"היא כמעט נפחה את נשמתה מהעינויים של הגסטפו – ולא דיברה"

שום דבר בחייה המוקדמים של רחל הראל לא הכין אותה להפוך לגיבורה. הנערה מרוטרדם שנולדה ב-1923 כרחל רוס – בת למשפחה יהודית חילונית – חלמה בכלל להיות מורה. "למרות שלא היה נהוג אז שנערות תלמדנה בבית ספר, היא כבר הייתה בחורה דעתנית מאוד והחליטה שהיא הולכת ללמוד בתיכון", מספרת ד"ר תמר קטקו. "היא רצתה להיות מורה ולהתמחות במה שהיה אז משהו פורץ דרך, שיטת מונטסורי. אבל כל התוכניות שלה נדחו כי פרצה מלחמת העולם השנייה".

אך עד מהרה התחוור לרחל שיש הבדל בין יהודים ללא יהודים. ב-1942 התחילו הכובשים הנאצים לפעול נגד יהודי הולנד והחלו משלוחים של יהודים מזרחה, למחנות הריכוז. בתוך כאוס המלחמה הכירה רחל את מי שלאחר המלחמה יהיה לבעלה, מרסל (משה) הרץ. גויה שעבדה בבית משפחת הרץ, מרתה נגטגל, הזהירה את בני המשפחה, ובהם גם רחל ואימה, וסייעה להם להגיע למסתור המיוחל: נגטגל זכתה על כך בתואר חסידת אומות העולם.

"אבל היא לא נשארה עם המשפחה שלה במסתור", אומרת ד"ר קטקו. "היא הסתובבה ברחבי הולנד ככפרית נוצרית, עם תעודות מזויפות (שגם אותן השיגה לה נגטגל – י"כ), והצטרפה לתנועת מחתרת הולנדית כבלדרית של אחד מראשי המחתרת בהולנד, שבארגון שלו היו לא מעט יהודים. בעיקר יהודיות".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הגסטפו עלה עליה"

ד"ר קטקו, היסטוריונית בהכשרתה, היא אוצרת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ע''ש הנשיא חיים הרצוג, שפתח שעריו לציבור הרחב בשלהי 2023, בצל המלחמה. בשנים האחרונות עסקה קטקו רבות בחקר נשים יהודיות שפעלו בשורות המחתרות השונות של אותן השנים. כך נחשפה לסיפורה של הראל והחלה לחקור אותו באינטנסיביות.

"למחתרת היה יותר קל להפעיל נערות יהודיות, כיוון שבחור יהודי שהורידו לו את המכנסיים סיים בזה את חייו", מסבירה קטקו. "לנערה יהודייה עם מראה קצת יותר נוצרי היה קל יותר להסתובב עם מסמכים מזויפים. ולכן ראשי הארגונים המחתרתיים עשו שימוש רב מאוד ואפילו מסוכן בבחורות יהודיות במחתרת, כולל לצייד אותן בנשק ולתת להן להבריח אנשים. עוד עבודה שהייתה אז נפוצה בקרב אותן נערות הייתה לנסוע קילומטרים רבים באופניים כדי להעביר מסמכים סודיים, ואני מדברת על נערות מגיל 16 עד 25".

"בנובמבר 1944 מישהו מהארגון הלשין עליה שהיא יהודייה ומתחזה", ממשיכה ד"ר קטקו לספר. "הגסטפו עלה עליה, תפס אותה וגרר אותה למפקדה האזורית שלו. שם עינו אותה עינויים פיזיים קשים מאוד. כשאני אומרת 'עינויים קשים מאוד', אני יכולה להוסיף שבגלל המלחמה בני המשפחה של רחל לא כל כך פירטו ולא נכנסו לרזולוציה – אבל אני יכולה לומר שהיא כמעט נפחה את נשמתה. היא החזיקה מעמד ולא מסרה מידע. בהתחלה הם היו בטוחים שהיא כבר לא בחיים, אבל בסופו של דבר העבירו אותה למאסר. מהתיאורים של מי שהיה איתה בכלא היא לא הייתה מסוגלת אפילו לשבת או לעמוד, היו צריכים לגרור אותה. היא הייתה פשוט קרועה לגמרי. היא ניסתה לברוח והגסטפו ירה בה, והיא נפצעה ברגליה".

