"בבארי אין ים", מספר אלי שרעבי בחוף הים של הרצליה, שבה הוא תושב זמני מאז ששוחרר מהשבי. "יש את אשקלון ששם אנחנו הולכים לים, שם יוסי גולש והבנות מאושרות שם", הוא מוסיף - בלשון הווה.
"אני הולך כל יום, משתדל לפתוח את הבוקר שלי בהליכה של שעה, שעה וחצי בים. זה ממלא אותי. שעה כל בוקר על הים, מקצה לקצה, ונהנה מכל שנייה - באמת, כיף לי. כיף לי. אני מאושר".
אתה יודע שזה הדבר האחרון שמצפים לשמוע ממך?
"שאני מאושר?"
כן.
"אני מאושר. אני חי חיים מלאים. הזיכרון של ליאן והבנות הוא זיכרון טוב. הזיכרונות שלהן ילווו אותי כל יום".
אני מתקרב לראי, פעם ראשונה אחרי כל התקופה הארוכה הזו. אני סוקר את עצמי, מביט בעיניי השקועות, בפניי השדופות, בגוף שלי שרזה כל כך. אני פושט את הבגדים, פותח את הברז ועומד תחת המים החמים. איזה דבר מופלא זה - מנסה לשטוף מעצמי את עזה".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי, הוצאת סלע מאיר
"חזרתי 44 קילו, עם 0% שומן"
הפעם האחרונה שראינו אותך ממש הייתה ברגע השחרור - שלד אדם, השוואות לניצולי שואה. אפשר להתחיל במשהו קצת יותר אופטימי ולהגיד שאתה נראה יותר טוב?
"אני נראה יותר טוב, אני מרגיש יותר טוב. העליתי במשקל 16 קילו בארבעה חודשים. זה המון".
חזרת כמה?
"44 קילו. וזה אחרי שאכלנו טוב עשרה ימים לפני כן".
כמעט אין מסת שריר? אין מסת שומן?
"אפס אחוזי שומן, זה משהו שהבהיל מאוד את התזונאית שהיא לא ראתה הרכב גוף כזה, כמעט בלי מסת שריר. מאז הרוב חזר, זהו, מספיק".
לא רוצה גם יותר מדי?
"זהו, נגמר. לא חוזר להיות דובון".
"האבל הוא לצד החיים, לא במקומם"
איפה השבי פוגש אותך ביום-יום?
"זה בעיקר פוגש אותי במקום של ההודיה על מה שיש לי עכשיו, שאני יכול לבחור".
פלאשבקים, סיוטים?
"לא פלאשבקים, לא סיוטים. אין לי באמת רבע של פוסט-טראומה".
איך מסבירים את זה?
"הפסיכולוגים שלנו אפילו לא... הם אומרים שהם עדיין לומדים את המקרה שלנו. לא ראו מקרים של טראומה כל כך גדולה. ובאמת עברתי מולטי-טראומה: גם של שבי, גם של אובדן מאוד מאוד גדול של האישה והבנות. זה משהו שהם לא יכולות להסביר אותו. לא משנה כמה המכה חזקה, זה יכול להיות בכל סיטואציה וברור שהמכה פה היא מטורפת, בלתי נתפסת, ואני אחיה עם האובדן הזה, והאבל הזה בכל רגע בחיים שלי - אבל לצד החיים, לא במקומם".
אני לא פסיכולוגית, אבל לדעתי זה אחד משניים: או שזאת ההדחקה הגדולה ביותר שיש, או שאתה האיש החזק בתבל.
"אז זה לא זה ולא זה. גם אם יש הדחקה, זה דבר טוב, זה מנגנון הגנה ששומר לנו על הנפש, זה טוב. אני באמת, באמת מחובר - אני מחובר לאובדן שלי, אני מבין אותו, אני מתמודד איתו יום-יום, אני בוכה ממנו, הוא מעציב אותי לרגעים מסוימים אבל זהו".
