"אין טרלול כזה. בואי, זה... מה הסיכוי?", אומרת איילת ומלי מצהירה: "אין סיפור כזה בעולם, אין, איפה שמעת על מקרה כזה בעולם?". והאמת היא שמלי ואיילת לא מגזימות בכלל: מדובר כאן באמת בסיפור חריג, עוצר נשימה על הבנות שלהן מיכל ופז.
"היום הראשון בכיתה ג', מגיעים לחצר כמו כל שנה, אני עומדת בחצר ומצלמת", נזכרת מלי, "מתעדת את הילדה שלי שמחה שהיא עולה לכיתה ג'". ואיילת אומרת: "נכנסים לבית הספר, הבת שלי מיכל ואני, אני עם שקיות והילקוט עליי, ובאה ילדה עם הגב אליי, מחבקת אותה ונותנת לה נשיקה".
"אני רואה את הילדה שלה ביחד עם הילדה שלי - כבר בשנייה הראשונה שהן נפגשו הן התחברו", משחזרת מלי. "אני מסתכלת, הרגליים שלי לא החזיקו אותי. התיישבתי על הרצפה והמשכתי לצלם, לתעד את הילדה - כבר לא מצלמת את הילדה שלי, יותר מצלמת את הילדה החדשה. אני רואה דמיון מטורף - עוד ילדה אחת כמו הילדה שלי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"לא הייתי מוותרת עליה בחיים"
הכול התחיל לפני 20 שנים. אחרי כמה ניסיונות של טיפולי פוריות, מלי ובן זוגה החליטו לאמץ. בשירות למען הילד הזמינו אותם לראות תינוקת בת חודש, ילדה בריאה ויפה. הם קראו לה פז: "הניחו אותה בזרועותיי ולחשתי לה באוזן, שאני מבטיחה לתת לה צ'אנס שני לחיים בריאים, מלאי חום ואהבה".
כשפז הייתה בת שלוש, מלי ובן זוגה התגרשו. אז גם הבינו שיש עיכוב התפתחותי. פז אובחנה עם אוטיזם. "עם כל הקושי של הילדה שלי, אני לא הייתי מוותרת עליה בחיים והייתי עושה אותו דבר הכול מהתחלה", מלי מצהירה.
כמעט במקביל, ברמת גן, גם איילת ויורם - אחרי שנים של טיפולים - מבינים שאם הם רוצים להיות הורים, עליהם לאמץ. בהתחלה אימצו בן ואחר כך הגיע הטלפון שמבקש שיאמצו ילדה נוספת, בת שנה וארבעה חודשים עם עיכוב התפתחותי לא פשוט: "רציתי להיות אימא, לא משנה מה המחיר, ושני הילדים שלי הצילו אותי", היא מסבירה.
"הן עושות אותו דבר כל הזמן"
בחזרה ליום הראשון של שנת הלימודים: פז מיבנה לומדת כבר שנה שלישית בבית ספר "התומר" בנס ציונה, בכיתה של עשרה ילדים, ומיכל מרמת גן היא תלמידה חדשה.
מלי: "אני התחלתי את הסרט של החיים שלי - כל הזמן מוצאת את עצמי מגיעה לבית הספר לצלם את הילדה שלה, לא את הילדה שלי: את מיכל אני מחפשת ואני מצלמת רק אותה, כי רק היא מעניינת אותי עכשיו ואני מתרכזת בה כי אני יודעת בפנים בבטן שזו האחות של הילדה שלי. ולא ויתרתי והגעתי כל פעם בתואנה כזו או אחרת לבית ספר רק בשביל להסתכל על הילדה הזו ולתעד אותה - הן עושות את אותן תנועות יחד, הן צוחקות על אותם דברים יחד, הן עושות אותו דבר כל הזמן ביחד".
שלושה חודשים עברו עד שמלי, במסיבת חנוכה, מקבלת אומץ וניגשת לאיילת. "היא אומרת לי 'תגידי, יכול להיות שהילדות שלנו אחיות?'", נזכרת איילת. "אמרתי לה 'או-קיי. הכול יכול להיות'. בעלי אמר 'מה פתאום?' ואמרתי לו 'למה מה פתאום?'. עשינו וי – מה את יודעת על האימא? מה את יודעת על האבא? על הסבא", ומלי מדגישה: "מהמעט שהיה לי, לה היה יותר מידע, לי כמעט ולא היה שום דבר". ואיילת משחזרת: "בעלי אומר לה 'או-קיי, איך אני רואה את הבת שלך?', אז היא אומרת לו 'תחפש את הבת שלך, אבל בבגדים אחרים'. ואז הוא נעמד ליד ילדה ואומר לה - זאת? והיא מסמנת לו כן".
"נכון שתמיד רצית אחות?"
מלי ואיילת פנו לשירות למען הילד, שהיו מאוד סקפטיים, אבל בכל זאת פנו לבית המשפט כדי לקבל אישור לפתוח שני תיקי אימוץ נפרדים. רק אחרי שלושה חודשים מלי ואיילת קיבלו את התשובה שלה חיכו. ב-10 בפברואר 2024 בישרה מלי לפז, לעיני המצלמות, את המידע החדש.
