הם חיים בגלות, במרחק אלפי קילומטרים ממולדתם איראן, אבל הרגישו כל טיל וכל רעש שפילחו את השמיים כאילו היו בחצר שלהם. 12 ימים של מלחמה ישירה שניהלה ישראל נגד איראן טלטלו את המזרח התיכון, ועבורם זו לא הייתה עוד כותרת בעיתון אלא מכה כמעט קטלנית לראש התמנון. במשך 46 שנה נרקבה המדינה תחת משטר שנוטע פחד, דיכוי ושנאה, עד הלילה ההוא, לפני כשבועיים, שמישהו אחר השיב נקמה. כעת שאלה אחת מרחפת מעל פני השטח: האם דווקא ממכת האש הזו תצמח סוף-סוף מהפכה?
דמיינו שאתם נאלצים לברוח מהבית שלכם, בלי לארוז את החפצים היקרים לכם ובלי שהספקתם להיפרד לשלום מבני המשפחה והחברים. אתם יודעים שזו אולי הפעם האחרונה שתראו את הרחובות שגדלת בהם, את האנשים שקרובים אליכם ואת הכלב של השכנים, אבל אתם עוזבים. לא מתוך בחירה, אלא כדי להישאר בחיים.
"לא הייתה לי ברירה"
ניאק גורבאני חווה זאת על בשרו. ולא, לא בגלל מלחמה, אלא רק כי העז לדעת יותר מדי. גורבאני, בן 38, היה אחד מאנשי מערכות המידע הבכירים בתעשיית הנפט האיראנית. החיים שלו, כפי שהוא מתאר אותם, היו "טובים מבחינה חומרית" – עד שהחליט לגעת באמת.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כשגיליתי שהמשטר שודד את כספי הפנסיה של עובדי הנפט ומסכן את ביטחון המדינה, לא יכולתי לשתוק", הוא מספר בריאיון למגזין N12. "הם ניסו למחוק אותי, השפילו אותי, העבירו אותי לעבודה בצ'ק-אין שבנמל התעופה, תפקיד שלא קשור כלל לתחום הידע המקצועי שלי. זה לא קרה כי הייתי לא טוב, אלא כדי שכולם יראו שזה מה שקורה כשאתה פוצה את הפה".
כשניסה גורבאני שוב לחשוף מידע חדש, הפעם כבר לא נשאר ספק: הוא הפך ליעד. "סומנתי בידי יחידת המודיעין של המשטר", הוא נזכר ברגע המטלטל שגרם לו לעשות צעד אמיץ. "לא הייתה לי ברירה אלא לברוח מאיראן כדי להציל את חיי, אפילו בלי להיפרד מהמשפחה שלי".
יכולת לראות במתקפה הישראלית באיראן רגע של נחמה?
"האמת היא שישראל עשתה מה שאנחנו האיראנים מנסים לעשות כבר 46 שנה, במחיר עצום. הם חיסלו פושעי מלחמה שידיהם מגואלות בדם ילדינו. אני מודה לישראל מקרב לב על כך שפגעה בדיוק במי שבגדו באיראן ובאנושות, ומקווה שהיא תמשיך לעמוד לצידנו עד שאחרון הטרוריסטים ייפול".
מה זה עורר בך – בגוף ובלב?
"כשחיסלו את מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, אמיר עלי חאג'יזאדה, נזכרתי במטוס האוקראיני שהוא בחר להפיל – 176 בני אדם חפים מפשע הפכו למגן אנושי. ככל שיותר מפקדים נפלו, ככה הרגשתי שמחה שקטה ותקווה מחודשת לחירות באיראן. ישראל עשתה במכה אחת את מה שהיה עולה לנו במיליוני חיים".
משנת 2014 הוא חי בגלות. תחילה בגרמניה, אך גם שם, מתברר, המשטר האיראני לא שוכח ובטח שלא סולח. כשהאיומים החלו לטפטף הוא ארז שוב את חייו ועבר לבריטניה. ארבע שנים חלפו מאז. גורבאני רחוק מהצרות של המולדת, אבל חופשי הוא לא. "מאז שעזבתי אני חי בצל איום מתמיד של החזרה בכפייה, של עינויים, אלימות, אפילו התנקשות. הם רוצים להשתיק אותי, אבל אני מסרב לשתוק", הוא משתף באומץ.
"קשה לראות את ארצי מופצצת"
אומנם את המלחמה עם איראן ראה גורבאני מבעד למסך ולא במו עיניו, אך את הפיצוצים הוא הרגיש לדבריו מתחת לעורו. "אף אחד לא שמח לראות את ארצו מופצצת, אבל אלה לא היו סתם בניינים – אלא סמלי אותו משטר שחטף את איראן. הרפובליקה האיסלאמית הפכה ידע מדעי שהיה אפשר להשתמש בו למטרות שלום לכלי טרור ואיום על העולם, ובעיקר על ישראל. הם לא השאירו לנו ברירה".
אבל אין מדובר רק בכאב העבר. בעיני גורבאני, זו גם תקווה. תקווה של גולה שממשיך לספור את הימים עד שיתגשם החלום הגדול שלו – לשוב לארץ מולדתו. "אני יודע שזה יקרה, אני אחזור. ובכל יום ויום אני חי בתקווה לשוב. לראות בעיניים שלי את איראן בלי מחסומים, בלי פחד, בלי כיסוי הגוף לנשים, שמכתיבים לך את הקיום. לחוות, אולי בפעם הראשונה, חיים במדינה שהיא שלי באמת".
כשדווח גם על התקיפות האמריקנית על מתקני הגרעין, בפורדו, בנתנז ובאספהאן – מה חלף לך בראש באותו רגע?
"כואב לי על כך שהושמדו מיליארדי דולרים של עושר לאומי. אנחנו, העם האיראני, בנינו את המתקנים האלה, והם יכלו לשרת אותנו למטרות אזרחיות, של שלום, של שיפור איכות חיינו. אבל המשטר הפך אותם לנשק, לכלי לאיים על קיומה של אומה אחרת".
"ח'אמנאי לא השאיר שום דרך", ממשיך גורבאני. "לא הייתה ברירה אלא להשמיד אתרים שהפכו לאיום טרוריסטי. הרפובליקה האיסלאמית היא כמו חיה פצועה. אם לא מחסלים אותה, היא תגרור את כל העולם לאבדון רק כדי לנקום על הפצע שלה".
ישראל הבהירה שהיא מכוונת רק לראשי המשטר, ואילו איראן טענה שנפגעו גם חפים מפשע. ואתה, שנקרע בין שתי האמיתות האלה, איך אתה רואה את זה?
"אני עומד בקשר עם הרבה אנשים בתל אביב, ואנשים שחיים באיראן אומרים את זה שוב ושוב: 'ישראל פעלה בצורה מאוד ממוקדת וכיוונה רק לעבר ראשי המשטר'. זה מפתיע הרבה אנשים. אני לא אומר שלא נהרגו חפים מפשע ב-100%, אבל באמת, כשמשווים את מספר ההרוגים במבצעי החיסול שביצעה ישראל, למול הטבח שהמשטר עצמו מבצע – זה בכלל לא בר השוואה. בנובמבר 2019 טבחה הרפובליקה האיסלאמית ביותר מ-1,500 בני אדם בשבוע אחד בלבד. אין ספק שמספר ההרוגים באיראן בגלל מעשי המשטר גדול בהרבה".
"אם יש לך גידול ממאיר, אתה מוכרח לסבול את הכאב של הניתוח", מדגיש גורבאני בטון נחרץ. "איראן שלנו נגועה בגידול סרטני שנקרא 'הרפובליקה האיסלאמית'. לכן חייבים לעבור את הכאב – אבל השחרור ממנו יהיה מבורך מאוד".
"לא נקמו – אלא דיכאו אזרחים"
לגורבאני אין ספק ממה באמת מפחד המשטר בטהראן: לא מהטילים ולא מהחיסולים, אלא מהעם. "מאז ההפצצות הראשונות של ישראל לא ראינו את המשטר יוצא לקרב בחו"ל. להפך, את כל הכוח הם הפנו כלפי האזרחים", הוא אומר. "הם שלחו איומים, הציפו את הרחובות באנשי ביטחון, ניתקו את האינטרנט. הם עשו הכול כדי למחוק את התקווה מהלב שלנו. גם כשחוסלו מפקדים בכירים, האינסטינקט הראשון של המשטר לא היה לנקום בחוץ – אלא להדק את השליטה בפנים. זה אומר הכול".
מה לדעתך משתק את הציבור באיראן ברגע האמת ומונע ממנו לצאת לרחוב ולהתקומם?
"המשטר הזה עלה לשלטון, היסטורית, בתמיכת מעצמות המערב – בריטניה, ארה"ב, צרפת, גרמניה. רק עם הסרת התמיכה הזו הוא יוכל ליפול. נאבקנו במשך שנים, מיליונים מתו, ובכל פעם שהתקרבנו, ממשלות המערב דחפו אותנו אחורה – כשהמשיכו לתמוך ברפובליקה האיסלאמית או לקיים קשרים עימה".
כשהוא נשאל על חלופה, הוא לא מהסס: "העם בחר כבר מזמן את מי שהוא סומך עליו – רזא כורש עלי פהלווי, בנו של השאה האחרון, הוא היחיד שמדבר על פיוס, על חופש דת, על קשרים עם ישראל ועם המערב בכלל. הוא לא מושלם, אבל הוא התקווה היחידה שלנו לעתיד אחר. לעתיד של שלום, לא רק באיראן, אלא במזרח התיכון".
"מוכנה לשלם בחיי"
במבט ראשון נראית אלהה עג'ברי כמו כל צעירה בעולם המערבי, אבל מבעד לאישונים שלה מסתתרת מלחמה – כזו שהתחילה הרבה לפני ששמע העולם על "אישה, חיים, חירות". היא נולדה בבלוצ'יסטן שבדרום-מזרח איראן, אחד מחבלי הארץ המודרים והעניים ביותר באיראן. שם, לדבריה, הפך הגוף שלה לכלי נשק בידי המשטר. היא בלוצ'ית, אישה ועיתונאית – שלוש סיבות מספיקות להפוך לטרף קל.
"חייתי באפליה מתמדת ונעצרתי פעמיים: פעם אחת ב-2019, ופעם נוספת ב-2022, במהלך מהפכת 'אישה, חיים, חירות'", נזכרת עג'ברי. ואולם ניכר שעל כל משפט שלה מעיב צל – של מה שהיא עברה, של מה שנאלצה להניח כשברחה, של החיים שנגדעו. "החוויות האלה, יחד עם הדיכוי הבלתי נסבל והסכנה לחיי, אילצו אותי לעזוב את איראן. היום אני חיה בהנובר שבגרמניה. "לא עזבתי כי הפסקתי לאהוב את המדינה שלי אלא כי זה הפך לבלתי אפשרי לשרוד ולפעול למען צדק מתוכה".
מה רוצה המשטר האיראני מנשים כמוך ואיך הוא פוגע בהן?
"הרפובליקה האיסלאמית מדכאת את האישה הבלוצ'ית בשתי רמות: גם כאישה – בתוך מערכת פטריארכלית דתית-פוליטית – וגם כחלק מעם מודר. מהנשים היא דורשת ציות: שתיקה, רעלה כפויה, ויתור על זכויות, התכחשות לזהות האתנית. המשטר הופך את הגוף שלנו לכלי שליטה: מהטרדות ועד להשפלות מיניות, לעג על המראה והמבטא, איומים קבועים באלימות. הגוף של האישה הבלוצ'ית הוא שדה קרב – שליטה, הפחדה והשתקה".
את מלחמת 12 הימים העבירה עג'ברי בגרמניה בדופק מואץ. "זה פתח פצעים ישנים: הפחד בזמן המעצר, קולות הירי בילדותי בעימותים אתניים והשתיקה של לילות מלאי אימה", היא אומרת. כמעט יכולתי להריח את הצמיגים השרופים מהרחוב, לשמוע את בכי האימהות. כעיתונאית, כפמיניסטית, וכפעילה למען זכויות אדם – אני יודעת שמלחמות רק מעמיקות את הסבל, במיוחד של נשים, ילדים, עובדים ומיעוטים כמו העם שלי בבלוצ'יסטן".
את חושבת שהאירועים האחרונים מקרבים אותנו למהפכה פנימית באיראן?
"כן, הסיכוי למהפכה גבר. העם הבין: למשטר הזה לא אכפת מהם, רק מהאידיאולוגיה הריקה שלו. זו אידיאולוגיה שמבוססת על פטריארכיה דתית, צבאיות ורודנות, וכוחה בנוי על גבן של השכבות החלשות. המשבר הכלכלי והמלחמה סודקים את היסודות. אני מוכנה לשלם בחיי, אם זה מה שיביא עתיד חופשי לנשים ולעם שלי בכלל".
"משתוקקת למדינה חופשית"
עג'ברי לא צועקת, אבל בכל מילה שלה יש להבה שקטה שמסרבת להיכבות. כאישה, כבלוצ'ית, כמהגרת שנושאת באפה את הריח של הצמיגים השרופים מהרחוב ואת הקול של הנשים שלא מפסיקות להיאבק – היא לא מוכנה להחליף דיקטטורה אחת בכאוס חסר כיוון.
"אני לא קוראת למהפכה בלי הנהגה ובלי חזון", מבהירה עג'ברי. "מהפכה אמיתית צריכה לבוא מסולידריות. לא מהתלהבות רגעית שתפגע שוב באותם מדוכאים. אנחנו זקוקים לחברה אזרחית חזקה, להנהגה מוסרית, לעבודה משותפת וסבלנית".
עג'ברי חולמת לחזור – לא למדינה הקיימת, אלא לאיראן אחרת לגמרי. "אני משתוקקת לאיראן שבה כל אדם, מכל מוצא ומגדר, זוכה לכבוד. איראן בלי 'הרפובליקה האיסלאמית', בלי מלחמה ובלי פחד. איראן חופשית ששייכת לעם, לא למי שמנסים לשלוט בו דרך אלימות. אני רוצה שניאבק למען עתיד שראוי לחיות בו". אומנם היא לא בטוחה מתי זה יקרה, אבל היא מאמינה בכך: "לא מתוך תמימות – מתוך עקשנות של מי ששרדה הכול".
"אתה נרדף – זה כאב מתמשך"
ערש עזיזי, סוציאליסט איראני בן 38, עזב את טהראן ב-2008, לאחר שהותקף בשל פעילותו הפוליטית. מאז הוא חי בארצות הברית, מרצה וחוקר באוניברסיטת ייל, כותב ספרים על המזרח התיכון ונלחם על התודעה של עמו.
לדבריו, ההתנגדות למשטר באיראן עולה ביוקר ואת המחיר הזה הוא נושא עד היום. "זה כאב מתמשך – אתה נרדף רק כי אתה רוצה שיהיה טוב יותר לחברה שלך", מספר עזיזי בתסכול. "הם עצרו ועינו כל כך הרבה מאיתנו. אני זוכר בחור שלימד אותי לצלם, הוא היה מצחיק ומעמיק, והוא הוכה כל כך קשה בכלא עד כדי שהוא לא היה יכול להזיז את הידיים יותר. כמובן, רבים אחרים נהרגו. משלמים מחיר על זה, אבל גם מעורר השראה שהעם שלנו אף פעם לא מפסיק להיאבק".
עזיזי נחשב לאחד הקולות הצלולים והישרים ביותר בשיח האיראני שמעבר לים. בניגוד לאחרים אין הוא ממהר לפזר הבטחות שווא או לטפח אשליות על מהפכה מעבר לפינה. להפך, הוא נושא עימו את זיכרון הכאב המפוכח, של מי שראה מקרוב את מחיר ההתנגדות ומסרב להתייאש.
"לצערי אני לא חושב שמהפכה עממית באמת עומדת על הפרק באיראן", אומר עזיזי. "מובן שזה יכול לקרות, אבל אני לא רואה את זה כסביר כרגע. במערב יש הרבה אשליות על איך שהרפובליקה האיסלאמית תופל ותשתנה כל כך בקלות".
ובכל זאת, מה השתנה באיראן במהלך אותם 12 ימים? למה יש מי שכבר רואים בכך נקודת מפנה?
"זו נקודת מפנה כי זו הפעם הראשונה מאז 1988 (סוף מלחמת איראן–עיראק) שהמדינה חווה מלחמה בסדר גודל כזה. מאות אזרחי איראן נהרגו, תשתיות הותקפו, אלפים ברחו מהבירה טהראן. במובנים מסוימים זה היה אפילו דרמטי יותר מהמתקפות של סדאם חוסין על איראן בספטמבר 1980".
אומנם אין אופוזיציה מאורגנת באיראן, אבל מי לדעתך יהיה אופציה ריאלית כיום, בתוך המדינה או מחוצה לה?
"היעדר אופוזיציה מאורגנת הוא בדיוק הבעיה המרכזית של תנועת הדמוקרטיה באיראן. היא לא קיימת לא בפנים ולא בחוץ. הדרך הסבירה היחידה ליצור אופוזיציה אפקטיבית היא להקים חזית רחבה שכוללת רפורמיסטים מתוך המשטר וגם פעילים למען זכויות אדם, פמיניסטיות, ארגוני עובדים וכו'. אבל זה דורש עבודה קשה ומאומצת לבניית חזית פוליטית – וזה מה שלא הצליח להם עד עכשיו".
כמה ריאלית האפשרות שהמשטר יתמוטט בחמש השנים הקרובות?
"אם אנחנו מדברים על קריסה מוחלטת של המשטר במהפכה – אני לא חושב שזה סביר מאוד, לצערי. אני פעיל איראני למען דמוקרטיה ונאבק עליה כל חיי, ואמשיך להילחם למען דמוקרטיה באיראן – אבל אני לא רואה קריסה פתאומית באופק. מה שאני כן רואה כאפשרות הוא שינוי נרחב מלמעלה, במיוחד אחרי מותו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אולי אז ייפתחו אופקים חדשים".
"אני לא רוצה למות בגלות"
את איראן עזב עזיזי לפני קרוב לשני עשורים, אבל לא את דגל המאבק. מהמשרד שלו באוניברסיטת ייל, באמצעות מאמרים, ספרים ופגישות עם גולים – עזיזי ממשיך להילחם. לא מתוך נאיביות, אלא דווקא מתוך פיכחות – הוא לא מאמין במהפכות פתאומיות ולא בסיפורי גבורה שנכתבים בן לילה. ובכל זאת, למרות הכול – הוא חולם לחזור למולדתו. "אני לא רוצה למות בגלות", הוא מסכם. "אשמח שזה יקרה באיראן חופשית, או לכל הפחות באיראן קצת פחות מדוכאת, שתאפשר לי לחזור. שינוי לא קורה ביום, וכל עוד אני חי, אלחם למען דמוקרטיה באיראן".
המהפכה באיראן אולי עדיין לא כאן, אבל משהו זז. גורבאני שנלחם על כבודו של העם, עג'ברי שמבקשת להיאחז בתקווה, וערש עזיזי שמסרב לוותר על האפשרות לשוב למולדת – הם שלושה קולות של גולים איראנים שמסרבים לשתוק. הם לא ממהרים להכריז על ניצחון, אבל גם לא מוכנים לתת יד לשכחה. אומנם הם לא מסכימים זה עם זה על הכול, אבל המסר שלהם זהה: האויב האמיתי הוא לא העם, לא הישראלים ולא המערב. האויב האמיתי הוא הפחד, הדיכוי והדממה. ויום אחד, אולי בקרוב, יישבר המחסום ותתחיל להיכתב מציאות של איראן אחרת.