1 ביולי 2024, לילה. רס"ן אייל אבניאון ז"ל, שהתנדב לקורס מפקדי פלוגות במהלך המלחמה, התמקם עם חייליו בציר נצרים שבעזה. עקב מידע מודיעיני על מחבלים שתצפתו עליהם, הוא קיבל החלטה משותפת עם מפקד הגדוד: להשאיר את כל המכשור דולק, להדרים ובכך לארוב למחבלים. הכול הלך כמתוכנן. הוא ארגן את הכוחות, כיוון את הטנק לנקודה מסוימת, אלא שאז הוא עלה על מטען – ואייל נהרג מעוצמת ההדף.
אייל הניח משפחה וחברים כואבים, חיילים שהלכו אחריו בעיניים עצומות – ויומנים מלאים בחוויות ובחשבון נפש. דפים על דפים שמלמדים על האדם שהיה – ועל המעגלים שנסגרו בחייו ובמסע הנצחתו. כתובים המגוללים את המעבר מאותו ילד שובב שהועבר בין כיתות לקצין ערכי שסלל את דרכו לחינוך דור העתיד, האהבה לריצה שהפכה מתשוקת חייו למפעל הנצחתו – והקשר העמוק עם משפחת החלל, שלצידו נטמן.
"כשאדם נפרד מאוהביו הוא נפרד ממנו עצמו, או לפחות מחלק ממנו"
מתוך המכתב שכתב אייל למחנכו
"לוחם שלא פחד מדבר"
"יש כל כך הרבה מה ללמוד עליו רק מהדברים שהוא כתב", אומר אביו אבי - ובין הדפים הפזורים, שולף עותק של המכתב שכתב אייל למחנכו גל ביום האחרון ללימודים. "אייל הופרד מהחברים שלו ועבר לכיתה של גל – וגל האמין בו. המכתב שהוא כתב לו מרגש מאוד, אבל מעבר לזה הוא יכול ללמד ילדים להתמודד עם משברים ולאן לקחת אותם. הוא בעצמו הפך בגלל האירוע הזה למפקד יותר טוב, כזה שיודע להתמודד עם חיילים בעייתיים ולתת צ'אנס למי שפחות מסתדר".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כשאדם נפרד מאהוביו, הוא נפרד ממנו עצמו או לפחות מחלק ממנו", כתב אייל במכתבו. "אני סבור כי אדם מוגדר על פי סביבתו המקנה לו יחס בעולם. אתה היית הסביבה בשלוש השנים האחרונות, בנית אותי". עוד הוא כותב: "תמשיך לחנך את הדורות הבאים כי ככה בכל 3 שנים החברה תקבל עוד 40 ילדים שעומדים על שלהם, מנוסים ומיוחדים".
ואכן, הוריו מספרים שגם ברגעים הקשים ביותר אייל סירב לוותר על לוחמיו וללוחמיו. "אני שומע סיפורים מחיילים שהגיעו אליו כטירונים בעודף משקל וחוסר מודעות לספורט – והוא לא ויתר להם לרגע", סיפרו שרון ואבי. "הוא לא שלח אותם לבד, אלא ממש הלך יחד איתם. אצלו לא היה דבר כזה שלא יעברו בר אור (מבחן כושר גופני בצבא, ש"א). הוא פשוט האמין בכל אחד מהם, באמונה שלמה, שהוא יכול לעשות את זה ולהצליח".
ללוחמיו הוא עזר לא רק להתמודד עם הקושי הפיזי, אלא גם עם הקושי המנטלי. לדייק את המצפן הפנימי כשהם מרגישים אבודים בתוך השגרה השוחקת. "פגשנו בחור שהיה חייל של אייל", נזכרו הוריו. "הוא התלבט בזמנו לגבי המשך החיים שלו. הוא לא ידע מה לעשות ואייל ישב איתו והראה לו איך הוא לדוגמה היה מתכנן את השנים שלו קדימה. 'כשאתה מתכנן זה קורה', הוא אמר לו".
אייל אומנם ניסה לעזור לפקודו, אך הרשימה שכתב מקבלת משמעות חדשה ומצמררת בצל נפילתו. כיאה לאדם המתוכנן והמדוקדק שהיה, הוא תיאר לפרטי פרטים את תוכניותיו להמשך חייו. מרגע השחרור ועד המעבר לחינוך. כמו סלל לעצמו את הדרך מהילד השובב שהיה לאיש עסקים מצליח, אב לשלושה – ומחנך בשנותיו האחרונות:
1. 4 בדצמבר – שחרור
2. 5 בדצמבר – על מטוס
3. אוגוסט 2023 – חוזר לארץ
4. ספטמבר 2023 – עובר דירה
5. אוקטובר 23 – מתחיל ללמוד מנהל עסקים ופסיכולוגיה
6. אוגוסט 25 – מתחיל לעבוד (במקביל ללימודים)
7. אוגוסט 27 – מסיים ללמוד
8. אוקטובר 27 – מתחיל ללמוד בארה"ב תואר שני במנהל
9. אוגוסט 29 – מסיים את לימודיי
10. מאי 30 – ילד ראשון זכר
11. יולי 32 – תאומות
12. ינואר 40 – מנכ"ל של חברה גדולה
13. ינואר 45 – אייל OUT
14. ינואר 46 – מקבל הצעה מפתה ועושה עשרות מיליונים
15. ינואר 50 – פונה לחינוך ומשקיע בזה את כל שנותיי...
למרות שהצטנע ביכולותיו, כתיבתו של אייל לא הותירה אף אחד אדיש. במילים פשוטות הוא הצליח לתאר חוויות מורכבות במיוחד. את רגשותיו, מחשבותיו והתלבטויותיו – מהטיול בדרום אמריקה והשהות באלסקה על ספינת דייגים – ועד הבחירה לחזור לארץ ולהילחם אחרי 7.10.
"אייל היה לוחם שלא פחד מכלום, אבל הוא היה רגיש מאוד", העיד עליו אביו אבי. "מעבר לכל החוויות שלו בטיול הגדול בדרום אמריקה ובאלסקה, אייל היה עושה חשבון נפש עמוק ואמיתי. תמיד בודק את עצמו, איפה הוא טעה ואיפה אפשר להשתפר. הוא היה כותב נקודות של דברים שהוא רוצה להספיק. הדברים הקטנים ביותר. לקרוא עשרה עמודים בספר, לכתוב ברכה או להתקשר לחבר להגיד לו שהוא אוהב אותו".
אייל האמין בכוחה של המילה הכתובה. לפני אחת הפעולות הוא נתן יומנים גם לחייליו וביקש מהם לשבת עם עצמם ולכתוב את שעל ליבם. "לחזור לאני שלהם", תיארו זאת הוריו. "הוא האמין בכתיבה הזו, בלכתוב על הרגשות".
"אני לא כותב ולא אכתוב בזמן עבר כי כמו שאני נכנס – ככה אני גם אצא. אוהב את כולכם ונתראה בקרוב"
מתוך המכתב שכתב אייל לפני שנכנס לעזה
המכתב האחרון של אייל
וגם הוא בעצמו כתב לפני הכניסה לעזה. "לא תכננתי או רציתי לכתוב אותו בכלל, זה מזל רע", כתב. "ברור שזה מזל רע. אבל אבא הוריד אותי פה בשעה 4:00 לפנות בוקר ואני מעביר פה כבר 27 דקות בחוסר מעש". עוד כתב בהתבוננות עמוקה פנימה: "אני מרגיש שאני חי חיים מלאי משמעות. יש לי גם חרטות על לא מעט דברים, אבל את כל החשבונות שלי עם עצמי כבר סגרתי בשנה האחרונה. הרגשתי שיצאתי לדרך חדשה עם החיים. ימי שקט ושלווה עם העשייה שלי".
"לא הייתי משנה דבר", הדגיש. "זה לא באמת קל, כי עד לפני כמה חודשים הייתי משנה הרבה דברים. כל הדברים האלה שקרו לאורך הדרך הם רק חלק מסיפור גדול בהרבה. למשפחה שלי ולחברים הקרובים – אתם כל עולמי. כך היה וכך יהיה. אין לי טעם לחיים אם לא כל האנשים הטובים שמקיפים אותי בחיי. בדגש על המשפחה היחידה והמיוחדת שלי. לזכות להיוולד להורים ואחים שכאלה זה כמו לזכות בלוטו".
על הכניסה לרצועה, למרות שלא היה חייב בכך, כתב: "ההחלטה להיכנס לעזה ולקחת חלק פעיל יותר בלחימה היא החלטה שלי אישית. אני עומד מאחוריה. לא ביקשו או דרשו ממני. בשישי האחרון שידרו כתבה על ילדי העוטף. המציאות שילד קטן לא ישן בשקט בלילה מבלי לפחד, היא מציאות בלתי נתפסת שצריכה להשתנות מיד".
את מכתבו סיים בפנייה לחברים שאיבד במלחמה: "בן משה, הדר וזילבר היקרים – אני נכנס להילחם גם בשבילכם. לא מתוך רגשות נקם, מתוך תחושת שליחות ומחויבות לייצג את הערכים שאתם ייצגתם. אני לא כותב ולא אכתוב בזמן עבר כי כמו שאני נכנס – ככה אני גם אצא. אוהב את כולכם ונתראה בקרוב".
כשאייל כתב "ההחלטה להיכנס לעזה היא החלטה אישית שלי", הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר. בעוד שיש מי שמתחמקים משירות קרבי, אייל עשה הכול כדי לשרת ביחידה המובחרת ביותר. הוא התקבל לשייטת ונשלח לקורס חובשים, אלא שבשלב "המכין", תוך כדי אימונים, הוא איבד את השמיעה באמצע האימון, ממאמץ או מים.
בין טיפולים, זריקות סטרואידים ותאי לחץ הוא המשיך במסלול המפרך הזה. לא ויתר לרגע. לבסוף, לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב עם פרופיל 64, אבל הוא סירב לוותר. "הוא היה ממש באבל, נלחם להעלות את הפרופיל שלו", סיפרו הוריו. "בדרך לא דרך הוא הצליח להעלות לפרופיל 97 עם סעיף – והגיע ליחידה 504".
אייל התברג לתפקיד מעניין ומאתגר במיוחד, אך דעתו לא נחה. הוא שם לו מטרה חדשה – להיות קצין ולפקד על לוחמים. למרות שאמרו לו שזה לא אפשרי, הוא הגיע עד מח"ט הנח"ל, סופח לחטיבה ויצא לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים.
גם אחרי שהשתחרר, הוא ראה את טובת המדינה לפניו. הוא גדע טיול ארוך בדרום אמריקה ואת עבודת חלומותיו על ספינת דיג באלסקה כדי לחזור לחתונה של אחיו אופיר. אלא שאז פרצה מלחמה.
לאייל היה ברור שלהמשיך לטייל או להתחיל ללמוד זו לא אפשרות. למרות שתחילה לא קיבל זימון, הוא ארגן את כל הציוד ועלה לצפון. "מבחינתו זו לא הייתה שאלה", אמרה בחיוך אימו שרון. "הוא עזב את היחידה שלו, עבר לעזה ואחרי הקורס גויס עם הצוות שלו להילחם". שבועיים אחרי שהתחיל לפקד על הפלוגה שלו, הוא נהרג.
הונצח במפעל ההנצחה שהוביל כנער
2018, 05:45 לפנות בוקר, תיכון "הדרים" בהוד השרון. עשרות תלמידי שכבת י"ב משכימים קום ומתאספים בנקודת ההזנקה. זו לא שיעור ספורט ואף אחד לא חויב להגיע. הם מתאמנים יחד לקראת מרוץ לשי"ר – מפעל הנצחה לזכרם של בוגרי בית הספר ליאור שי, שיקו סבן, יפתח שלפוברסקי ורונן חיון.
התלמידים מתחלקים למקצים לפי יכולותיהם ומתכוננים לרוץ במקטעים מאנדרטת אסון המסוקים בשאר יישוב עד לתיכון. בעקבות הנופלים, תרתי משמע. אייל הוא ממובילי המרוץ. "זה היה אחד משני האירועים שהכי השפיעו עליו בתיכון", סיפרו הוריו אבי ושרון.
עמית נתני, שהיה מורה של אייל וממובילי מפעל ההנצחה בבית הספר, הוסיף: "בשנה שבה אייל השתתף אחד הצוותים היה ריק. כמעט אף תלמיד לא נרשם. אייל סחף אחריו את כולם להירשם והוביל את הצוות הזה".
השנה, נוספה אל"ף לראשי התיבות ושם המרוץ הפך ל"לאשי"ר", לזכרו של אייל. גם שמו של הצוות שאותו הוביל כנער שונה מצוות "פקק" (על שם הצומת שממנה יוצאים התלמידים) – לצוות "אייל".
עבור ההורים זה היה לא פשוט. בעודם מעכלים את הבשורה הנוראה מכל, הם קיבלו טלפון מבית הספר שביקש את אישורם להנציח את אייל. הם הסכימו ונשאבו אל האימונים הקדחתניים וליוו את התלמידים במרוץ. "זה היה לא פשוט, נכון, אבל זה היה מדהים", סיכמה שרון, אימו של אייל. "מצד שני באמת עוד לא קלטנו שהוא נהרג, ופתאום פנו אלינו מבית הספר. נפגשנו עם עמית ואיציק (המורים שמובילים את המרוץ), שדיברו איתנו על חולצות וספרים, על מה לכתוב. בסוף אתה בנקודה קשה – מצד אחד אתה רוצה להנציח, מצד שני אתה לא מסוגל בכלל לחפש חומרים".
"עד היום אנחנו לא קולטים", הדגיש אבי. "זה היה מרגש כי זו הייתה השנה הראשונה. במובן מסוים, אחרי כל הכאב, הרגשנו שזה מחייה אותנו, שהתלמידים מחיים אותנו. הם ידעו כל כך הרבה על אייל. היה להם מורל מטורף כל המרוץ, הם שרו וצעקו את השם שלו לכל אורך הדרך. הם היו הצוות הכי בולט שם".
"אייל נהרג רק בן 25, אבל הוא הספיק המון", הוסיף אבי. "זה כאילו הוא היה בן אדם בן 45. החיילים שלו והאנשים מ'יחדיו' (ההכנה לצבא) רצו ביחד איתנו וסיפרו לי עליו, זה ריגש אותי מאוד. זה מיזם מדהים – והילדים בעצמם הרגישו את זה".
החברים רצים למען אייל
להוריו של אייל היה ברור אחרי נופלו כי ריצה תהיה חלק ממפעל ההנצחה לזכרו. הכושר הגופני בכלל והריצה בפרט היו חלק בלתי נפרד מזהותו. שרון ואבי העידו כי לא היה יום שבו לא יצא להתאמן ושתמיד הוביל אחריו חברים נוספים. "לאייל הייתה כוונה לרוץ מרתון כדי להנציח את החברים שלו", סיפר אבי. "הוא חשב גם לרוץ במזרח לזכרם. הוא כבר התחיל להתאמן וקנה נעלי ספורט".
אלא שבפועל, ההיפך קרה. עומר ארליך ודביר צוברי, חבריו של אייל, ארגנו קבוצת ריצה, התאמנו והחליטו לרוץ לזכרו. יחד הם השתתפו במרתון תל אביב, כשבידיהם דגלים אדומים בצבע הקבוצה שאהד אייל – ועל חולצתם הדפס של אייל עם הכיתוב: "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר, חמצן".
אייל ראה בריצה לא רק הזדמנות לנקות את הראש ולשפר את עצמו, אלא גם לדחוף אחרים אל קצה גבול יכולתם. "אני יודעת על המון אנשים שהוא גרם להם לרוץ", סיפרה אימו שרון. "כשהוא היה ב'יחדיו' הוא רץ בכוונה מאחורי אחד החברים שלו, כדי לדחוף אותו ושלא יוותר. ועכשיו, למרתון הזה לזכרו, אין לך מושג כמה אנשים שלא רצו מעולם באו לרוץ איתנו. כי הם ידעו כמה אייל רצה שהם ירוצו ויעשו ספורט. זה ללא ספק עוד מעגל שנסגר".
הקשר עם משפחת החלל – שלצידו נקבר
כחלק ממעורבותו הגדולה במרוץ לשי"ר, התחבר אייל אל משפחתו של רס"ן ליאור שי, שנפל בהתרסקות מסוקו ברומניה, במסגרת שיתוף פעולה בין הצבאות. כמו אייל, גם ליאור כנער ראה שליחות במפעל ההנצחה הבית ספרי – ולקח בו חלק פעיל. 8 שנים אחרי השתתפותו, הוא הרצה בהתנדבות בפני מאות תלמידי התיכון, ועם בואו לטייסת היסעורים שמסוקיה היו מעורבים באסון המסוקים, הוא אסף חומר מחקירת האירוע והכין מצגת שנועדה למנוע הישנות תאונות מעין אלו.
אייל התחבר להוריו של ליאור, מזל ומוטי, וגם כשהיה באלסקה שלח להם מכתב לפני אזכרתו. את המכתב המרגש הקריאו הוריו של ליאור בלווייתו של אייל. בסערת המלחמה, מוטי הפתיע את אייל בביקור בצפון, ואייל הבטיח שלא משנה מה – הוא יעזוב את עזה וייצא לאזכרה. הוריו סיפרו בכאב: "מה שקרה בסוף הוא שהאזכרה של ליאור הייתה ב-30 שלנו".
רגע נוסף, קורע לב בסמליות שלו, התרחש שבועות ספורים לפני שנפל. אייל הגיע ל"יחדיו", וסיפר לחניכים על ליאור. "הוא עזר לחבר'ה בגיבושים", סיפרו הוריו. "באחת התמונות הוא צולם עומד בין הקבר של ליאור לקבר של רון אפרימי, שהיה החבר הכי טוב של הבן הגדול שלי, והסביר עליהם".
"הוא דיבר עם החניכים של 'יחדיו' ועמד על הנקודה שבה הוא קבור היום", הוסיף אביו בכאב. "במקום הזה ממש הוא דיבר איתם על ציונות ועל זה שנהיה ראויים לקורבן שלהם". לאבי ושרון לא ברור עדיין איך ייראו חייהם בלי אייל, אך דבר אחד ברור להם – הם ימשיכו להנציח אותו בכל דרך ובכל הזדמנות. במרוץ, בסרטים ובשיחות עם תלמידים ולוחמים.
בעתיד הקרוב, אבי רוצה לסגור מעגל נוסף ולהקים מכינה על שמו של אייל. כמו המכינה שעיצבה כל כך את זהותו. "הוא היה תאב חיים, חי חיים במלואם", סיפר. "לישון היה עבורו בזבוז זמן". את המכינה רוצה אבי לפתוח בפריפריה ולחנך נערים באוכלוסיות מוחלשות לאור הערכים של בנו. לעורר בהם את הרצון לחולל שינוי ולחיות "חיים מלאי משמעות", כפי שכתב אייל במכתבו האחרון.