פתחו שעון, פוקד המדריך איתמר על חניכיו עוד בטרם החלה ארוחת הבוקר. הוא מסדר אותם בח' מול חדר האוכל ומעביר תדרוך לקראת היום הקרוב. מאוחר יותר, בתוך חדר האוכל, בנחישות לא פחותה, הוא גם מוודא שאחד החניכים נטל ידיים. הדואליות הזו מסמנת היטב את בצוותא, אחת משלוש ישיבות הסדר חרדיות קרביות שפועלות בארץ: מוסד שמשלב סדר יום ומשמעת של טירונות כמו בשיבטה עם לימודי קודש כמו בפוניבז'.זה היה בתחילת ספטמבר. שנת לימודים חדשה, מחזור חדש הגיע והחבר'ה מורעלים עד הגג. בין הביצה הקשה והקוטג' נריה בן-חמו מתחיל בשירת גולני, גולני שלי ספונטנית תוך כדי הארוחה ומצליח לסחוף כמה מהחברים לשולחן. מה נראה לך, שאנחנו לא מכירים את זה? גם בישיבה היינו אוהבים את צהל. גם בהפסקות, שם, היית יכול לשמוע אותנו שרים 'גולני שלי'. האמת, אני לא רואה את גולני יותר טובים מנצח יהודה. ואם יש לך יחידה חרדית, עדיף, הוא אומר.לפני 13 שנה, בשקט בשקט, קרה דבר שהיום - כשאנחנו דנים ללא הרף בגיוס חרדים - ודאי היה זוכה לתהודה ענקית. מודל ישיבות ההסדר שכבר עשרות שנים פועל בהצלחה רבה בציבור הדתי-לאומי הועתק, לפחות באופן ניסיוני, גם לציבור החרדי. מאז נפתחו עוד ועוד ישיבות כאלו. כבר 15 ישיבות קמו, רובן טכנולוגיות, ומתוכן רק שלוש קרביות.ברוך השם, חרדים מתגייסים ונותנים בראשכיאה למורעלים אמיתיים, החבר'ה פה קצת מזלזלים במקביליהם בישיבות הטכנולוגיות. כולנו פה צהובים על צהובים. אבל הכי צהוב פה זה 'נחליאלי', הם אומרים. המחזור הזה אולי פעיל רק שבוע אחד, והספיק לעשות מסעות בודדים, אבל גם זה מספיק, כך מתברר, כדי שהחבר'ה יתחילו להמציא כינויים. מה, אני צהוב? אני???, נוהם נחליאלי על חבריו לצוות ומודה: אבל וואלה, כן. כל החדר שלי זה דברים של צבא. דגלים של יחידות. כל המחשב שלי מדבקות. על המחשב של נחליאלי - שעד שהגיע הנה עבד חלקית כצלם, וגם התנדב במדא - מככבת המדבקה אבא שלי צנחן. גם על הארנק שהוא שולף מהכיס ניתן למצוא את תג הצנחנים. אלא שאבא שלו לא היה צנחן, והוא אפילו לא באמת רוצה להיות צנחן.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןנחליאלי, ששמו האמיתי הוא בכלל מלכיאל אלבז, הוא ירושלמי בן 19, שעלה ארצה מצרפת לפני שנים ספורות. הוא רשם במנילה צנחנים, אלא שאז גילה את אלעזר, יחידה חדשה בהקמה, למעשה הגדסר של חטיבת החשמונאים החדשה שהוקמה עם ראשית המלחמה בכדי לקלוט את הלוחמים החרדים שצהל כה זקוק להם. עכשיו הוא נושא את פניו לשם. כמו בן-חמו, שכבר לא יגיע לגולני, גם אלבז לא יגיע לצנחנים. בדיקה זריזה עם שאר חברי הקבוצה מראה שרובם גם הם מפנטזים על אלעזר. עשרת הצעירים הללו, בני 20-17, חולמים להיות המחזור הראשון של הגדוד החדש.אנחנו נהיה בסוף בשורה הראשונה, אומר אלבז בגאווה. עכשיו, ברוך השם, כשחרדים מתגייסים ונותנים בראש אנחנו נהיה קו ראשון בכל מקום. וואלה, לא? לא ייתנו לנו קו ראשון? הוא ספק אומר, ספק שואל בטון תמים. לפני המלחמה הצנחנים שמרו על כבשים בלבנון. לא חלילה מזלזל בהם, וואלה הם החיים שלי, הצנחנים, אבל אתה יודע, סיירת אלעזר זה הדבר.תסתכל עליו, בחיאת 'סתכל עליו, הוא לא נראה לך נחליאלי?, אומר חברו לקבוצה - שאותו הוא מכיר כאמור לפחות משבועיים, כאילו שנות רבות של אחוות לוחמים מאחוריהם. איזה מעופף הוא. במסע שבוע שעבר הוא אכל קקטוס. בחיי. רק בסוף, כשחזרנו הוא עשה 'אההה..' ויצא הקוץ. לא צוחק איתך, ביקר לי. מה נחליאלי עושה? זה ציפור שעפה כל היום. גם הוא, רק מעופף - מרים לנו סלעים, מחפש נחשים. ס'תכל על הפרצוף שלו, זה פרצוף של מלכיאל? נחליאלי יותר מתאים לו.אצלי צבא לא היה בכלל אופציההמשפחה גרה במורדות בית וגן, אזור מאוד חרדי, מסביר הנחליאלי. העניין בצבא התחיל קצת אחרי שעלינו לארץ. הייתי בישיבה, בין ישיבה לישיבה, אבל בעיקר ב'ישיבת התחנה המרכזית'. שם באמת ישבתי הרבה, הוא מסביר בחיוך. וואלה, אימא שלי חטפה ג'ננה מהעניין הזה של הגיוס. עכשיו הייתי בשבת בבית. היא לא דיברה איתי כל השבת. אבא שלי דווקא בסדר גמור עם זה.בן-חמו, ירושלמי אף הוא, מגיע מגבעת זאב וחולם גם הוא להיות המחזור הראשון של אלעזר. לכאן הוא הגיע מישיבת פני יהושע הנחשבת. בשיעור ב' (שיעור היא המילה המקבילה לכיתה בז'רגון החרדי, במובן של סדר הכיתות לאורך השנים - יכ) הייתי טוב. היה גם כיף, צחוקים, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב לתרום. הייתי אז בן 15. הבנתי שיש לי שלוש שנים ושאין לי זמן לבזבז. עברתי לישיבה שלומדים חצי יום. עבדתי, עשיתי כסף והגעתי לפה, הוא מספר.אבל בן-חמו הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד עליו, מעיר אחד מחבריו לשיחה. וחבר אחר, נהוראי חזן מאשדוד, מספר: אני, בגיל 15, צבא לא היה בכלל אופציה. לא קשור בכלל לדת - בגיל הזה לא רציתי להתגייס. לא הייתי אף פעם נגד צבא, היה לי בראש רק להתקדם בישיבה. בורא עולם גלגל אותי לפה. אבל לא הסתדר, הייתי בטל ומובטל. לא מתקדם בישיבה ולא עושה עם עצמי כלום. סתם בטלן שלא קם בבוקר, לא מתקדם, גם לא מנטלית. אני השבאבניק שלא מוצא את עצמו. רציתי משהו מאתגר בחיים, אז החלטתי ללכת לצהל, זה הדבר המאתגר היחיד שיש במדינה. חזן, בהיותו בן לאב חוזר בתשובה שאף שירת באגוז, הוא בין היחידים שמגיע עם היכרות מסוימת עם הדבר הגדול הזה שנקרא צהל. האב, אגב, תומך, אפילו קצת דחף. למרות שנגוז החלום על בן אברך גדול בתורה.