"זאת התעודה שנתנו לי לפני האירוע בנמל של עזה", מציג קית' סיגל את ה"מתנה" שביקשו בחמאס שיעביר לאשתו אביבה. "הגענו לחוף הים, התיישבנו, הושיבו אותי ליד שולחן והוא הוציא את התעודה", הוא משחזר.

איך הרגשת כשהביאו לך את זה?
"האמת היא שזה שעשע אותי, כמה שזה אולי נשמע מוזר. וזהו, משם נסענו לאירוע על הבמה. אמרו לי שאני אנפנף לקהל ושאני אגיד תודה. נפנפתי, ויתרתי על ה'תודה'".

"הוא פשוט נראה כמו שלד מהלך", נזכרת אביבה ביום שבו קית' שוחרר, "העיניים היו שקועות. הוא היה נראה לא שמח, עצוב, הוא נראה בהלם ממש. פגשתי בן אדם מאוד עצור, לא היה לי פשוט... הרגשתי שהביאו לי בן אדם אחר".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"העבירו אותי מקום 33 פעמים ואני יכול לספר לך מ-7 באוקטובר ועד 1 בפברואר - היום שבו שוחררתי - איפה הייתי", הוא משתף. "מאוד היה לי חשוב לזכור את התאריכים האלה, חשבתי שאולי יהיה לזה ערך מודיעיני. זה נתן לי איזשהו ביטחון".

"הוא עדיין בסוג של עזה"
איך מתחילים לסכם 484 ימים בשבי, איך הנפש מצליחה בכלל לעכל? למרות שקית' כבר שלושה חודשים בבית, הוא עדיין מתקשה להתרגל לחיים שאחרי, שבהם חזר להיות אדון לעצמו. "לקית' קשה לקום בבוקר, ממש", מודה אביבה. "נראה לי שאם לא הייתי אומרת לו 'יאללה, קית'...', הוא היה ממשיך לישון, סוג של עזה".
פעם זה היה אחרת.
אביבה: "כן, זו דינמיקה לפעמים שלי, באופן אישי, לא פשוטה - כמה שאני מאושרת ושמחה שקית' פה, ובאמת אי אפשר לתאר את זה במילים, יש את הקשיים".
אביבה וקית' כבר 44 שנים יחד. הם בנו בית בכפר עזה, הביאו לעולם ארבעה ילדים, ובשבעה באוקטובר חוו טלטלה שהפכה את חייהם. בשעה עשר וחצי בבוקר הם נחטפו מביתם בקיבוץ - לעזה.
"פרצו לממ"ד, הוציאו אותנו לסלון - בית מלא מחבלים, צועקים אחד על השני, נראה כאילו הם מתווכחים מה עושים", הוא משחזר. "הוציאו אותנו דרך החלון האחורי של הבית, ירו עלינו בדרך, דחפו אותי מאחורה, הפילו אותי על הרצפה. אומנם הייתי בהלם, אבל עשיתי את עצמי עוד יותר בהלם ממה שבאמת הייתי. אני כל הזמן חשבתי שככל שאני אצליח לעכב את ההגעה לרכב ובכלל, הצבא יגיע לחלץ אותנו".
אך זה לא קרה: "מכניסים אותנו לתוך הרכב. שלושה מחבלים, אביבה ואני, עוברים את הגבול, נכנסים לעזה. אחד המחבלים החזיק סכין ככה מול הפנים שלנו. אני חשבתי שנפתח את הדלת ונקפוץ, אביבה שכנעה אותי בקלות לוותר על הרעיון הזה".
ב-50 הימים הראשונים קית' ואביבה הוחזקו יחד והועברו בין מנהרות ודירות. בחלק מהזמן הם הוחזקו גם עם לירי אלבג ואגם ברגר, התצפיתניות שנחטפו מבסיס נחל עוז, ועם עמית סוסנה, שנחטפה גם היא מכפר עזה, משכונת דור צעיר. "סגורים בחדר כל הזמן, צריך לבקש אישור ללכת לשירותים", הוא משתף. "היו מצבי רוח משתנים שלהם, עצבניים, אלימים, במיוחד כשהלחימה התעצמה. המחבלים גם הרשו לעצמם לדרוש מחלק מהחטופות לבשל, לנקות, עבודות בית. ממני לא ביקשו את זה אף פעם. לא דרשו את זה ממני".

