השבוע התקשרו אליי כמה פלסטינים שמנסים לברר אם יש אמת בשמועה שחוד'יפה כחלות, הלא הוא אבו עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס, חוסל במתקפה על מנהרת חמאס שהשתרעה תחת בית החולים האירופי בח'אן יונס. אי אפשר לזייף את הבהלה שבקולם, בעודם מקווים שאין ממש בשמועות - שפשטו בישראל כמו בעזה. המעניין הוא שעד כמה שלא אימצתי את זיכרוני, לא זכור לי שזכיתי לשיחות מעין אלה אחרי ניסיונות החיסול של הבכירים ביותר, אפילו לא אחרי ההפצצה שהשיגה את הפנטום - מוחמד דף. ואכן, הקורא שלי עשוי לתהות – מדוע אדם בתפקיד דובר זוכה לתהילה כזו, גדולה לאין שיעור מכל מפקד אחר בחמאס?
התשובה היא שאבו עוביידה הפך לסמל הבלתי מעורער של חמאס, דמות אניגמטית, איקונית, נערצת, מושא לחיקוי של ילדים ושיר הנושא בהפגנות המבוגרים. יותר מיחיא סינוואר, יותר מאיסמאעיל הנייה. אפילו יותר ממוחמד דף. קשה לספור את הפעמים ששמעתי בשטחים, מג'נין ועד חברון דרך מזרח ירושלים, את ההערצה אל האיש הזה. אבל הוא הפך ל"מותג" שהוא הרבה מעבר לגבולות השטחים – בכל רחבי המזרח התיכון, ממרוקו ועד איראן, כבר הפכה דמותו למיתוס.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ומדוע זה מעניין? משום שבמזרח התיכון דימויים הם דבר חשוב ביותר, לעיתים קרובות לא פחות מהמציאות עצמה. דימוי של ווינר, חזק ובלתי מנוצח – זה מה שההמונים אוהבים ונושאים אליו את עיניהם. דימוי של חולשה עלול לגזור עליך גזר דין מוות.
להבדיל, רצה הגורל ובאותו יום בדיוק נצרב דימוי נוסף במזרח התיכון, של ווינרית חדשה-ישנה: ערב הסעודית. מדינת הענק העשירה נכנסה למצב של מאניה עם ביקור נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. האופוריה בריאד הזכירה במשהו את זו שהייתה במדינה עם ביקור טראמפ הקודם, במאי 2017, אבל הפעם הפכו הטקסטים נחרצים אפילו יותר.
אומנם הפרשנים בממלכה התחרו ביניהם מי יעניק לביקור תיאורים מליציים יותר – אבל בזרמי העומק יש הבנה משותפת שאי אפשר להתעלם ממנה: הבנה שריאד הפכה שותפה אסטרטגית אמיתית של ממשל טראמפ במזרח התיכון. "סעודיה הפכה לכוח אזורי משמעותי שמציע מודל חדש לבניית גיאופוליטיקה של יציבות במזה"ת", נכתב בא-שרק אל-אווסט. בעיתון עוכאז נכתב עוד: "זו שותפות של אינטרסים משותפים, חזון עתידי משותף. הממלכה הפכה מרכז כובד ואבן יסוד בסדר הגלובלי החדש". כותבים ומתכוונים לכך.
אבל זו לא רק סעודיה. בכל השכונה המזרח-תיכונית הכאוטית החלה תנועה של דיאלוגים ושיח. מתקפות חיוכים בין מדינות – ובינן לאמריקנים. סוריה עם העיצומים שהוסרו והעתיד שפתאום נראה קודר פחות; ארדואן, שגם הוא הופך ליקיר האמריקנים וקיבל השבוע מתנה בדמות התפרקות המחתרת הכורדית; החות'ים, ארגון טרור קיצוני שמתחת לאף שלנו סגר דיל עם ארצות הברית, שהפסיקה את התקיפות עליו; וכמובן האיראנים, שמדברים עם "השטן הגדול" על עתידם, מייחלים להסרת הסנקציות החונקות.
וכשאנשי הלשכה המדינית של חמאס, אלה ממלונות הפאר של קטאר וגינוני העולם הגדול, רואים את המגמה הזאת, גם הם רוצים. אז הם מתיישבים עם האמריקנים, מעניקים להם תשורה (אומנם לא מטוס, אבל משהו משמעותי הרבה יותר – חטוף) ומקווים על הדרך לזכות בנקודות בוושינגטון, למסמס את הדמוניזציה שהארגון זכה לה מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר ולהיתפס לכל הפחות כמי שאפשר לעשות איתו עסקים. הפרס הגדול מבחינתם יהיה כמובן לחץ אמריקני על ישראל לסיים את המלחמה.
אלא שכמו במשחק סכום אפס, כשאחת עולה, אחת יורדת. סעודיה היא נכס כלכלי, ואילו ישראל, עם מלחמה בלתי נגמרת שמאיימת רק להתרחב אחרי 19 חודשים, אולי כבר פחות. והיכן אנחנו משתלבים בתוך המזרח התיכון האחר שמתעצב לנו מול העיניים? ישאל עצמו הקורא. ובכן, אנחנו לא.
המפתח הוא ללא ספק סעודיה. הסכם שלום עם המדינה הזו הוא דרמטי. לא רק כלכלי אלא תודעתי. משמעו שהמזרח התיכון הסוני מכיר בזכותנו להתקיים כאן. אלא שריאד ממשיכה בקו ברור מאוד: הפסקת המלחמה בעזה וקריאת כיוון לגבי מדינה פלסטינית הן תנאי הבסיס לנורמליזציה, לפתיחת השווקים, להכרה בישראל, לחיבוק ולהכנסת מדינת היהודים אל המרחב. אלא שבדרך יש כמה עניינים פעוטים – מה זו סעודיה מול בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, מה זו פתיחת השווקים במיליארדים מול שלמות הקואליציה, מה הם הסכמי אברהם על סטרואידים מול אלון מורה ויצהר?
ואם בדימויים עסקינן, בחודשים האחרונים החזירה ישראל את דימוי המעצמה שאבד לה ב-7 באוקטובר – זו שכמעט לבדה מרסקת את הציר השיעי כולו, מותירה את איראן עירומה, פוגעת אנושות בארגון הטרור חיזבאללה, תוקפת בדיוק נמרץ בכל נקודה במזרח התיכון ומגיעה כמעט לאחרון אויביה. אבל לכל הישג צבאי צריך משלים מדיני – זה שפורט את הניצחון בשדה הקרב למטבע קשיח. שמתרגם את הישגי הצבא לרווחים מדיניים. ואת זה, למרבה הצער, ההנהגה הישראלית עדיין לא עושה, ונקווה שלא תאחר את הרכבת.