כמו רישיון נהיגה לחברה הישראליתבצוותא פועלת כבר חמש שנים, בשיתוף עמותת נצח יהודה, והיא בעצם שלוחה של ארגון ותיק יותר ששמו חדוותא - רשת שלמה של ישיבות הסדר שהקים יונתן רייס. קרוב למאה בוגרים עברו פה מאז, ורייס מתגאה שחלקם כבר יצאו לקצונה. הוא נזכר באחד מהם, הנופל הראשון של הישיבה, בצלאל קובץ זל שנהרג במאי 2024. השיחה האחרונה שלי איתו הייתה כשהוא נכנס לעזה בפעם האחרונה. ביקשו ממנו לצאת לקורס קצינים, והוא רצה כבר לחזור לישיבה, להתחיל עם פרק הלימודים. 'חסרים קצינים למדינת ישראל, אז אני אעשה את זה למרות שאני לא רוצה', הוא אמר לי אז.כשחיילים בוגרי הישיבה הזו מגיעים לקורס קצינים, או לקורסים כלל צהליים אחרים, הם נתקלים במה שמסתמן כמכשול הגדול ביותר של כל סוגיית גיוס החרדים. המפגש עם צהל הגדול - שמעבר לנצח יהודה או החשמונאים - זה שיש בו חיילים חילונים לרוב, וגם חיילות. רייס לא מתרגש יותר מדי.קודם כל אני חושב שהצבא חייב להתאים את עצמו ב-100% לקלוט חרדים. אבל אחרי שאמרתי את האמירה הזאת, בסוף הצבא הוא צבא חילוני. אין לי ציפייה מהמפקד החילוני שכל היום יהיה עסוק בכיפה של התלמיד שלי. לכן כובד המשקל של ההכנה עם ההתמודדות הזו נעשה אצלנו. אנחנו בונים את התהליך הזהותי והחינוכי ואנחנו נותנים לו בעצם 'רישיון נהיגה' לחברה הישראלית, שגם אם חלילה הוא מגיע למקום שאין ב-100% את מה שהוא צריך, הוא יידע לשמור על עצמו, כי הוא מגיע חזק ערכית וחינוכית.מעריק לסטארטאפיסט ולראש ישיבת הסדרחדוותא, פרויקט חייו של רייס, התחיל למעשה בטעות. בעצם שתיים. כמו כל נער חרדי עבור רייס, חסיד בעלז, שירות צבאי לא היה אופציה בכלל. במקום ללכת על המסלול שרוב בני גילו החרדים עושים: מתייצבים לצו הראשון ואז מקבלים פטור על סמך רישום בישיבה - הוא בחר להתחכם. חרף התנגדות אימו עורכת הדין, הוא בחר לפנות לפסיכיאטר כדי לקבל פטור על הבסיס הזה. המהלך הסתבך והוא מצא עצמו במעמד של עריק. בתקופה ההיא הוא נישא, טס עם אשתו הטרייה לברזיל ושם התגורר כמה שנים.לבסוף שב רייס לארץ, כבר עם שלושה ילדים, ולא פעל להסדיר את מעמדו. כמו שקורה בימים אלה ללא מעט צעירים חרדים, הוא נעצר כבר בנתבג. זה היה לפני 11 שנה ורייס בן ה-26 מצא את עצמו בכלא הצבאי. שם חל מהפך של 180 מעלות. שתי הטעויות - הפנייה דווקא לפסיכיאטר וההחלטה לטוס לחול כעריק - הניעו את המהלך: רייס שינה את דעתו מהקצה אל הקצה וגם נהיה סוג של סטארטאפיסט.במעצר הבנתי שלצאת מפה אני לא יכול כרגע, אז אם כבר בוא נעשה בכל זאת משהו משמעותי ולא סתם להעביר זמן. אישית תמיד חלמתי לחיות חיים בעלי משמעות והשפעה. אז הגעתי לצהל ואמרתי לעצמי שיש פה הזדמנות. לעשות משהו בתחום שילוב החרדים בתעסוקה דרך מערכות צהל ועשיתי את זה בכל הכוח.בטירונות בגיל 26 עם שלושה ילדיםעוד לפני שניגש להקים את בצוותא היה צריך רייס לשרת שירות צבאי מלא. אחרי שהצהיר שהוא מעוניין לשרת שוחרר מהמעצר ועבר טירונות, אחריה התגלגל בין כמה יחידות ולבסוף שירת כאחראי על קליטת חיילים חרדים בחיל התקשוב. אני מוצא את עצמי בטירונות בגיל 26 עם שלושה ילדים ובאמצע עושה עסקים, הוא נזכר. והנה, אני מתחיל עכשיו לקבל פקודות מבחור בן 18. זו הייתה טלטלה אישית גדולה.על הטלטלה הזו הוא התגבר די מהר ואת חדוותא הקים רייס עם שישה תלמידים בלבד במחזור הראשון - שכולם הגיעו איכשהו מפה לאוזן - זמן לא רב אחרי שהוא עצמו השתחרר. והיום, עם חמישה ילדים בבית, רייס מתקרב לשלב שבו דילמת הגיוס תשוב לפתחו, הפעם עם הדור הבא. הבכור בבניו בן 10, וכמו כל חסיד טוב הוא מייחל לו ולאחיו חיים של גדול בתורה. הילדים שלי ילמדו תורה ויעבדו את השם כמו שצריך. ואם לא, אז יצטרכו ללכת למערכות מותאמות, ולעשות את מה שצריך, הוא אומר ומוסיף: בסוף הצבא מתנגש עם המערכת החינוכית שאני מחנך לה גם בבית שלי.אף עיר חרדית לא רוצה אותנואחרי שחרב בית המקדש השני הפכה יבנה העתיקה למרכז הדתי החשוב ביותר של העם היהודי. שם עברו דמויות כמו רבי עקיבא ורבי יוחנן בן זכאי. המשפט תן לי את יבנה וחכמיה נותר כשריד מאז. והנה, אלפיים שנה אחר כך הפכה גן יבנה, דווקא יישוב חילוני ברובו, למכה של ישיבות ההסדר החרדיות עם לא פחות משלוש שפועלות ביישוב.רייס מסביר שזה לא מקרי: אף עיר חרדית לא רוצה אותנו, כי אנחנו מאתגרים ועיר חילונית אומרת לעצמה שבשביל מה היא צריכה אצלה חרדים. וכך קרה שהישיבות מהסוג הזה מתבססות דווקא ביישובים חילוניים קטנים-בינוניים כמו גן יבנה.בצוותא הייתה גם היא עד לא מזמן בגן יבנה, הישיבה הרביעית ביישוב. בקיץ היא נדדה שמונה קילומטר משם דרומה ליישוב הקהילתי בת הדר שליד אשקלון, עדות להתרחבות המתמדת של המוסד. ושם, בבת הדר, בקמפוס החדש, ארוחת הבוקר מסתיימת. הלוז היומי מורכב לרוב מלימוד תורה בבוקר ומסעות ותרגול כושר קרבי בחצי השני של היום.אחי, אני נראה מורעלבזמן הקצר שבין ארוחת הבוקר לשיעור הראשון, מישהו רץ לאחד מחדרי המגורים שבו החבר'ה מעבירים את הזמן. המחזור הזה הוא קבוצה קטנה - בת כעשרה חניכים - כמה מהם היפראקטיביים בלי יכולת להכיל רגע של שקט ואחרים שכמעט ולא מוציאים מפיהם הגה, משובללים בתוך עצמם. כשאני זורק לאוויר מושגים מוכרים היטב לרוב האוזניות הישראליות כמו ווסאח, שביזות, או מורק, עבור רובם הם נשמעים עדיין די זרים. אבל אפשר כנראה לסמוך על כך שלא ירחק היום שגם הם יכירו אותם. מהתיזוזים והמשמעת הם לא מתרגשים במיוחד, לפחות כך הם מצהירים. ואכן חלק גדול משיחות החולין עוסק בהשוואת כושר ועולות שאלות כמו מי עושה שלושים מתח? או אחי, כמה שכיבות שמיכה אתה מסוגל?ותוך כדי המתנה לשיעור, וכמו שקורה תמיד ברגע הכי לא מתאים - מישהו נכנס, נרגש, ובפיו המשפט שכל ישראלי חושש לשמוע: היה פיגוע!. מתברר שמחבל פתח בירי בצומת רמות, אזור חרדי מובהק בירושלים שמוכר לרבים מהם. מאוחר יותר התברר ששני המחבלים הצליחו לרצוח שישה, רובם חרדים. מאוחר עוד יותר התברר ששני עוברי האורח החמושים שנטרלו את המחבלים גם שניהם חרדים: האחד אזרח, השני לוחם בחטיבת חשמונאים, אותה חטיבה שאליה הם נושאים עיניהם.הפיגוע, באופן טבעי, מסעיר את החבר'ה, שמתחילים לשלוף מהזיכרון פרקי תהילים. רוצים שנעשה איזו משנה לרפואתם? שואל אחד מהם, שמישהו יביא איזו הלכה טובה. אחר מבקש שיביאו לו ספר תהילים ושלישי אומר ללא חשש: אתם מרעילים אותי פה על הצבא מיום ליום. אני מת להרוג מחבלים, אחי. אני נראה מורעל. מורעלות היתר הזו עוד תעלה לדיון בהמשך. אבל בינתיים יש שיעור ללכת אליו.בוער להם הסיפור הזהאבל איך מתנהל שיעור שכזה? במה הוא שונה מכל ישיבה אחרת? אם לשפוט את דבריו של רייס, בצוותא ומקבילותייהן מתנהלות כמו סוג של מעבדה. כל הרבנים שהגיעו אליי ללמד בישיבה הגיעו כבר עם רקע מקצועי מאוד משמעותי, מסביר רייס. יש לי רב אחד שהוא חסיד, ועושה עכשיו דוקטורט בבר אילן על האירוע הזה של החרדיות והישראליות, הסיפור הזה שלנו. אלה אנשים שבוער להם הסיפור הזה.אין לנו פתרונות להכול, אין לנו תשובות מדויקות איך לעשות את זה, אבל אחרי תשע שנים אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שידענו בעבר. ואני מאמין שברבות הזמן תהיה לנו כבר תוכנית מושלמת איך בונים את האתוס שיידע להתגבר על המצב הזה, שבו שני האתוסים מתנגשים. חלק מהעניין הוא שאנחנו עושים דיוני עומק עם התלמידים עד שכל אחד לוקח את זה למקום הפנימי שלו, שהוא עצמו מרגיש נוח עם זה.איפה עוד באה לידי ביטוי המעבדתיות הזו? אנחנו הולכים איתם להר הרצל ומדברים על הכול. בעיקר עושים דיוני עומק על הכול, על כל סוגיה שבוערת בלי לעשות הנחות, הוא מוסיף. זה דבר שהוא לא רק לא מקובל - בישיבות ה'רגילות' זה ההפך, לא מדברים על כלום מזה. שם האתוס היחיד הוא לימוד תורה.ולמרות כל זאת, רייס עדיין מתוסכל. בדיונים עוסקים בפוליטיקה, לא עוסקים בפרקטיקה. היה דיון בממשלה על כך שהולכים להקים בבקעה ישיבות הסדר חרדיות, שיתפסו קו מה שנקרא. קראו לי ואמרו 'בוא תרים את הכפפה, יש לזה ביקוש, אנחנו איתך. יש כסף, יהיו קרקעות, יש מקום, נבנה הכול, תעשה'. אני כבר שבעה חודשים מסתובב אין שום קרקע ואין שום כסף. השגתי תרומה לבניית המקום ועכשיו אני מנסה לגייס תרומה לקנות כמה דונמים, קרקע פרטית שאני אוכל באמת להתחיל להפעיל, ואולי רק אז המדינה תיכנס לאירוע. במדינת ישראל מדברים הרבה, ותכל'ס לא סופרים אותנו. יש הרבה אנשים שרוצים, אבל זה צריך להיות ברמת מדינה.