"כשבאנו לפרס חילקו לנו חלות שבת, כל אחד תפס חלה וישן איתה", סיפר סבי, יעקב רוטמן ז"ל, שהיה אחד מ"ילדי טהראן" – קבוצה של כאלף ילדים יהודים, רובם יתומים, שהצליחו להימלט מאימי השואה דרך ברית המועצות ופרס ומצאו את דרכם לארץ ישראל. לפני מותו צילמו אימי ואחיה את עדותו, ובה הוא מספר איך נמלטה משפחתו מציפורני הנאצים עם תחילת מלחמת העולם ויצאה למסע שבסיומו ניצלו מתוך המשפחה כולה, שכללה שבע נפשות, רק שני האחים התאומים הצעירים – סבי יעקב ואחותו רינה.
במסע ההישרדות הבלתי נתפס שלהם עברו שני האחים דרך סיביר, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, העיר קראצ'י, שהייתה אז בהודו והיום היא חלק מפקיסטן, ומצרים. אבל הנקודה המשמעותית במסעם הייתה טהראן, שבה שוכנו באוהלים במשך שמונה חודשים, והיא שהעניקה לילדים שניצלו והגיעו לארץ ישראל את השם "ילדי טהראן".
"צריך לומר שהם לא היו ניצולי שואה לפי ההגדרה של 'מי שהיו תחת שלטון נאצי', הם בנים ובנות של מי שברחו מן הנאצים, ורק לקראת שנות האלפיים הכירה בהם המדינה כשורדי שואה", מסבירה פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית והיועצת האקדמית של יד ושם. "עם הגעתם לארץ ב-18 בפברואר 1943 הייתה התרגשות עצומה", היא מתארת. "קיבלו אותם בהתרגשות אדירה. הרכבת הגיעה ממצרים, התחנה הראשונה הייתה רחובות, וקיבלו את פניהם בפרחים. הייתה הרגשה ש'הינה מתחילה ההצלה של ילדים מאירופה, מציפורני כל מה שקורה שם, מציפורני השואה'. ונסיעת הרכבת נמשכה כשאלפים מקדמים את פניהם לאורך תחנות הרכבת".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
קצינים גרמנים נכנסו לבית
בסרטונים שצולמו לפני 20 שנה מספר סבי את קורותיו. סרטונים אלה מאפשרים לי היום להביא את סיפור חייו המדהים, 11 שנים אחרי מותו, בקולו שלו, בדיוק כפי שסופר ממקור ראשון.
"נולדתי ב-3 בינואר 1931 למשפחה אמידה בעיירה ליז'נסק בפולין", סיפר. "היה לנו בית גדול במרכז העיר". אביו, לאון (אריה), היה בעל חנות גדולה למוצרי ברזל וחומרי בניין, ואף היה שותף במפעל ללבנים אדומות. "אבא כנראה היה אדם עשיר", ציין בפשטות.
המשפחה מנתה חמישה ילדים – גנק (גרשון) האח הגדול, נושה (לאה) הבכורה בבנות, פרידה ושני התאומים הצעירים, סבי יעקב ואחותו רינה. חייהם התנהלו על מי מנוחות, הילדים הגדולים למדו והתאומים הקטנים טופלו בידי מטפלת גויה ושמה קשקה.
שלוותם של בני המשפחה התנפצה בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. "יום אחד באו קצינים פולנים ואמרו שיש מלחמה ושצריכים להתכונן, אבל למעשה הכול השתנה מיד, כל פולין נכבשה בתוך שבועיים", סיפר סבי.
תחילה נכנסו הגרמנים לעיירה. "שני קצינים גרמנים חילקו את הבית, הם לקחו חצי מהסלון שלנו וגרו שם", הוא תיאר את השינוי הראשון בחייהם. "אך לאחר כשלושה חודשים הגרמנים גירשו אותנו, את כל היהודים, לצד הרוסי". המשפחה נאלצה לעזוב את ביתה בחיפזון, לוקחת עימה רק את המעט שיכלה להעמיס על עגלה.
"סטאלין, תביא סוכריות"
הם מצאו מקלט זמני בבית כנסת בעיירה פשמישל, עיירה פולנית שהייתה בשליטת הרוסים. האב עבד כדי לפרנס את המשפחה. ואולם בתחילת שנת 1940 סיווגו הרוסים את אביו כבורגני – והמשפחה נשלחה לסיביר. "הביאו אותנו לתחנת רכבת וכלאו אותנו בקרונות, חיילים רוסים שמרו עלינו", סיפר סבי בסרטון שצולם.
המסע ברכבת נמשך כחודש ימים. הרכבת נעצרה לעיתים בתחנות ביניים, עד שהגיעה למחנה מעצר ליד העיר טומסק בסיביר, שם גרו בצריף. בהיותו ילד הוא הרגיש שהחיים מתנהלים כרגיל, אך למעשה אבי המשפחה ואחיו נשלחו לעבודות כפייה. "ברור שהם לא היו רגילים לעבודות כאלה, אבל לא הייתה להם ברירה. הם צעדו לעבודה בשלג עמוק, בתוך מין תעלה כזאת. אני חושב שהשלג היה בסביבות איזה שני מטר".
התאומים נשלחו לכיתה א' בבית ספר רוסי, שם למדו את השפה הרוסית וחונכו לערכי הקומוניזם: "אם היינו מתפללים לאלוהים ואומרים, 'אדוני, אדוני, תן לנו סוכריות' – לא היינו מקבלים כלום. אבל אם היינו אומרים, 'סטאלין, סטאלין, תביא לנו סוכריות' – היינו מקבלים סוכריות", סיפר בהלצה.
"כל עוד המשפחה הייתה שלמה, הכול היה בסדר", סיפר סבי. לאחר כשנה בסיביר, בעקבות הסכם שנחתם בין ממשלת פולין הגולה (אשר ישבה באותה תקופה בלונדון) לברית המועצות, ניתנה למשפחתו חנינה והם יכלו לנוע בחופשיות ברחבי המדינה. המשפחה בחרה לנסוע דרומה, לאוזבקיסטן, ממניעים שלא היו ברורים לסבי כילד, ושם חוותה מחסור קשה.
"תופסים כלבים ואוכלים"
המשפחה הגיעה לקולחוז (מעין חווה שיתופית) בקרסנובודסק שבטורקמניסטן, בתנאים קשים מנשוא. "המקום הזה היה ארור, האנשים לא קיבלו אותנו בטוב, היו כינים בכמויות אדירות ולכולנו היו פצעים בכל הגוף", הוא תיאר. "היה רעב, לא היה מה לאכול. המצוקה הייתה כה קשה שנאלצנו לאכול כל מה שמצאנו. תופסים כלבים, שוחטים אותם ואוכלים בשר כלב. אחר כך צבים. היינו הולכים, הורגים צבים. כשרעבים הכול טעים".
הטרגדיות החלו להכות במשפחה בזו אחר זו: "באותו הזמן האח הגדול, גנק, חלה והביאו אותו לבית החולים, אז אימא נסעה איתו להיות על ידו. אחרי זמן מה הוא נפטר ואימא לא חזרה לקולחוז, וכנראה גם היא נפטרה", הוא סיפר בשקט.
"אני זוכר שהעבירו אותנו למבנה איום כזה, שחור, חשוך, בלי חשמל. כנראה גם שם רצו להיפטר מאיתנו. היינו 'חופשיים' אבל לא הייתה עבודה ולא היה אוכל", הוא ממשיך לספר על המציאות הקשה. הוא היה רק בן 10 ובתוך זמן קצר חלה גם אביו. סבי נזכר בעצב: "אני זוכר שבאו מהקולחוז, העמיסו אותנו על איזו עגלה. רינה הייתה שם ואבא שכב עליי. הוא הניח את הראש שלו על הרגליים שלי ומת עליי".
היתומים הטריים הובאו ישירות לבית חולים כשהם חולים קשה: "היה לנו טיפוס הכתמים. לי מדדו חום ומצאו 41.6 מעלות. לא היו מיטות, אז השכיבו את שנינו במיטה אחת. הייתה אחות אחת, היא לבשה מדים לבנים, אינני יודע אם היא הייתה פולנייה או יהודייה, אבל היא הייתה מביאה לנו את האוכל של המטופלים האוזבקים שעמדו למות".
"אחרי חודשיים רצו לשחרר אותנו, אבל לא היה לאן", המשיך סבי לתאר. התאומים, שהתייתמו מהוריהם, הועברו לבית יתומים שהקימו הפולנים. "היו שם בטח איזה 30–40 ילדים בגילים שונים, היינו מתפללים, ושם כבר היה אוכל". גם אחותו האמצעית פרידה הייתה בבית היתומים, אך היא לא שרדה את התלאות: "יום אחד שמו אותה על מיטה, היא כנראה נפטרה, וקראו לנו שנסתכל עליה. אני זוכר שהלבישו אותה יפה וקברו אותה".