מלי: "לאימא יש משהו חשוב-חשוב-חשוב ושמח לספר לך. את יודעת שאת ילדה מאומצת, נכון?"
פז: "כן".
מלי: "את יודעת שגם מיכל ילדה כזאת?"
פז: "מה?"
מלי: "כן".
פז: "כמו שאני?"
מלי: "בדיוק כמוך, נכון. ואת יודעת שאתן מאוד-מאוד דומות, נכון?"
פז: "בטח שאנחנו דומות".
מלי: "ואתן חברות מאוד טובות. אבל אתן לא רק חברות. את יודעת מה אתן?"
פז: "מה?"
מלי: "אתן אחיות".
פז: "איך אנחנו אחיות?"
מלי: "את ומיכל יצאתן מאותה בטן".
פז: "לא ייאמן".
מלי: "'לא ייאמן'? כפרה עלייך, מה את אומרת על זה? אתן אחיות!"
פז: "כיף חיים!"
מלי: "נכון שתמיד רצית אחות?"
פז: "כן, וזאת האחות שלי!"
מלי: "זאת האחות שלך, נכון. יש לך אחות. את מבינה? שיש לך אחות".
גם איילת תיעדה את הרגע שבו בישרה למיכל:
איילת: "את יודעת שאנחנו גילינו שהאישה שילדה אותך..."
מיכל: "זו מי?"
איילת: "אנחנו לא יודעים, אבל היא ילדה גם את פז".
מיכל: "יהההה!"
איילת: "את יודעת מה זה אומר? אתן אחיות".
בשיחת הטלפון בין השתיים הן כבר חגגו: "את יודעת שאני אחותך? אני מתרגשת!". ואיילת משתפת: "זה מטורף כמה הן דומות, כאילו, במימיקה של הגוף אפילו - לא רק באיך שהן מדברות. כאילו, או-קיי, הן גדלו בשני בתים שונים לגמרי - אבל בכל זאת, משהו מהביולוגיה, אם זה החיתוך של המילה, אם זה הצורה של ההליכה, הצורה של התנועה... זה מטורף".
"בא לי להכיר את האימא הביולוגית"
"לפני כמה שנים הנחיתי איזשהו כנס", מספרת ציפי ביידר, יוצרת הסרט "עוד אחת כמוני" על שתי האחיות, "בסוף הערב איילת ניגשת אליי ואומרת לי 'יש לי סיפור בשבילך. אני יכולה לספר לך אותו רק בעוד חמש שנים, כשלבת שלי ימלאו לה 18'. אחרי חמש שנים אנחנו נפגשות שוב, ואז היא מספרת לי את הסיפור המדהים".
בשביל ילד מאומץ, למצוא אח ביולוגי זה נס. עוד מישהו בעולם. מיכל ופז גדלות בשתי ערים שונות אבל חוגגות אחת את השנייה, ובגיל 18 מבקשות לפתוח את תיק האימוץ שלהן. "בא לי להכיר את האימא הביולוגית", אומרת מיכל לאיילת, שמסבירה לה: "יכול להיות שהם יגידו לא, כי האימא הביולוגית לא רוצה", ומיכל עונה: "היא תרצה, אני אומרת לך. היא תסכים, אני רק באה לזמן רב ואני הולכת, אני לא ישנה אצלה".
"את תלכי, תעזבי אותי ואת אבא ותלכי לגור איתה?", שואלת איילת, ומיכל עונה: "לא שאני רוצה להשאיר אתכם לבד, אבל כן, אני רוצה...". "רגע, גם כשנהיה בנות 25 נהיה אחיות?", שואלת מיכל, ופז ממהרת לענות: "אפילו כשנזדקן ונהיה כמו בנות 90 עם מקל וקמטים, אז נהיה אחיות".
מיכל ופז מגיעות יחד לשירות למען הילד. באותו יום הן שומעות שאימא שלהן הביולוגית הביאה לעולם שמונה ילדים עם שני בני זוג, אבל לא גידלה אף אחד מהם. לא הייתה מסוגלת. "אתן גם אחיות מאותו אבא ומאותה האימא, זה פסיכי, זה נס משמיים", נאמר להן.
ומלי שואלת את איילת: "שאם יקרה לי משהו...", ואיילת ממהרת להשיב: "פז איתנו, מה זאת אומרת?". מלי מודה בהקלה: "לא היה לי ספק שתגידי את זה", ואיילת מסבירה: "אני דווקא חשבתי על זה, את יודעת? צריך לדאוג שהן יישארו ביחד".
עכשיו מלי ואיילת, שבעצמן הפכו עם השנים לכמעט אחיות, מחפשות לפז ולמיכל - שכבר בנות 20 היום - דירה משותפת, כזו שתתאים לצעירות כמותן. "כיף לי שאת אחותי", הן אומרות, "אחותי, איזה כיף שפגשנו אחת את השנייה".