כמו כדור, זורקים אותנו ממקום למקוםכבר יותר משנה שצהל מחוייב בגיוס בני הישיבות, בדיוק כמו כל מחויבי הגיוס בישראל, בעקבות פסיקת בגץ מיוני 2024. בחורי הישיבות, כידוע, עדיין לא זורמים בהמוניהם אל בסיסי הטירונות. אבל הפסיקה ההיא יוצרת אדוות, שלמרבה האבסורד מגיעים עד למוסדות כמו אלו של רייס, אלו שכן פועלים לגייס חרדים. פתאום אנחנו מקבלים הודעה: 'התלמיד הזה לא זכאי לתקצוב'. יש לו השהיה בגלל החלטת בגץ, אי אפשר לתקצב תלמידים שהם שלא מגיעים להתייצב. וזה עוד לא נפתר סופית, מסביר רייס.בשנה האחרונה, כאילו לא הספיקה לו כל הבירוקרטיה שמעיקה עליו בשגרה, נכנס לחייו המונח החדש מושהי בגץ. במאי התאגדו ישיבות ההסדר החרדיות וניסחו קריאה פומבית משותפת להביא את הסוגיה הטכנית-חלמאית הזו אל פתרונה. רייס מדווח כי הקריאה אכן הסבה את תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות לבעיה ונרשמה התקדמות, אך עדיין לא נמצא פתרון מוחלט לעניין.עכשיו התחילה השנה ואנחנו קיבלנו בחורים שבמשך כמה חודשים לא נקבל עליהם תקצוב, הוא מסביר. עוד לא הייתה פה איזו החלטה אסטרטגית גורפת בעניינינו. כל יועץ משפטי אומר לנו 'אל תדברו איתי, תדברו עם ההוא'. כמו כדור, זורקים אותנו ממקום למקום. זה שוב אותה בעיה גדולה, שמדינת ישראל לא באירוע. זה הכול יזמים כמונו, שעושים משהו שמעבר ליכולתנו: גם משלמים מחיר, גם באמת מביאים חרדים לצהל ובסוף אנחנו צריכים להגיב על כל דבר. וכל זה בסוף בגלל שעוסקים בפוליטיקה ולא בגיוס חרדים. כי אם היו עוסקים בגיוס חרדים, ממשלת ישראל היא הייתה מגיעה אליי כל בוקר ושואלת 'מה עוד אתה צריך?'איך עובד מודל התקצוב שלכם לעומת התקצוב של שאר הישיבות? שאר הישיבות מקבלות בערך 400 שקל לתלמיד ואנחנו מקבלים 900 שקל. עכשיו העלו את זה ל-1,200 אבל זה רק זמני, אני מקווה שזה ימשיך. האתגר שלנו הוא שישיבה חרדית רגילה בדרך כלל מקבלת מהרשות הקצאה למקום, יש לה תורמים למבנים. אבל יש לנו הרבה בירוקרטיות, גם מול הצבא דברים לא נפתרים כל כך בקלות, למרות שהם רוצים. כי, עוד פעם, אין פה החלטה גורפת ללכת מאחורי המודל הזה ולתמוך בו עד הסוף. וכל פעם זה מצריך התדיינות עם המערכת הנקודתית. לא עושים דיונים רציניים. בועז ביסמוט (יור ועדת החוץ והביטחון) אפילו פעם אחת לא קרא לנו לוועדה שלו. הוא קרא לעסקנים החרדים, אבל ליזמים כמונו שעושים משהו, איתנו הוא עוד לא דיבר. (תגובת ביסמוט - בסוף הכתבה)הבן של הרב שחולם על 669ההפסקה במהלך השיעור היא ההזדמנות להקדים דרך ארץ לתורה. הרוחות סביב הפיגוע עדיין סוערות והרב מבקש להרגיע ולחנך. כשאתה אומר 'אני רוצה להרוג ערבים' - למה? הוא שואל ומתחיל פולמוס קצר בחצר בית המדרש סביב רעיון הנקמה, ואחד התלמידים מעיר: אחרי מה שהם עשו ב-7 באוקטובר יש לי תיאבון להרוג ערבים. בחוק יסוד הצבא, מסביר הרב לתלמידיו, רשום שהצבא הוא צבא ההגנה. זו התכלית, להגן. זו שונה מרצון. להגן זה לא להגיד 'בא לי לרצוח ערבים, בא לי להרוג נוצרים'. להגן זה להגיד 'לא בא לי להגיד ערבים, בא לי להרוג את מי שבא להרוג אותי'.את השיעור מעביר רב המלמד כבר שנים בישיבות חדוותא, ושביקש שלא להזדהות. הוא חסיד צאנז אדוק מצד אחד, אבל גם בעל תואר אקדמי שמספר, ולא מתוך בושה, על קרובי משפחתו שיצאו בשאלה. מאחר וזה רק השבוע השני ללימודים - המורה עוד לא מכיר את תלמידיו והם לא מכירים זה את זה. הרב מבקש מהם, לפני שיתפנו ללמוד חומש, שכל אחד יספר מדוע בחר להגיע לכאן - ומיד מתגלות כמה סיבות מעניינות.אני רוצה לשפר את העולם הרוחני שלי, אומר אחד מהם. כן, דווקא דרך השירות הצבאי. אני רוצה להגיע לתפילות, לא כי מחייבים אותי. שיהיה לי רצון ללמוד. גם הרב מופתע איך תלמיד שהגיע מישיבה רגילה למוסד שבא להכשירו כלוחם בוחר במסלול הזה לצרכים רוחניים, ותלמיד אחר מציין סיבה מפתיעה אף יותר.אלעזר ממן, הוא בן של רב, לשעבר תלמיד בישיבת פורת יוסף היוקרתית המזוהה עם הרב עובדיה: דווקא מאוד אהבתי להיות שם. אבל לא הסתדרתי. הוא מגיע מהקריות והוא עריק. אבל לא מהסיבות הרגילות שבגללן נער חרדי נהפך לעריק. לא הגעתי לצו ראשון בגלל הפרופיל. אם אני אגיע ייתנו לי מקסימום 64, לא יותר. אני אגיד לך מה, כל הזמן אמרו לי 'אתה, לא יעזור לך לא יצליח לך להרזות. רק ניתוח, לא תצליח להרזות לבד, אומר ממן השוקל בעת הראיון 122 קג.אני לא בא להשוויץ, אני יודע שיש לי כוח רצון. אין דבר העומד בפני הרצון. למדתי בישיבה קטנה שקשה להגיע ממנה לישיבות טובות. אני לא ויתרתי, השקעתי, תפסתי את עצמי, והגעתי לישיבה שהחבר'ה לא האמינו שאני אתקבל. מניע אותי הרצון הזה להרזות ולראות אותי ביחידה הכי קרבית שיש. כמו שהגעתי לפורת יוסף אני גם אגיע ל-669.תגובת לשכת יור ועדת החוץ והביטחון, חכ בועז ביסמוט: מועדי הדיונים מתפרסמים מראש באתר הכנסת, והישיבות פתוחות לכלל הציבור. כל מי שחפץ בכך מוזמן להגיע, להשתתף ולהשמיע את קולו. יור הוועדה, חכ ביסמוט, מקיים את הדיונים בלב שלם ובנפש חפצה, ומאפשר לכלל המשתתפים להביע את עמדותיהם באופן חופשי ומכבד.לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv