מני גודארד זל, המנהל האהוב וטוב הלב של הבריכה בקיבוץ בארי, נרצח בשבת הארורה של 7 באוקטובר בביתו שבקיבוץ. גם אשתו איילת נרצחה באותו היום. גופתו של מני נחטפה לעזה ונותרה שם: בכל סבבי העסקאות הקודמים הוא לא נכלל אך כעת, במסגרת עסקת החטופים שאמורה לסיים את המלחמה, הוא צפוי לשוב לישראל לאחר יותר משנתיים.יש בך יותר שמחה או יותר עצב?, אני שואל את בתו בר שעות לאחר הכרזת טראמפ על העסקה, והיא משיבה: היום יש יותר שמחה. היום זה יום שאחרי שנתיים של גיהנום ושל סבל כל כך גדול, היום אנחנו מרשים לעצמנו לשמוח. אני מרשה לעצמי לשמוח, כשאני אפילו עדיין לא יודעת אם אבא שלי יחזור או לא. אני מרשה לעצמי כרגע לשמח בשביל כל אחד מהחטופים החיים שכרגע מבינים שהם חוזרים הביתה. אני אפילו לא מדברת עוד על המשפחות שלהם, ואני אפילו עוד לא מדברת על עם ישראל.וכן, אני גם מאוד-מאוד עצובה, כי אני מבינה שמה שצפוי לי במקרה הטוב זה הלוויה, שבעה וקבר. אלה דברים שאין בהם שום דבר משמח. לפני שנתיים זה היה הפחד הכי גדול שלי בעולם - לקבור את אבא שלי. אבל היום אני חושבת שלכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, המדינה הזאת היא מקום טוב יותר לחיות בו. על זה נלחמנו, נלחמנו על זה שתהיה פה מדינה טובה יותר, מדינה שדואגת לאזרחים שלה ומדינה שלא משאירה אף אחד מאחור. היום אנחנו בצעד הראשון לעשות פה שינוי עמוק, להחזיר בחזרה את הערכים שלנו, ולדאוג לאזרחים שלנו. זה גם יום של תקווה.איזו מדינה נהיה ביום שאחרי המלחמה הזו? אני רוצה להאמין שביום שאחרי, אנחנו נבין כמה לא היה לנו אוויר, נבין שהחיים לפני הכול, שהאזרחים שלנו לפני הכול, לפני כל מלחמה או נקמה, היא משיבה. אני רוצה להאמין שתצמח פה הנהגה חדשה, אפילו אולי מהעוטף, כי מתוך התופת הזו, אנשים רוצים לשקם את כל הדבר הזה שנהרס לנו ב-7 באוקטובר. כי לא איבדתי רק את ההורים שלי, איבדתי גם את הקיבוץ שלי, ויותר מכול איבדתי את האמון שלי, ואיבדתי גם במובנים מסוימים את המדינה שלי, שלא הייתה שם בשבילי.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןבמשך חודשים היה מני גודארד בגדר נעדר, וילדיו היו משוכנעים שגופתו נשרפה בבית המשפחה שעלה כולו בלהבות. רק בדצמבר החל להסתמן כי גופתו נחטפה. ב-8 בפברואר 2024, הודיע קיבוץ בארי על הירצחו של גודארד, והוא בן 73 – ועל היותו חלל המוחזק בשבי. כעת, שנה וחצי לאחר מכן, תיתכן האפשרות שהמעגל ייסגר, ולא רק עבור משפחת גודארד אלא גם עבור הקיבוץ שכל כך אהב.בארי עכשיו יוכל להתחיל להשתקם ולבנות את עצמו מחדש. קיבוץ בארי עכשיו יוכל באמת להסתכל על היום שאחרי, והוא יהיה קיבוץ מדהים, בטוחה בר. אנשים יחזרו, אנשים יריבו על לחזור לגור בבארי, ולא יהיה מקום בבתים. ובשביל שזה יקרה, צריכה גם לקום פה ועדת חקירה ממלכתית, שתיתן לנו תשובות למה הדבר הזה קרה, ואיך זה לא קורה לנו שוב פעם. אנחנו צריכים להבין למה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, כשהייתה הערכת מצב בשלוש בלילה, לא אמרו לנו שיש איום. אני רוצה תשובה לדבר הזה.אם רק היו אומרים לנו שיש איזשהו איום באותה לילה, אנחנו היינו לוקחים את הדברים שלנו ומתפנים. אנחנו מנוסים בזה, כבר עשינו את זה, ואני חותמת לך שכולם היו מתפנים - גם אם זה היה איום שמתברר כשום דבר. אבל צריכים תשובות. חייבים. אנחנו צריכים לדעת למה זה לא קרה. אנחנו צריכים לדעת מה כשל, ואנחנו צריכים הנהגה שאנחנו יכולים לסמוך עליה. הנהגה שתראה אותנו, שתסתכל לנו בעיניים, כי ראש הממשלה שלי לא הסתכל לי בעיניים שנתיים. לא אמר פעם אחת שהוא מצטער, וגם לא שהוא לוקח אחריות. נכון, עכשיו הוא לוקח אחריות, והוא מחזיר את כולם הביתה, וזה מה שהיה מצופה ממנו לעשות. לצערי, בשביל 42 חטופים (שעליהם יודעים בוודאות שנחטפו חיים ונרצחו בשבי - יכ) זה מאוחר מדי, אי אפשר להציל אותם והם חזרו ויחזרו בארונות.יש איזושהי תחושת החמצה? כן, מאוד. תראה, יש את הרגע הזה שהיית רוצה שגם יגידו לך שאתה צריך להגיע לבסיס ברעים כדי לפגוש את האהוב שלך. ואתה מבין שבמקרה הטוב אתה תגיע לאבו כביר. ובמקרה הלא-טוב אתה בכלל לא תגיע לשום מקום. אצלי תחושת ההחמצה מאוד-מאוד קשה. כל זה לא היה צריך לקרות. ואתה יודע, אבא שלי נרצח בשמונה בבוקר, אימא שלי נרצחה בשתיים אחר הצוהריים. היו המון שעות שהיה אפשר להציל את אימא שלי לפחות. וגם זה לא קרה. זאת החמצה.