"שכבתי על הרצפה עם רגליים מקופלות והמחבל ירק עליי ובעט בי"

"זאת התעודה שנתנו לי ‫לפני האירוע בנמל של עזה", מציג קית' סיגל את ה"מתנה" שביקשו בחמאס שיעביר לאשתו אביבה. "הגענו לחוף הים, ‫התיישבנו, הושיבו אותי ליד שולחן והוא הוציא את התעודה", הוא משחזר.

קית' סיגל מדבר על האלימות וההתעללויות בשבי

‫איך הרגשת כשהביאו לך את זה?

"‫האמת היא שזה שעשע אותי, כמה שזה אולי נשמע מוזר. וזהו, משם נסענו לאירוע על הבמה. אמרו לי שאני אנפנף לקהל ‫ושאני אגיד תודה. ‫נפנפתי, ויתרתי על ה'תודה'".

"הוא פשוט ‫נראה כמו שלד מהלך", נזכרת אביבה ביום שבו קית' שוחרר, "העיניים היו שקועות. ‫הוא היה נראה לא שמח, עצוב, הוא נראה בהלם ממש. פגשתי בן אדם מאוד עצור, ‫לא היה לי פשוט... הרגשתי שהביאו לי בן אדם אחר".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"העבירו אותי מקום 33 פעמים ‫ואני יכול לספר לך ‫מ-7 באוקטובר ועד 1 בפברואר - היום שבו שוחררתי - איפה הייתי", הוא משתף. "מאוד היה לי חשוב ‫לזכור את התאריכים האלה, חשבתי שאולי יהיה לזה ערך מודיעיני. ‫זה נתן לי איזשהו ביטחון".

"הוא עדיין בסוג של עזה"

איך מתחילים לסכם ‫484 ימים בשבי, איך הנפש מצליחה בכלל לעכל? למרות שקית' כבר שלושה חודשים בבית, ‫הוא עדיין מתקשה להתרגל ‫לחיים שאחרי, ‫שבהם חזר להיות אדון לעצמו. "לקית' קשה לקום בבוקר, ממש", מודה אביבה. "נראה לי שאם לא הייתי אומרת לו '‫יאללה, קית'...', הוא היה ממשיך לישון, סוג של עזה".

פעם זה היה אחרת.

אביבה: "כן, זו דינמיקה לפעמים ‫שלי, באופן אישי, לא פשוטה - כמה שאני מאושרת ושמחה שקית' פה, ובאמת אי אפשר לתאר את זה במילים, יש את הקשיים".

אביבה וקית' כבר 44 שנים יחד. הם בנו בית בכפר עזה, ‫הביאו לעולם ארבעה ילדים, ‫ובשבעה באוקטובר חוו טלטלה ‫שהפכה את חייהם. בשעה עשר וחצי בבוקר ‫הם נחטפו מביתם בקיבוץ - לעזה.

"‫פרצו לממ"ד, הוציאו אותנו לסלון - בית מלא מחבלים, צועקים אחד על השני, ‫נראה כאילו הם מתווכחים מה עושים", הוא משחזר. "הוציאו אותנו דרך החלון האחורי של הבית, ‫ירו עלינו בדרך, ‫דחפו אותי מאחורה, ‫הפילו אותי על הרצפה. אומנם הייתי בהלם, אבל עשיתי את עצמי ‫עוד יותר בהלם ממה שבאמת הייתי. ‫אני כל הזמן חשבתי שככל שאני אצליח ‫לעכב את ההגעה לרכב ובכלל, ‫הצבא יגיע לחלץ אותנו".

אך זה לא קרה: "מכניסים אותנו לתוך הרכב. ‫שלושה מחבלים, אביבה ואני, ‫עוברים את הגבול, נכנסים לעזה. אחד המחבלים החזיק סכין ‫ככה מול הפנים שלנו. אני חשבתי שנפתח את הדלת ונקפוץ, אביבה שכנעה אותי בקלות ‫לוותר על הרעיון הזה".

ב-50 הימים הראשונים ‫קית' ואביבה הוחזקו יחד ‫והועברו בין מנהרות ודירות. בחלק מהזמן הם הוחזקו ‫גם עם לירי אלבג ואגם ברגר, ‫התצפיתניות שנחטפו מבסיס נחל עוז, ‫ועם עמית סוסנה, שנחטפה גם היא ‫מכפר עזה, משכונת דור צעיר. "סגורים בחדר כל הזמן, ‫צריך לבקש אישור ללכת לשירותים", הוא משתף. "היו מצבי רוח משתנים שלהם, עצבניים, ‫אלימים, במיוחד כשהלחימה התעצמה. ‫המחבלים גם הרשו לעצמם ‫לדרוש מחלק מהחטופות לבשל, לנקות, ‫עבודות בית. ממני לא ביקשו את זה אף פעם. לא דרשו את זה ממני".

"חוויתי אלימות מאוד-מאוד קשה"

"ראיתי שמחבל מצמיד אקדח לראש ‫של חטופה ומאיים עליה", הוא מעיד. "ראיתי את אותה חטופה שוכבת על הגב, ‫את הפה שלה אטום, ‫רגליים קשורות, והכו בה עם מקל". אותה חטופה, עמית סוסנה, שחזרה בריאיון לבן שני ב"עובדה": "מתברר בדיעבד שהם חשדו ‫שאני קצינה. הם מרביצים לי תוך כדי, ‫והם משפילים אותי, ‫ואז פתאום הם קוראים לחטופים ‫אחד-אחד, שיבואו וי‫שכנעו אותי להגיד את האמת ואני רואה את הפחד בעיניים שלהם, ‫הם היו המומים". בשיחתנו, קית' מודה: "אני עד היום מרגיש נורא ‫שלא גרמתי שזה ייפסק, הדבר הזה. ‫שלא עשיתי יותר".

אחרי 51 יום, ‫המחבלים מספרים לקית' ‫שאביבה, אשתו, משתחררת. ‫"אני ‫מאוד-מאוד שמח שמשחררים את אביבה. אמרו שאני אשתחרר יום אחרי, יש לי נטייה להאמין לאנשים אז 'בסדר, בקרוב נפגשים, יום אחרי'. ואז כל יום אני שואל ‫מתי אני? 'אינשאללה, מחר', זו הייתה התשובה".

אבל הפסקת האש מסתיימת בהפתעה. קית' מופרד מהבנות, ‫והוא מיד מרגיש על בשרו ‫את ההרעה בתנאים ‫ואת היחס של המחבלים שמידרדר. חלק מהזמן הוא היה לבד לגמרי, ‫בחלק אחר שהה בבתים ‫עם חטופים נוספים. "חוויתי בעצמי אלימות מאוד-מאוד קשה: שכבתי על הרצפה, על הגב, ‫עם הרגליים מקופלות. בא אליי מחבל, התחיל לצרוח עליי ‫ולקלל אותי, ‫ירק עליי ובעט בי ברגל, ‫ויום אחרי זה בצלעות. ממש כאב לי מאוד במשך חודש פלוס", הוא אומר ומדגים על גופו. "‫חווינו התעללות מינית ורבלית (מילולית): אמירות על הגודל של איבר המין שלנו ‫וההשוואה בינינו, ‫על הבנות שלי, ‫על ההעדפה המינית של אשתי - מאוד קשה לי לדבר על זה".

"מתן סיפר לי דברים קשים שהוא עבר"

עם מתן אנגרסט, השריונר שנחטף ‫מהטנק בנחל עוז, ‫הוא הוחזק 67 ימים בדירה קטנה. "הוא סיפר דברים מאוד קשים ‫שהוא עבר, אני ראיתי אלימות כלפי מתן", שיתף בעבר.

"הרבה פעמים עוצרים אותי ‫ורוצים להצטלם איתי. אז עשיתי כלל שאני מוכן להצטלם ‫עם אנשים סתם ככה, ‫בתנאי שאני מחזיק תמונה ‫של אחד החברים שלי. ‫אחד מהם זה עמרי (מירן)", קית' מספר. "בפברואר (2024) הפרידו ביני לבין מתן, ‫העבירו אותי לבית. אני נכנס לבית, ‫ושם אני פוגש את עמרי. הוא מאוד שמח, סיפר לי על הקושי ‫להיות לבד".

"עמרי סיפר שהוליכו אותו מנחל עוז, ‫מהבית, לעזה - ‫הוא לא היה בנסיעה. הוא סיפר שהפרידו בינו לבין לישי והבנות. הוא דיבר על הגעגועים ללישי ולבנות, הוא לא ידע אם הן בחיים. הוא סיפר שהוא חווה יחס ‫מאוד-מאוד קשה, ‫אזוק בידיים, ומנעו ממנו מים ואוכל ‫בצורה מאוד מאוד קיצונית".

איך עברו עליכם החודשים האלה? ‫איך היה היחס, התנאים?

"קשים - חדר קטן צפוף, ‫ואנחנו גרים ביחד איתם. היה מאוד-מאוד חם, ‫אז עמרי היה בלי חולצה ‫ואמרו לו השובים שזה לא מקובל ‫אצלם להסתובב בלי חולצה. עמרי היה בעונש, ואמרו לו ‫שהוא לא יוצא יותר מהחדר הזה. הרגשתי מאוד לא בנוח עם המצב הזה, ‫שיש הבדל ביחס כלפינו".

"‫בסוף אפריל צילמו אותנו, ‫וידאו ששודר יום או יומיים אחרי זה, ‫ראינו את זה: אנחנו יורדים למטה לראות טלוויזיה, ‫ופתאום רואים את בני המשפחה שלנו בטלוויזיה, על הבמה. הוא ראה את לישי, ‫הוא לא ידע לגבי הבנות עדיין - ‫מה איתן? הוא ‫ניסה לדמיין איך הן. הקושי הוא שהוא בעצם מפספס ‫את הגדילה שלהן, את ההתפתחות שלהן, ‫את כל היופי הזה שילד מתחיל ללכת, ‫מתחיל לדבר".

‫"ב-4 ביולי, בשעות הערב, ‫באו ואמרו לעמרי שהוא עובר למקום אחר", משחזר קית'. "התחבקנו ממש-ממש חזק. איחלנו אחד לשני ‫שניפגש בקרוב בארץ, ואז לקחו אותו. ראית את הסרטון האחרון ‫שחמאס פרסם עם עמרי? הוא מאוד-מאוד שונה מהעמרי שהכרתי, ‫פחות חיוני. נראה שמצבו פחות טוב ‫ממה שהוא היה כשהיינו ביחד. ‫ולחשוב שאני זכיתי לחזור והוא נשאר שם - ‫הרגשה מאוד מאוד קשה".

אני רואה שזה קשה לך.

"כן, אני משקיע הרבה מאמצים ‫בלהתאפק. ‫מאוד קשה לי". ואביבה מצטרפת ואומרת: "אני חושבת שיש משהו בשבי ‫שלוקח אותך, ‫במיוחד אחרי כל כך הרבה זמן - ‫אתה לא נותן לעצמך להרגיש, ‫כי אי אפשר להרגיש. ה'להרגיש' הזה הוא משהו מאוד מאיים, ‫כי אתה יכול להרגיש ולרצות לבכות, ‫ואסור לבכות, ‫אתה יכול להיראות בדיכאון ‫ואסור להיראות בדיכאון. צריך שם להיראות כאילו אתה שמח, ‫אחרת אתה מקבל על הראש".

את חושבת שהוא עדיין לא מצליח ‫להרגיש את הרגשות בעצמו?

"לגמרי. אני חושבת שזה אחד מהדברים של השבי, ‫של 484 הימים - איזשהו ניתוק ‫שהוא לא במאה אחוז מאפיין את קית'".

"בעזה הסתדרתי בלי"

למרות הקשיים וההתמודדות הלא פשוטה, ‫מהרגע שקית' חזר ארצה, ‫הוא נמצא על הקו בין ישראל לארה״ב: לדבר עם כל מי שצריך ‫בממשל האמריקני, ‫להפעיל לחץ להחזיר את יתר החטופים. כשהם אורזים לקראת עוד נסיעה הוא הולך להביא מברשת שיניים, אבל מתלוצץ: "בעזה הסתדרתי בלי".

‫השחרור של עידן אלכסנדר, ‫לוחם בגולני עם אזרחות אמריקנית, ‫תפס את קית' בזמן שהוא שוב ממריא ‫למשלחת בארצות הברית. "בהתחלה ובכל מקום חדש ‫שהעבירו אותי, ‫אחת השאלות הייתה ‫אם יש אזרחות נוספת. יש לי אזרחות אמריקנית, ‫ואני חששתי מאוד ‫שאם אני אגיד להם את זה, ‫יש מצב שישחררו אותי".

לפני אביבה? ‫

"כן. אז בהתחלה אמרתי שאין לי".

"‫מאוד חשוב לי להביע תודה והערכה ‫לחיילי צה"ל, ‫שנלחמו ונלחמים ‫ועזרו להחזיר אותנו הביתה", אומר קית' למצלמה, "אני רוצה לחבק את המשפחות השכולות". ואביבה אומרת לו לפני הנסיעה: "הפעם אנחנו נצעק יותר חזק, ‫אתה קצת עדין מדי. ‫אנחנו חייבים להחזיר אותו - אי אפשר בנימוס ובשקט ובעדינות, ‫זה לא עובד".

ולמרות כל המאמצים והניסיונות, ‫קית' מרגיש אשם. כמו יתר החטופים שחזרו, ‫הוא עדיין לא מרגיש שהוא יכול ‫לחיות חיים מלאים ושלמים ‫כל עוד החברים שלו נותרו מאחור בשבי. סולידריות עמוקה שנרקמה ‫בסיטואציה בלתי אנושית, בלתי נתפסת, ‫שגורמת לו להמשיך במאבק ‫עד שכולם יחזרו. "מאוד-מאוד קשה כל יום ‫לחשוב על כל מי שנשאר שם - למה אני קיבלתי את זה, ‫למה אני זכיתי? ‫לא מגיע לי יחס מיוחד, ‫מגיע לכולם".