"אחותי נשארה בלי כלום"
סבי זכר איך הועבר בית היתומים כולו לפרס, לטהראן: "הגענו יחד עם בית היתומים לתחנת הרכבת, ואחותנו הגדולה לאה באה להיפרד מאיתנו, כי לא נתנו לה לעלות. היא נורא בכתה, למעשה היא נשארה בלי כלום". מאז לא ראה סבי את אחותו לאה ולא ידע מה עלה בגורלה.
כילד לא ידע סבי מה עמד מאחורי המעבר ההוא מאוזבקיסטן לטהראן. לדברי פרופ' פורת, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה היו בשטחי ברית המועצות (רוסיה של אותם ימים) יותר מ-300 אלף פליטים יהודים. "כתוצאה מכל התלאות והנדודים והרעב חלק מהמבוגרים נפטרו ונשארו אלפים של ילדים יתומים שאיבדו את הוריהם".
"חלק מהילדים נמסרו לבתי יתומים פולניים" אומרת פרופ' פורת ומסבירה כיצד הגיעו הילדים לטהראן: "ב-1942, בערך באמצע השנה, נחתם הסכם בין ממשלת פולין בגולה, שפעלה מאנגליה, ובין ממשלת ברית המועצות. לפי ההסכם הזה, פליטים פולנים שהיו בברית המועצות, לא רק יהודים, יכלו להתגייס לצבא שנקרא צבא אנדרס ונשלח לארץ ישראל. הצבא הכיל בסביבות 24 אלף חיילים, אבל לא רק חיילים – גם פליטים שהצטרפו אליהם והלכו בשולי המחנה".
"כל המחנה הזה, מאפריל 1942 ועד הקיץ, עבר דרך הים הכספי בתחבורה יבשתית לטהראן", מסבירה פרופ' פורת. "טהראן הייתה אז בשלטון בריטי. בתוך המחנה הגדול הזה היו כאלף ילדים ועוד כ-800 מבוגרים יהודים. רוב הילדים היו יתומים. ורק מיעוטם הגיע עם הורה אחד, ולעיתים נדירות עם שניים".
"בסך הכול הגיעו ארצה 1,230 נפש בקבוצת 'ילדי טהראן'", מספרת פרופ' פורת, "ובהם יותר מ-700 ילדים יתומים. הם הגיעו לארץ בשלוש קבוצות, שתיים מהן דרך היבשה, ואחת דרך הים. כשהם הגיעו לטהראן מחלקת העלייה בסוכנות היהודית שלחה לשם את צפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ וראש הממשלה), והיא ניהלה את בית היתומים בתנאים קשים של מחסור. בינואר 1943 הסכימו שלטונות המנדט בארץ לתת להם אישורי עלייה, כי היה מדובר בילדים".
"כשראינו פרה בהודו חיכינו שתזוז"
"כשהגענו לטהראן", סיפר סבי, "האנגלים כבר היו שם. חולקנו לקבוצות ולכל קבוצה שהגיעה בא כנראה מישהו מהסוכנות היהודית, שאמר: 'אם יש פה יהודים, אז תצאו החוצה'. אנחנו פחדנו, אז כנראה זה לקח להם כמה ניסיונות לשכנע אותנו לצאת". בסופו של דבר הוא ואחותו התאומה, יחד עם זוג תאומים אחר, הצהירו שהם יהודים והועברו לבית יתומים יהודי. "בדקו אם עברנו ברית מילה ולקחו אותנו, היינו 800 ילדים", הוא נזכר.
"בטהראן כבר התחילו לדבר על ארץ ישראל. כשבאנו לטהראן חילקו לנו חלות שבת", הוא שחזר. "כל אחד תפס חלה וישן איתה. חבל לאכול אותן. אז הרבה זמן החלה הייתה ליד הראש".
בטהראן הם שהו כשמונה חודשים. "גרנו באוהלים, אך החיים היו מסודרים. טיילנו בעיר, התרשמנו מיופייה וביקרנו בבתי כנסת. מטהראן עברנו לקראצ'י שבהודו. היה מי שדאג לנו, היה לנו מה לאכול. היה כלל אחד שלמדנו בהודו – כשראינו פרה עמדנו עד שהיא תזוז. אני זוכר שבתור ילד חשבתי שההודים בקראצ'י היו בעלי מראה מיוחד – הם חבשו מעין תרבושים".
"לאחר כשבועיים, בעזרת שתי אוניות מלחמה בריטיות, עברנו למצרים, לעיר סואץ, שם שהינו כיום. אחרי יממה עברנו בעזרת רכבת לרחובות והתקבלנו עם פרחים ודגלים על ידי היישוב היהודי", נזכר סבי בשמחה בקבלת הפנים שתיארה פרופ' פורת. "מרחובות הועברנו לעתלית. אני ורינה הועברנו לכפר הנוער הדתי ליד חיפה, שם היינו כשבועיים. חלינו שם במלריה וטופלנו בכינים".
המנהלת של כפר הנוער הייתה הנרייטה סאלד, פעילה חברתית שעשתה רבות למען הרעיון הציוני. כדי להבין מאיזה רקע הגיעו נשאלו הילדים על אורח החיים שלהם בפולין. "שאלו אותנו אם היינו הולכים לבית כנסת ואם הייתה לנו קופת קרן קימת בבית", סיפר סבי. "אחרי כחודש נשלחנו לשדה יעקב למשפחה אומנת. הפרידו בינינו".
"ככה השתלטנו על צפת הערבית"
לאחר שסיים בית ספר יסודי עבר סבי לצפת, שם למד שלוש שנים בבית ספר מקצועי. בבית הספר הכיר חברים, והם הפכו לחברים שלו לכל החיים. כולם יתומים ופליטים ממקומות שונים בעולם.
ב-1947, והוא אז בן 16, התגייס לגדנ"ע ופעל בהגנה כדי לשמור על צפת. "עברנו אימונים במסגרת השירות וחיינו בכפר הנוער", סיפר. "כשהייתי בן 17, בסוף י"א, החלה מלחמת השחרור. עם תחילת המלחמה, החלק הערבי של צפת הטיל מצור על חלקה היהודי. עם תום המצור אנשי הפלמ"ח הגיעו והביאו את הדווידקה. הערבים חשבו שזו פצצת אטום וברחו, ככה השתלטנו על צפת הערבית", גיחך.
אחרי הכרזת המדינה וקום צה"ל, גויס לגדוד 92 חטיבה 9. הוא השתתף בקרבות קשים בגליל העליון ושוחרר מהצבא ב-1950. "עברנו לתל אביב אני והחברים מהתיכון וגרנו בצריף שבכל חורף הוצף מחדש", סיפר בצחוק. "אני עבדתי כרתך".
"החברים היו המשפחה שלו"
בהמשך הוא פגש את סבתי והתחתן עימה אחרי מבצע "קדש", ב-1957. "סבתא אמרה שלמרות שהכירו מעט זמן, אם הוא חוזר חי היא מתחתנת איתו", מספרת אימי, פנינה. לאחר החתונה עבד כמנהל מסגרייה בתל אביב ונולדו שלושת ילדיו: פנינה, אריק ויעל. "בכל שנה הוא היה הולך ל-40 ימי מילואים לפחות". היא מספרת.
סבי חי חיים מלאים ונלחם בארבע מלחמות ישראל, מהעצמאות ועד מלחמת יום כיפור. "הוא הקים בית בישראל, תרם לחברה ולמדינה, הקים דור וראה את הדור הבא. היה איש פעיל עד מותו", מספרת אימי. "על כל הנדודים שעברו הוא ואחותו כילדי טהראן – הוא לא הרבה לספר. וגם כשנפגש עם חבריו, שעברו דברים דומים, הם לא דיברו על העבר, הם התמקדו רק בהווה. הם היו המשפחה אחד של השני. היינו חוגגים בכל ליל סדר יחד עם החברים, כי כולם היו יתומים".
"גם לפולין הוא סירב לחזור כל חייו", מוסיפה אימי, "רק בגיל 80 שינה את דעתו ופנה אלינו פתאום שנארגן טיול. נסענו כולנו ויחד חזרנו לבית ילדותו. הראינו לו גם את מחנות ההשמדה, זו הייתה נסיעה מדהימה. הוא היה יהודי וישראלי גאה. המציאות שהוא יצר לעצמו הייתה הפוכה ב-180 מעלות מהמציאות שגדל בה. מילד רזה, חולני, הוא בנה בית מלא אפשרויות. היינו נוסעים בכל סוף שבוע לפיקניק ביער בן שמן או לחוף הים. היינו מטיילים בכל הארץ עם החבורה שלו. הוא באמת אהב והכיר את הארץ. הוא היה מתמוגג כשהיה נסלל כביש חדש. הוא היה כל כך מתרגש מההתפתחות של המדינה".
