כנס הקיץ של הכנסת הוא ללא ספק הרותח ביותר בקדנציה הזו של בנימין נתניהו. כבר בשבוע הראשון הודיעו החרדים שלא יתמכו בחקיקה פרטית – והקואליציה נאלצה למשוך את כל הצעות החוק. אומנם ראש הממשלה צלח עוד שבוע – אחד מתוך תשעה בכנס הקיץ – אבל הפעם נדמה שאפילו השפנים שלו נגמרים.
משבר הגיוס – דרך ללא מוצא
רצה הגורל ודווקא בשעה שעשרות אלפי חיילי מילואים נקראים לסבב הגיוס הרביעי או החמישי שלהם, החרדים עומדים על הרגליים האחוריות ודורשים לעגן את הפטור מגיוס בחוק. בפגישה בין נתניהו, אריה דרעי ויולי אדלשטיין ביקש ראש הממשלה להציג חקיקה בנושא הגיוס שהחרדים יוכלו "לחיות איתה בשלום" – כלומר להיצמד למספרים שהציג שר הביטחון ישראל כ"ץ ובנוסף לא להחיל סנקציות אישיות ולהשחיל פנימה עוד כמה טריקים שנוגעים לאופן חישוב מספר המתגייסים.
אדלשטיין סירב. מבחינתו חוק כזה לא יעמוד בשום תבחין משפטי – בטח במציאות שבה מגייסים במקביל עשרות אלפי אבות צעירים, חלקם לתקופה ממושכת – מעכשיו ועד החגים. אדלשטיין למעשה מבין ששיטת היעדים לא יכולה להתקיים בלי סנקציות אישיות נוקשות. תחשבו על זה רגע: מה היה קורה אילו חוק חדש היה קובע שחצי מתל אביב אמורה להתגייס בתוך חמש שנים – או שתספוג סנקציות. מי היה מתגייס? דודו? שמעון? איפה בדיוק זה פוגש את הפרט?
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מרגע שאדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ויתר על מכסות – כלומר, על השיטה שבה פוטרים קבוצה של לומדי תורה ואת היתר מגייסים – אין לו ברירה אלא לחוקק סנקציות אישיות פרטניות. ועל זה החרדים לא מוכנים לשמוע. זה לב הבעיה: אין נוסחה שאפשר לאשר בכנסת ושתעמוד גם בציפיות החרדים וגם בפסיקת בג"ץ ותהיה בעת ובעונה אחת מוסרית וצודקת. כבר עדיף להשאיר את המצב הקיים, שבו כולם חייבים בגיוס, והיישום תלוי באכיפה.
החרדים מצידם מאבדים סבלנות. אלפים הופכים עריקים ויהיה קשה מאד להחזיר את הגלגל לאחור מבחינה משפטית. גם היציאה מהארץ הופכת בלתי אפשרית וסנקציית המעונות מתחילה להשפיע על חלק מהאוכלוסייה (הבוגרת יותר). הרבנים מאבדים סבלנות ומחסום הפחד נשבר – יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.
אם הפירוק מתקרב בלאו הכי, נתניהו יצטרך להחליט אם עדיף לו להצטייר כמי שעמד מול החרדים וסירב לחוק הפטור מגיוס או דווקא להידבק לגוש. מצד אחד, הוא חושש להיפגע ציבורית מהפניית העורף למשרתים, וחושש מ"ברית המשרתים" שנפתלי בנט יצהיר שיקדם, ומצד שני – הפניית הגב לחרדים ברגע רגיש כל כך מבחינתם עלולה להיות מסוכנת עבורו פוליטית, ואולי גם לא תניב תוצאות: אחרי שלוש שנים של סחטנות זה ממילא ייראה מלאכותי, וכולם מבינים שנתניהו יישב עם החרדים גם אחרי הבחירות.
הקמפיין כבר החל
מתחילת המלחמה ועד השבוע, נתניהו ספר את דעתם של ארבעה בלבד: דרעי, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ויצחק גולדקנופף. הם היו פונקציית המטרה שלו בכל מהלך. הציבור כמעט שלא נחשב בעיניו: הוא רק רוצה לשרוד את הקדנציה ולדאוג שהקואליציה לא תתפרק.
עכשיו המצב משתנה: כשהבחירות מתקרבות, נתניהו מתחיל לספור את הבייס. הוא רוצה לנצח וגם חייב איום אמין על השותפות – להראות שגם הוא מסוגל לגרור אותן לבחירות על נושא שלא נוח להן. כך נולדו ה"ראיונות" עם טופז לוק: נתניהו שואל, נתניהו עונה. קהל היעד: הבייס.
בסרטון הראשון הכריז נתניהו פתאום שהיעד העליון הוא הכרעת ארגון הטרור חמאס – ורק אחר כך, בין שלל מטרות אחרות, החזרת החטופים. רק אחרי שנזכר שמדובר במלחמה, והוא צריך את כל עם ישראל על מדים, ולא רק מצביעים פוטנציאליים, פרסם סרטון מתוקן ובו ציין את שתי המטרות שאישר הקבינט זו לצד זו. גם על שעות השינה ביקש להישאל והשיב בהתרסה: "המצפון שלי נקי".
אבל מה שמעניין בסרטונים האלה הוא השאלות, הרבה יותר מהתשובות. ברגע שלוחצים "נגן" מבינים בדיוק ממה נתניהו לחוץ - הוא מבין שהבייס מאוכזב מהביצועים בעזה ומשיב שהפעם לא ינקוט שוב את שיטת הפשיטות, שהוא עצמו הוביל עד היום.
מה עוד מעסיק אותו? להגיע לשיאים חדשים של הסתה ופילוג. בסרטון אחד נתניהו זורק סיסמאות על כך שבזכות האחדות הגענו להישגים – ואילו בסרטון הבא הוא מאשים את השמאל הקיצוני בכך שהתאכזב שהשרפות בהרי ירושלים כובו. שקר מופרע, שיצא עוד קודם לכן מבית מדרשו של הבן הגולה.
גם ועדת חקירה ממלכתית הודיע נתניהו שלא תקום במשמרת שלו. בעוד שלושה חודשים יתחיל לדון בהקמת ועדה אחרת. אם כן, מהסרטונים האלה עולה מסקנה עגומה: לא רק שאין חקירה – גם אין הסקת מסקנות וחשבון נפש בסיסי.