"חוויתי אלימות מאוד-מאוד קשה"
"ראיתי שמחבל מצמיד אקדח לראש של חטופה ומאיים עליה", הוא מעיד. "ראיתי את אותה חטופה שוכבת על הגב, את הפה שלה אטום, רגליים קשורות, והכו בה עם מקל". אותה חטופה, עמית סוסנה, שחזרה בריאיון לבן שני ב"עובדה": "מתברר בדיעבד שהם חשדו שאני קצינה. הם מרביצים לי תוך כדי, והם משפילים אותי, ואז פתאום הם קוראים לחטופים אחד-אחד, שיבואו וישכנעו אותי להגיד את האמת ואני רואה את הפחד בעיניים שלהם, הם היו המומים". בשיחתנו, קית' מודה: "אני עד היום מרגיש נורא שלא גרמתי שזה ייפסק, הדבר הזה. שלא עשיתי יותר".

אחרי 51 יום, המחבלים מספרים לקית' שאביבה, אשתו, משתחררת. "אני מאוד-מאוד שמח שמשחררים את אביבה. אמרו שאני אשתחרר יום אחרי, יש לי נטייה להאמין לאנשים אז 'בסדר, בקרוב נפגשים, יום אחרי'. ואז כל יום אני שואל מתי אני? 'אינשאללה, מחר', זו הייתה התשובה".
אבל הפסקת האש מסתיימת בהפתעה. קית' מופרד מהבנות, והוא מיד מרגיש על בשרו את ההרעה בתנאים ואת היחס של המחבלים שמידרדר. חלק מהזמן הוא היה לבד לגמרי, בחלק אחר שהה בבתים עם חטופים נוספים. "חוויתי בעצמי אלימות מאוד-מאוד קשה: שכבתי על הרצפה, על הגב, עם הרגליים מקופלות. בא אליי מחבל, התחיל לצרוח עליי ולקלל אותי, ירק עליי ובעט בי ברגל, ויום אחרי זה בצלעות. ממש כאב לי מאוד במשך חודש פלוס", הוא אומר ומדגים על גופו. "חווינו התעללות מינית ורבלית (מילולית): אמירות על הגודל של איבר המין שלנו וההשוואה בינינו, על הבנות שלי, על ההעדפה המינית של אשתי - מאוד קשה לי לדבר על זה".
"מתן סיפר לי דברים קשים שהוא עבר"
עם מתן אנגרסט, השריונר שנחטף מהטנק בנחל עוז, הוא הוחזק 67 ימים בדירה קטנה. "הוא סיפר דברים מאוד קשים שהוא עבר, אני ראיתי אלימות כלפי מתן", שיתף בעבר.

"הרבה פעמים עוצרים אותי ורוצים להצטלם איתי. אז עשיתי כלל שאני מוכן להצטלם עם אנשים סתם ככה, בתנאי שאני מחזיק תמונה של אחד החברים שלי. אחד מהם זה עמרי (מירן)", קית' מספר. "בפברואר (2024) הפרידו ביני לבין מתן, העבירו אותי לבית. אני נכנס לבית, ושם אני פוגש את עמרי. הוא מאוד שמח, סיפר לי על הקושי להיות לבד".
"עמרי סיפר שהוליכו אותו מנחל עוז, מהבית, לעזה - הוא לא היה בנסיעה. הוא סיפר שהפרידו בינו לבין לישי והבנות. הוא דיבר על הגעגועים ללישי ולבנות, הוא לא ידע אם הן בחיים. הוא סיפר שהוא חווה יחס מאוד-מאוד קשה, אזוק בידיים, ומנעו ממנו מים ואוכל בצורה מאוד מאוד קיצונית".
איך עברו עליכם החודשים האלה? איך היה היחס, התנאים?
"קשים - חדר קטן צפוף, ואנחנו גרים ביחד איתם. היה מאוד-מאוד חם, אז עמרי היה בלי חולצה ואמרו לו השובים שזה לא מקובל אצלם להסתובב בלי חולצה. עמרי היה בעונש, ואמרו לו שהוא לא יוצא יותר מהחדר הזה. הרגשתי מאוד לא בנוח עם המצב הזה, שיש הבדל ביחס כלפינו".
"בסוף אפריל צילמו אותנו, וידאו ששודר יום או יומיים אחרי זה, ראינו את זה: אנחנו יורדים למטה לראות טלוויזיה, ופתאום רואים את בני המשפחה שלנו בטלוויזיה, על הבמה. הוא ראה את לישי, הוא לא ידע לגבי הבנות עדיין - מה איתן? הוא ניסה לדמיין איך הן. הקושי הוא שהוא בעצם מפספס את הגדילה שלהן, את ההתפתחות שלהן, את כל היופי הזה שילד מתחיל ללכת, מתחיל לדבר".
"ב-4 ביולי, בשעות הערב, באו ואמרו לעמרי שהוא עובר למקום אחר", משחזר קית'. "התחבקנו ממש-ממש חזק. איחלנו אחד לשני שניפגש בקרוב בארץ, ואז לקחו אותו. ראית את הסרטון האחרון שחמאס פרסם עם עמרי? הוא מאוד-מאוד שונה מהעמרי שהכרתי, פחות חיוני. נראה שמצבו פחות טוב ממה שהוא היה כשהיינו ביחד. ולחשוב שאני זכיתי לחזור והוא נשאר שם - הרגשה מאוד מאוד קשה".
אני רואה שזה קשה לך.
"כן, אני משקיע הרבה מאמצים בלהתאפק. מאוד קשה לי". ואביבה מצטרפת ואומרת: "אני חושבת שיש משהו בשבי שלוקח אותך, במיוחד אחרי כל כך הרבה זמן - אתה לא נותן לעצמך להרגיש, כי אי אפשר להרגיש. ה'להרגיש' הזה הוא משהו מאוד מאיים, כי אתה יכול להרגיש ולרצות לבכות, ואסור לבכות, אתה יכול להיראות בדיכאון ואסור להיראות בדיכאון. צריך שם להיראות כאילו אתה שמח, אחרת אתה מקבל על הראש".
את חושבת שהוא עדיין לא מצליח להרגיש את הרגשות בעצמו?
"לגמרי. אני חושבת שזה אחד מהדברים של השבי, של 484 הימים - איזשהו ניתוק שהוא לא במאה אחוז מאפיין את קית'".

"בעזה הסתדרתי בלי"
למרות הקשיים וההתמודדות הלא פשוטה, מהרגע שקית' חזר ארצה, הוא נמצא על הקו בין ישראל לארה״ב: לדבר עם כל מי שצריך בממשל האמריקני, להפעיל לחץ להחזיר את יתר החטופים. כשהם אורזים לקראת עוד נסיעה הוא הולך להביא מברשת שיניים, אבל מתלוצץ: "בעזה הסתדרתי בלי".
השחרור של עידן אלכסנדר, לוחם בגולני עם אזרחות אמריקנית, תפס את קית' בזמן שהוא שוב ממריא למשלחת בארצות הברית. "בהתחלה ובכל מקום חדש שהעבירו אותי, אחת השאלות הייתה אם יש אזרחות נוספת. יש לי אזרחות אמריקנית, ואני חששתי מאוד שאם אני אגיד להם את זה, יש מצב שישחררו אותי".
לפני אביבה?
"כן. אז בהתחלה אמרתי שאין לי".
"מאוד חשוב לי להביע תודה והערכה לחיילי צה"ל, שנלחמו ונלחמים ועזרו להחזיר אותנו הביתה", אומר קית' למצלמה, "אני רוצה לחבק את המשפחות השכולות". ואביבה אומרת לו לפני הנסיעה: "הפעם אנחנו נצעק יותר חזק, אתה קצת עדין מדי. אנחנו חייבים להחזיר אותו - אי אפשר בנימוס ובשקט ובעדינות, זה לא עובד".

ולמרות כל המאמצים והניסיונות, קית' מרגיש אשם. כמו יתר החטופים שחזרו, הוא עדיין לא מרגיש שהוא יכול לחיות חיים מלאים ושלמים כל עוד החברים שלו נותרו מאחור בשבי. סולידריות עמוקה שנרקמה בסיטואציה בלתי אנושית, בלתי נתפסת, שגורמת לו להמשיך במאבק עד שכולם יחזרו. "מאוד-מאוד קשה כל יום לחשוב על כל מי שנשאר שם - למה אני קיבלתי את זה, למה אני זכיתי? לא מגיע לי יחס מיוחד, מגיע לכולם".