"הצליחה להעביר מידע מהכלא"

נעליה של הראל, המחוררות מקליעים, נמצאות בתצוגת הקבע שבמוזיאון, שם הוקדש לסיפורה פינה בתוך מתחם המוקדש לחברים היהודים במחתרות. זו הפעם הראשונה שהמוצגים, שהיו עד כה בחזקת משפחתה, מוצגים לציבור הרחב באופן קבוע. יחד עם אותן הנעליים מוצגים כמה מהתעודות ואותות הגבורה שזכתה בהם הראל בשנים שלאחר המלחמה. הראל היא קרוב לוודאי האישה היהודייה המעוטרת ביותר במלחמת העולם השנייה. היא, שניצלה בידי חסידת אומות העולם – כלומר, גויים שהצילו יהודים – והפכה בעצמה למקרה של יהודייה שחלק גדול מפעילותה הוקדש להצלת גויים. 

ניסיונה להימלט ממפקדת הגסטפו נכשל. אחרי שנורתה ברגליה היא נלקחה לאפלדורן, מקום משכנה של המפקדה הראשית של האס-דה (SD), שירות הביטחון הגרמני באזור. "גם אחרי שנתפסה היא לא הסגירה את החברים שלה", מציינת ד"ר קטקו. "היא הצליחה להעביר מידע החוצה מהכלא שעלו עליה, וחבריה היהודים במחתרת קיבלו את המידע והיא הצילה אותם בכך. הם הבינו שעלולים לעלות גם עליהם. לבסוף היא הועברה למחנה וסטרבורק, סמוך לגבול גרמניה, וגם משם ניסתה לברוח. בתחילת אפריל 1945 האזור הזה כבר שוחרר לאט-לאט והאסירים הוצאו למסע רגלי, מעין צעדת מוות, מהמחנה הזה. במהלך המסע היא ברחה והצליחה למצוא מסתור בבית כפרי – שם שמעה שהולנד שוחררה בידי בעלות הברית".

עיטור גבורה ממלך בריטניה

בין עיטוריה של הראל מדליית החירות, שהוענקה לה בידי נשיא ארה"ב, עיטור גבורה שנתן לה המלך ג'ורג' השישי מבריטניה, וגם בית המלוכה במולדתה, הולנד, העניק לה עיטור דומה. ועם רקורד שכזה קצת קשה שלא לתהות כיצד ייתכן שאישה כהראל נותרה אדם כמעט אלמוני בישראל. התשובה כנראה מורכבת. היא הייתה זרה, אף שאת מרבית חייה העבירה בארץ. הג'וק הציוני אצלה הגיע רק אחרי המלחמה ובעקבותיה. היא עסקה בעיקר בהצלת גויים, פחות בהצלת יהודים. ולא פחות חשוב מכך, בשונה מה"קולגות" המפורסמות יותר, כמו חנה סנש וחביבה רייק, הראל הצליחה לשרוד את המלחמה.

"זו לא רק הצטנעות", טוענת קטקו, שכאמור חקרה את פעילותן של לוחמות המחתרות. "זה משהו שראיתי בכל מאות הנשים הלוחמות שראיינתי בארץ ובעולם. גיליתי שיש איזשהו פער בין מה שקרה לאישה צעירה בתקופה קצרה כל כך, איזו בגרות ובשלות נפשית ופיזית שהן אילצו את עצמן לקבל, ובין מקומן של נשים בשנות ה-40. צריך להבין שזאת הייתה רק תחילתה של התנועה הפמיניסטית. מלחמת העולם השנייה האיצה את השחרור הפמיניסטי בבת אחת, אבל זה היה יותר מדי בבת אחת. בפועל הבחורות האלה עברו בטווח זמן די קצר חוויות כאלה שהן לא היו יכולות להכיל. ויתרה מכך, משהסתיימה המלחמה והן חזרו כביכול לחיי קהילה ומשפחה שגרתיים של שנות ה-40, הסביבה עדיין לא קיבלה את האישה כעצמאית, כלוחמת כמסתערת, כזו שמקריבה את עצמה ויכולה להיות בעלת עוז שנחשב גברי". 

"היו שאמרו לי, 'תארי לעצמך שאני צריכה להסביר לאנשים בגיל של הילדים שלי, או של הנכדות שלי, מה סבתוש עשתה בשביל להציל יהודים. הכול היית מוכנה לעבור'", מעידה ד"ר קטקו. "היית מוכנה לעבור עינויים פיזיים ומיניים, התעללות מינית, מכות, ייסורים, הכול היית מוכנה – רק לא למות'".

"זה כמו לוחמות המוסד, לא מדברים"

בת 17 הייתה יודפת הראל-בוכריס, נכדתה של רחל, כשסבתה נפטרה. "אני הנכדה הבכורה, אז הייתה לי הזכות לבלות איתה הכי הרבה שנים". היא מסכימה עם התזה של קטקו. "זו איזושהי תכונה שיש לכל הנשים שעבדו במחתרת: הן עבדו בסתר. זה היה משהו שלא דיברו עליו. אתה יכול להשוות את זה היום ללוחמות המוסד או יחידות מיוחדות. עושים דברים בשקט ולא משוויצים, וזה משהו שהוא אינהרנטי בך. עוד הסבר לשתיקה שלהן הוא שהיא וסבא עלו לארץ והם היו צריכים להיטמע פה. הם הגיעו מתרבות מאוד אירופית למעברה, ואחרי זה לקיבוץ. לדבר על סיפורי גבורה לא היה אופציה. היא גם נתנה הרבה מקום לסבא שלי בתוך המשוואה הזו. כי גם הוא היה במחתרת, אבל לא היה לוחם. היא שאפה לשוויון ביניהם".

עם תום המלחמה, בקיץ 1945, הגיעה רחל לאוטרכט. שם פגשה את מרסל, ואיתו היא התארסה בימי המלחמה. בימים שלאחר מכן הם נישאו. מרסל ורחל החלו את חיי משפחתם החדשה ברוטרדם, אך ב-1950 החליטו לעזוב את הולנד ולהגיע לקיבוץ בית השיטה, שם התקבלו כחברים. את שם משפחתו של מרסל – הרץ – עברתו להראל. "היה להם חשוב מאוד להשתייך לפלג הסוציאליסטי והפטריוטי של היישוב פה בארץ. אבל הם לא כל כך הסתדרו עם המשטר הקיבוצי, ועברו להרצליה", מסבירה ד"ר קטקו.

את השנים שלאחר ההשתקעות בישראל הקדישה רחל, לצד גידול שלושת הבנים שלה ושל מרסל – שעשה חיל כאדריכל – גם לתחום שחלמה לעסוק בו עוד כנערה בהולנד – חינוך. היא הייתה לאחת מחלוצות הזרם המונטסורי בישראל והרבה להתנדב במוסדות רבים. "לכל אירוע שהיה לכל אחד מאיתנו, הנכדים, היא תמיד קנתה מתנה מיוחדת, וידעה כל מה שקורה איתנו בבית הספר, בצופים או בחיים בכלל", נזכרת הראל-בוכריס. "היא הייתה אישה של פרטים. היא הייתה מוקפדת ואסתטית. אבל כשאנחנו למשל היינו ישנים שם בתור ילדים, תמיד היה לנו מלא פינוקים והיינו קמים בבוקר לקערה מלאה בממתקים ליד המיטה. זה היה הדבר הכי כיף בעולם".

"היא הייתה אישה מאוד-מאוד דומיננטית, וכל המשפחה סבבה אותה", ממשיכה נכדתה לתאר. "המשפחה שלנו די מטריארכלית. היו לה שלושה בנים, אז היא הייתה צריכה להיות חזקה ומובילה. וגדלנו – ללא ידיעת הסיפור שלה – שלכל בעיה יש פתרון ושאפשר לצאת ממצבים מאוד מורכבים. באמת בכל הפעמים שכן דיברנו על השואה, תמיד עלה העניין שאין דבר כזה מסכנות ושאם רוצים, אפשר להילחם".

הראל נפטרה בשנת 1989, והיא בת 66 בלבד. הראל-בוכריס, הנכדה, מספרת שגם בשנותיה האחרונות ממש היא סירבה כמעט בקנאות לספר את סיפור המלחמה שלה – גם, ואולי בעיקר, באוזני הקרובים לה ביותר. "הסיפור יצא לאור והיא דיברה עליו בפעם הראשונה, כי היא חשבה שאבא שלי חולה וזו ההזדמנות האחרונה שלה לספר אותו. ואז היא פתחה אותו – לראשונה – לפני נשות ארגון רוטרי בהרצליה, ששם היא הייתה פעילה. והיא פתחה את זה קודם כול לפני נשים, ועוד דוברות אנגלית. זאת אומרת, כל ההגנות האפשריות. זה לא היה לפני המשפחה, או אפילו המשפחה המורחבת, זה היה כאילו בתפקיד".

יצא לך אי-פעם בכל זאת לדבר איתה על מה שעברה במלחמה?
"לא. היא לא הסכימה לדבר על דברים שהיה בהם כאב וצער".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv