לכאורה זאת הייתה מסיבה רגילה – תאורה מרצדת באפלה, מוזיקה רועשת והרבה אלכוהול. אבל שום דבר במסיבה הזאת לא היה רגיל. לא השם שלה, "הרמות ברזל", ולא המשתתפים, שכולם שכלו קרוב משפחה או אדם אהוב. שיאו של הערב היה טקס חלוקת פרסים בסגנון טקס האוסקר. בני המשפחות השכולות עלו לבמה בזה אחר זה כדי לקבל את "מגש הכסף" – גרסה קצת אחרת של הפסלון המוזהב מהטקס המוכר. עמית, למשל, אחיו של ערן אלוני ז"ל שנהרג בקרב בעזה, קיבל את פרס "הנצחת הזהב", בזכות הקעקוע הגדול בדמות אחיו שחרט על גבו. "קיבלתי לילה במלון", הוא מספר בחיוך.
השיר "מגש הכסף", שכתב נתן אלתרמן, הוא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם אתוס הקרבת החיים למען המדינה. הניגודיות בין האתוס לטקס ההומוריסטי, שמחלק פרס בצורת מגש כסף למשפחות שכולות, מאתגר את תפיסת השכול ה"רגילה" והמוכרת. ונראה שזה הביטוי המזוקק ביותר לקהילה המיוחדת שנולדה בצל המלחמה הארוכה בתולדות ישראל.
הכול החל מעמוד האינסטגרם "דארק שכול", שמכיל ממים ("מימז", תמונות המלוות בטקסט) הומוריסטיים על שכול ואובדן. את העמוד פתחה ד' מתל אביב, אחות שכולה שאחיה נהרג בתמרון הקרקעי בעזה. "אני מתמודדת עם האובדן באמצעות הומור", מנסה ד' להסביר מה גרם לה לפתוח עמוד אינסטגרם שבו ממים עם כיתובים כמו "כשכלבה חוזרת מעזה, אבל אח שלך לא" או "סיכום שנת 2024: אח שלי עדיין מת".
"לא כולם במשפחת השכול מתמודדים אותו דבר עם האובדן, ובדרך שלי הרגשתי בודדה", ממשיכה לתאר ד' מה עבר עליה. "לא ידעתי עם מי אני חולקת שפה משותפת ועם מי אפשר להיות צינית, במיוחד כשסף הרגישות גבוה כל כך. חודש אחרי שאחי הקטן נהרג פתחתי את העמוד, כי עשיתי המון ממים ולא היה לי למי לשלוח אותם. בהתחלה רק אני ובני המשפחה שהכרחתי עקבו אחריי, ופשוט התחלתי להעלות את החיים שלנו בממים".
"כשהעמוד התחיל לצבור תאוצה התחילו לשאול אותי למה אני בוחרת להישאר אנונימית, והתשובה היא שמה שעומד במרכז מבחינתי הוא החוויה הקולקטיבית של השכול והאובדן, שמחברת בינינו כקהילה, ולא המסע האישי שלי", מספרת ד'. "כשרצו לראיין אותי בפעם הראשונה לא רציתי לחשוף את הפנים שלי, גם לא את הזהות שלי או של אחי – פחדתי שאנשים ישליכו את הדעות והאישיות שלי על אחי הקטן, שהיה אדם יותר טוב ממני. החלטתי לקחת צעד אחורה, וככה זה גם שומר עליי".
את פניה מסתירה ד' מאחורי פאה ורודה ומשקפי שמש, והיא לא מדברת על הסיפור האישי שלה. "זה לא מעניין", היא מסבירה. "ברגע שאני מטעינה את עצמי ביותר מדי אישיות ופרטים, אני נהיית המרכז, וזה לא המטרה פה, זה לא הדבר שרציתי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"חוויה שאין לה מילים"
כיום עוקבים אחרי אותו עמוד כ-10,000 אנשים, רבים מהם אחים, בני זוג והורים שכולים. הם שולחים את הממים שלהם לד', והיא משתפת אותם בקבוצה. וכך, בלי שהתכוונה, יצרה ד' קהילה של משפחות שכולות שבוחרות להתמודד עם האובדן בדרך קצת אחרת. אלה שאינם נמנים עם "משפחת השכול" מכונים בקהילה "נורמיז" – ויש אפילו "נורמיז" שעוקבים אחרי העמוד, למורת רוחם של חברי הקהילה.
"שבוע לפני שהוא נהרג, קפץ לי באלגוריתם העמוד של דארק שכול", מספרת רעיה גרובר בת ה-23, שאחיה עֹז נפל בקרב ברצועת עזה. "נכנסתי, ראיתי, צחקתי. אני אוהבת בדיחות שחורות". ואז הגיע הרגע הנורא. רעיה לא ציפתה כמה מהר יהפוך רלוונטי דף האינסטגרם שראתה רק שבוע לפני כן. "ב-15 ביוני 2024 יצאה היחידה של עז לפעילות ברפיח", מספרת רעיה. "לקראת סוף הפעילות יצא מחבל מפיר וירה נ"ט. הוא פגע ברכב נמר"ה שעז היה בתוכו. שמונה חיילים נהרגו באירוע".
גם רעיה בחרה בדרך ההומור כדי להתמודד עם השכול. "נראה לי שזו קבוצת התמיכה הכי מצחיקה בעולם", היא אומרת בחיוך. "אנשים שעוברים את אותו הדבר ואומרים, 'בסדר, כואב לנו ושורף לנו ובא לנו למות, אבל בא לנו גם לצחוק קצת'. זה מקום שאפשר לצחוק על הכול, הכול לגיטימי ומתקבל – והכי מבינים".
"נוצר איזשהו שיח, מגיבים על ממים שאני עושה, כותבים לי בפרטי שמזדהים איתי – בעיקר כותבים לי, 'כתבת את המילים שלי'", משתפת רעיה. "זו חוויה שאין לה מילים. פתאום את קוראת משהו שמישהו כתב, ואת אומרת, 'וואו, זה מה שאני מרגישה, זה בדיוק זה".
"הדרך שלי לצחוק שוב"
"אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי, אבל מההתחלה התמודדנו עם הומור", מסבירה ד'. "אני גם לא קוראת לזה 'הומור שחור', כי הומור שחור הוא יותר בדיחות שואה, או לצחוק על משהו רע. פה אני צוחקת על החיים שלנו – בעקבות משהו רע שקרה".
"אני בן אדם שתמיד צוחק מהכול", מוסיפה ד'. "כל מי שהכיר אותי לפני זה ידע שסימן ההיכר שלי היה הצחוק שלי. אחרי שאחי נהרג הרגשתי שנגמר, שההומור והאופטימיות מתו, ולא כי אני לא רוצה לשמוח, פשוט כי אין יותר ממה, שום דבר לא חשוב עוד. הרגשתי שהאני הפנימי החיובי שלי מת יחד איתו. פעם הייתי יכולה לצחוק יום שלם ברצף, היום הצחוק שלי גווע די מהר. באמצע הצחוק אני נזכרת שאחי מת והדמעות מגיעות במקום".
גם משפחת יוגב אימצה את ההומור השחור כדרך להתמודד עם האובדן, אחרי שן המשפחה סמל בעז מנשה יוגב ז"ל נהרג ב-7 באוקטובר בבסיס נחל עוז. "בעז היה לוחם ביחידת קומץ, היחידה שאחראית לתיקון הגדר", מספרת שחר, אחותו. "באותה שבת נוראה בעז נלחם במוצב עד הרגע האחרון. כבר מאותה השבת היינו חזקים בהומור שחור. אני אוהבת לצחוק, זה הבן אדם שאני, וכולנו ככה במשפחה. בשבת שאחרי ההלוויה אחי הקטן לא חזר עם אבא שלי מבית הכנסת, ואז אחת האחיות שלי אמרה לאימא, 'וואי, אימא, את יכולה להפסיק לאבד את הילדים שלך?' אנחנו תמיד עם הומור, בכל דבר".
"בחודש ינואר, ממש במקרה, קפץ לי העמוד הזה של 'דארק שכול' והתחלתי לעקוב אחריו, כשעוד היו רק 30 עוקבים בערך. זה היה ממש קטן בהתחלה", מספרת שחר. "אמרתי לעצמי, יאללה, אולי יעלו שם דברים מצחיקים, זה יהיה לי נחמד. הייתי קוראת למשפחה דברים משם והיינו צוחקים מזה". מאוחר יותר הגיעה המסיבה הראשונה של "דארק שכול". "הלכתי עם אחותי, והיה ממש אחלה והכרתי שם אנשים".
"לא עושה לכם סטנד-אפ"
"לצחוק בתוך העולם שבו אח שלי הקטן לא נמצא יותר זה קשה מדי", מנסה ד' להסביר. "אבל כשאני צוחקת ב'דארק שכול', אני צוחקת על החוויה הכללית של משפחת השכול וככה יותר קל לי, כי זה מופרד, זה לא אני אישית. זה ציניות שחורה על אחות שכולה, על חוויות מהשבעה, על המשפחה שהשתגעה ועל 'נורמיז' ברי מזל. יותר קל להיות אחות שכולה גנרית מאשר להיות אני, ד', שחיה בעולם הזה בלי האח שלי הקטן. במציאות - אין אותי. אני לא מצליחה לדבר על אחי ספציפית, וככה דארק שכול בעצם מגן עליי. אני מצליחה לדבר עליו בלי לדבר אותו. לדבר על האובדן, בלי לגעת בכאב האין-סופי האישי שלי. בסוף זה מה שזה - שיר פרידה. דארק שכול זה שיר פרידה ארוך, עצוב ובלתי נגמר לאח שלי הקטן".
"עד היום אני לא מנסה להצחיק", אומרת ד'. "אני לא יושבת בבית וחושבת מה יהיה הכי מצחיק. זה פשוט מה שהכי מדויק לסיטואציה, וזה עוזר לי להתמודד עם מה שאני עוברת בעצמי, או כמובן דברים שחברים אחרים מהקהילה שולחים לי ואני מעלה. אבל הקטע פה הוא לא לעשות לכם סטנד-אפ. זו פשוט הדרך הפסיכולוגית שלי להתמודד. באמצעות הממים אני מוציאה את היגון שלי והופכת אותו לטראומה משותפת שתחבר אותנו יחד".
"כולם מסכנים, אפשר פשוט לרקוד"
בעקבות ההצלחה של "דארק שכול" וההתלהבות שנוצרה החליטה ד', בשיתוף חברים שהכירה דרך העמוד ובתמיכת העמותות "משפחה אחת" ו"האחים שלנו", לעשות מסיבות לחברי קהילת השכול שיצרה, ולצאת מהעולם הווירטואלי אל עולם המציאות. זה התחיל במסיבה הראשונה, שנקראה "שכול ואלכוהול" ונמשך במסיבת "הרמות ברזל" – והמסיבה השלישית תיערך לאחר יום הזיכרון, "אפטר דארק".
ד' מספרת שאת המסיבה הראשונה, "שכול ואלכוהול", ערכה אחרי התנסות אישית: "הייתי בריטריט של אחים שכולים, ונשארנו אחרי הפעילות בערב כמה אחים, והיה כזה אלכוהול, ומוזיקה, ופשוט הייתה מסיבה פנימית קטנה ושמחנו בטירוף. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאחי נהרג שהצלחתי ממש ליהנות מהסיטואציה. כי מרוב שהשכול נוכח, את יכולה להשכיח אותו רק לרגע. כי כשאת עם חברות שלא מכירות את האובדן, את צריכה להזכיר את האובדן: 'היי, אח שלי מת'. ופתאום במסיבה של שכולים – את לא צריכה להזכיר שאת מסכנה – כולם מסכנים. ואת לא צריכה לדבר על השכול, כולם יודעים מה את עוברת. ואפשר פשוט לרקוד".
"זו הייתה חוויה כזו מדהימה, שאחריה אמרתי לעצמי שאין מצב אני מניחה לזה", אומרת ד'. "אני חייבת לעשות מקום כזה למשפחות השכולות, לא מעניין איך וכמה, פשוט חייבת. מקום שבו כל בן אדם שחווה אובדן יכול לבוא אליו. וגם לא משנה איזה אובדן – כל אחד שאיבד בכל דרך מוזמן אלינו. יש יתומים, יש אלמנים, יש אחים שכולים כמובן. באמת הכול. ואז זו למעשה מסיבה שכולם בה עצובים כמוך, ואפשר פשוט לשמוח, לרקוד ולצחוק יחד".
במסיבה הקרובה מתוכנן גם "טקס הדלקת נרות נשמה", בסגנון טקס הדלקת המשואות – רק לשכולים. בטקס יינתן כבוד לאנשים ולעמותות שתרמו לקהילה. נרות זיכרון יודלקו לאות תודה על העזרה שלהם לאירועי "דארק שכול".
"הפכנו את הטראומה לפרסים"
על טקס "מגש הכסף" במסיבה האחרונה אומרת ד': "זה טקס אוסקר. עשינו את זה ממש עם מנחים ומוזיקה של האוסקר. והיה גם פסלון של מגש כסף שחילקתי. הפכנו את הטראומה שלנו לפרסים".
אחד הזוכים בטקס היה עמית, שאחיו ערן נהרג בסג'עייה. ערן היה חובש בגדוד 51 שהסתער במהלך קרב על מבנה, כדי להגן על המ"מ שלו, שהוגדר כמנותק קשר. הוא נהרג לאחר קרב הרואי יחד עם עוד שמונה לוחמים נוספים. בטקס זכה אחיו עמית בקטגוריית "הנצחת הזהב". "עשיתי קעקוע ענק של הפנים של אחי שלי על חצי גב – מין קולאז' של דברים שקשורים אליו, והפנים שלו בגדול, ודיוקן קווי שלי ושלו", הוא מספר.
"לי באופן אישי לקח רגע להתחבר ולהשתחרר, אבל ברגע שאתה רואה את הפרצופים של כולם וההשתדלות ליצור אווירה נעימה וכיפית, יש בזה משהו מקרב", אומר עמית על המסיבה. "היו רגעים של דיסוננס מוחלט, למשל הדי-ג'יי השמיע את השיר 'תמיד אוהב אותי', ואנחנו, אחים שכולים והורים שכולים, שרים ורוקדים, ואתה מבין שכולם פה צוחקים על הסיטואציה. השיר הזה היה רגע הזוי. 'השם יתברך סופר לא אוהב אותי ואותנו', ו'תמיד יהיה רק טוב' – זה מצחיק להגיד כשאתה במסיבת שכולים. כבר לאף אחד מאיתנו לא יהיה באמת רק טוב".
"לבכות דווקא על האח המעצבן"
עמית מספר באומץ על מחשבות קשות שעלו במהלך השבעה, וצוחק אפילו עליהן. "כיף לדעת ש'וואי, המחשבה הסופר-דארקית והאפלה הזו עוברת לעוד אנשים במצב שלי בראש'", הוא אומר. "עצם זה שלפעמים אני מסתכל על המקרה הקשה שלי וצוחק עליו ומרגיש לא נעים מאוד מפאת כבודם של החיילים ושל אחי – זה בסדר, אני יודע שאם זה היה הפוך, גם הוא היה עושה את זה. זו דרך התמודדות וזה מה שנשאר לנו כדי שלא נישאב לבור שנורא קל להישאב אליו אחרי מכה נוראה כל כך שחווינו. אז כל האמצעים כשרים מבחינתי. העברתי 19 שנה עם אח שלי ויש לי עוד חיים שלמים להעביר בלעדיו. אצל אנשים אחרים המלחמה הזו תיגמר והחיים שלהם יישארו רגילים, שום דבר לא השתנה. ואצלנו שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה לפני כן".
גם רעיה קוראת תיגר על הדרך הרגילה שבה סופדים לבן משפחה. "תמיד כשמבקשים מאחים שכולים לספר, הם אמורים לספר על האח המדהים שהיה להם, אבל לא, עז היה ילד מעצבן ורבנו המון, והוא כפכף אותנו במכות", היא אומרת בחיוך. "לא ההספדים בהלוויה, לא סיפורי הגבורה על החייל שרץ לקרב – אלא הילד המעצבן שהשאיר נעליים בחדר. לבכות על האח שלי, לא על הפנים של החייל מהטלוויזיה".
עז אחיה התגייס באפריל 2022, ובזמן המלחמה היה עמוק בשירות הסדיר, חמישה חודשים לפני שחרורו. "באותה שבת בבוקר, כשהודיעו לנו שעז נהרג, ההורים הדתיים שלנו החליטו שלא יפרסמו את ההודעה עד צאת השבת", מספרת רעיה. "נכנסו הקצינים, ההורים סגרו את הדלת, ונשארנו עם ההודעה עד הערב. אנחנו שם, בבית, מה עושים? פשוט ישבתי והכנתי ממים מאותו יום בצוהריים. הזמן זז לאט, ואני בן אדם שעושה ממים באופן כללי, אז פשוט באותו יום התחלתי. בכינו – ועכשיו צוחקים", היא אומרת.
"הכנתי בעיקר ממים על אותו רגע: 'מה הקשר? מה הולך כאן? מה קורה פה?' ההרגשה היא שזה לא אמיתי, 'רגע, של מי הסרט הזה?'" משתפת רעיה. "יש מישהו בהישרדות שאומר 'למות זה בפירוש אופציה' – אז כתבתי: 'אף אחד:' ומתחת 'עוז: למות זה בפירוש אופציה'. במוצאי אותה שבת שלחתי ל'דארק שכול' את הממים, ואז התחיל סיפור האהבה בינינו".
ד' מספרת שאפילו בני משפחתה הושפעו והתבדחו בדרכם. "לאימא שלי קצת יותר קשה עם הדרך שלי, אבל היא מפרגנת, וגם בעצמה קצת נפתחת", היא מספרת. "בפורים היא התחפשה לעמותת 'אור למשפחות' של משפחות שכולות, ומחר היא מתחפשת ל'יד לבנים'. אימא שלי היא מי שלימדה אותי כל מה שאני יודעת על הומור. אני מעריצה אותה".
ועדיין, לד' יש מסר חשוב: "אסור לטעות, דארק שכול זה עמוד מאוד עצוב. אל תיכנסו לעמוד שלנו אם בא לכם 'להריץ דאחקות שחורות', זו לא המטרה. אנחנו לא מחקר אנתרופולוגי או 'האח הגדול'. העמוד הזה הוא מקום שנותן תחושת שייכות והבנה לגבי הדברים קשים שאנחנו עוברים, באמצעות הומור בתוך השכול - ולא עליו. אל תבואו אם בא לכם צחוקים, זה לא הקטע. אם אתם באים ללמוד איך לדבר איתנו, אדרבא. אבל אל תשכחו שהשכול לא נעצר ב'הותר לפרסום' – הוא רק מתחיל שם. יש עוד 100 שנה של עצב אחר כך".
"אני רוצה גם להגיד תודה רבה מעומק הלב לחברים שלי, שהם קהילת 'דארק שכול'", אומרת ד' בסיום הריאיון. "הם האנשים שהפכו את העמוד הזה לקהילה חיה של מי שבוחרים לחיות ולהתמודד באמצעות הומור עם המוות. הרבה מאוד אנשים שולחים לי הודעות תודה על העמוד ושבזכות 'דארק שכול' הם מצאו בית. אז אני רוצה להגיד להם תודה גם כן. בזכותם אני מצאתי בית. בזכות אלפי העוקבים של העמוד אני מצליחה להתמודד עם המוות של אחי, הם נתנו לי חברה – וזה כל מה שהייתי צריכה. בזכותם מצאתי מקום לפרוק בו את התסכול, ואני שמחה שאנחנו שם אחד בשביל השני, מדברים, בוכים וצוחקים יחד. הלוואי שלא נגדל לעולם – ושרק נמשיך לעשות טוב יחד".