עד כדי כך? אתה סוג של תקדים?
"אני לא יודע מה אני, אבל אני אלי שרעבי ולא צריך לייחס לי שום כוחות על".
"תוך כדי הליכה, מחבלים עוברים לידינו ומכים אותי. מחבל אחר נותן לי בעיטה לתוך הצלעות. אני לא מרגיש את המכות, שם זה לא מזיז לי. אין יותר אלי הרגיל, מעכשיו אני אלי השורד".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
"חצי שעה - זה כל ההבדל בגורל"
בוא נחזור רגע לשבעה באוקטובר. אתה מצליח להבין היום למה ליאן והבנות נרצחו ולא נחטפו?
"המראה שזכור לי זה שיש פחד מאוד-מאוד גדול בבית אבל יש רוגע גם מבחינת השובים וגם מצד ליאן והבנות. אין היסטריה, אין בכי, אני עוזב אותן במצב רגוע. ולאורך כל השבי, 491 יום, הסצנריו שרץ לי בראש הוא שהצלחנו עם הבחירה שלא להילחם איתם, וככה זה שמר על ליאן והבנות. כשאני חוזר ושומע שהן נרצחו חמש דקות אחרי שנחטפתי, אני לא מצליח להבין את הסיטואציה ודורש תשובות".
"התחקיר מהבית שלי שנמסר לי זה שאלינו מגיעים קרוב לשעה 11:00, ובעשר וחצי מתקבלת הוראה מתוך עזה, ממג"ד בתוך עזה, שטוען שאין להם כבר בתים ואין להם מכוניות לחטוף, ומעכשיו להביא גברים מתחת לגיל 40 בלבד ואת כל השאר לרצוח. ואז אתה מבין שאם היו נכנסים אלינו שעה לפני כן, חצי שעה לפני כן, יש מצב שהיו חוטפים את ליאן והבנות או עוזבים אותן - עניין של חצי שעה-שעה, זה כל ההבדל בגורל הזה, וזה נוראי, אבל זו תשובה שהיא מספיקה לי".
"ערב אחד הזמיר נכנס מהר אלינו לחלל, מתיישב לידי ולוחש לי 'יאללה, אלי, ראיתי את אשתך והבנות בטלוויזיה בהפגנה. הן נלחמות עליך. אחלה בנות יש לך'. אני פורץ בבכי. זו הפעם השנייה שאני בוכה בשבי, האזכור של הבנות מפרק אותי. אור, אליה ואלון ניגשים אליי, מחבקים אותי. אני מספר להם מה הזמיר לחש לי עכשיו, והם שמחים איתי. לאחר כמה רגעים אני מביט בהם ואומר בשקט 'אי אפשר לדעת כלום'".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
"אני רוצה להסתכל על הנקודה החיובית בזה - מזל שהם לא אמרו לי אחרת, כי זה היה ה'למה' שלי וזה מה שהחזיק אותי שם, שאני חוזר אליהן. אם הייתי יודע לרגע אחד בוודאות שהיה קורה להן משהו, אז כנראה היכולת שלי לשרוד הייתה נפגמת".
הריבים במנהרות בין החטופים על מזון
"מביאים לנו דלי, מים קרים וסבון, ומבקשים מאיתנו להוריד את הבגדים ולהתקלח עם הדלי. אחר כך הם דורשים מאיתנו לגלח את השיער בכל הגוף. לא רק את שיער הראש והזקן, אלא גם את שיער הערווה. בחוץ, קולות של עיר, מכוניות נוסעות, רעש, הפצצות רחוקות, ואני עירום מול שש עיניים. היד רועדת עם סכין הגילוח, אני מתקלף מולם, מתרוקן מולם, מושפל מולם".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
יש איזה קטע בספר שאתה אומר שאמרת לחבר'ה שם 'בואו נחפש בסוף כל יום משהו טוב שקרה היום'. אתה מבין עד כמה זאת סיטואציה מופרכת, כן?
"לא. זאת הסיטואציה הכי ברורה וטבעית שצריכה לקרות לנו שם, שנותנת לנו תקווה וכוח".
למישהו שקורא את זה מבחוץ, איזה משהו טוב כבר יכול לקרות היום בשבי?
"יש המון-המון מקורות שאתה מחפש אותם בשביל לקבל כוח, כי זה אומר שאנחנו בדרך הנכונה לשרוד".
מה זה דבר טוב בשבי?
"לקבל תה מתוק, פתאום יש סוכר. ופתאום לקבל עוד רבע פיתה, זה אומר שאכלנו עוד כמה קלוריות באותו יום, אז אנחנו נשרוד. אם אותו אחד שמשפיל אותך אתמול, הוא כבר לא נמצא במנהרה, הוא יצא. שמענו אותו יוצא, נפרד מאחרים - וזה ממלא אותך באושר גדול. ובעוד שבוע מגיע היום של המקלחת".
אז זה דבר טוב שנחשב על (אותו) היום?
"זה ברור. בעוד שבוע זה קורה".
אתה מדבר על משהו שלא מדברים עליו הרבה. יש ביניכם הרבה חיכוכים ומריבות - אתם ארבעה חבר'ה במנהרה, היית יחד עם אלון אהל ואלי-ה כהן ואור לוי. אתה הכי מבוגר ויש לא מעט חיכוכים, אפילו מריבות.
"יש. יש בהחלט חיכוכים, ויכוחים וסיטואציות לא פשוטות מבחינת הרעב, הפחד שלא תשרוד - וזה מביא אותך להתנהגויות לא רצויות לפעמים".
"יש ימים ארוכים וחשוכים שבהם אני שוכב על המזרן עם הפנים אל קיר המנהרה, המלוכלך, ומרגיש איך כל האנרגיה שלי נשאבת אל המתח בינינו".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
זה בעיקר על אוכל?
"זה בעיקר על אוכל - כמובן שהוא המשאב שלפחות נתפס בעיניך כהכי הישרדותי שיש. כל פירור שנכנס לפה שלך גורם לך להרגיש טוב יותר ושתשרוד טוב יותר בעתיד, ולכן האינסטינקט שלי זה שכולם ישרדו באופן שווה".
"רציתי להראות שאני כבר לא פוסטר"
ואז אתה חוזר לארץ ומבין שליאן והבנות נרצחו.
"זה רגע מאוד מאוד קשה. בלי להגיד בפירוש מה קרה, אני מבין בדיוק מה קרה. ברגע שהעובדת הסוציאלית אומרת לי 'אוסנת ואימא יספרו לך', ברור שלא צריך לספר כלום, ברור שהנורא מכול קרה - אותו תסריט שאמרת שהוא בסיכוי נמוך מכה בך, שזה אכן קרה ובעוצמה הכי גדולה ובכל זאת, אני יודע שהמשפחה שלי מחכה לי - אימא ואוסנת ושרון והילה, כי על (המוות של) יוסי אני שומע יומיים לפני כן. אני רוצה לראות אותם, אני רוצה לחבק אותם, אני רוצה לקבל מהם כוח, אני רוצה להראות להם שאני בסדר, שאני כבר לא פוסטר".
אתה מתאר את זה עכשיו באופן מאוד שכלתני, קצת בפרספקטיבה של ארבעה חודשים - מדינה שלמה כאן ישבה ורעדה מה יקרה כשתבין את זה.
"אני מביט בשלושת הקברים - ליאן, נויה, יהל. השדות מסביב זוהרים, ברקיע תכלת, ציפורים מצייצות. אני מתפרק בבכי, לא מנסה לעצור. אני כורע על ברכיי, לא רואה שום דבר".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
"לפני שהחיים ממשיכים, צריך להיפגש עם התחתית. התחתית מהבחינה הזאת זה להגיע לקברים, להתחבר אליהם, לבכות כמו שלא בכיתי לפני כן".
ומאז, כשאתה מגיע לשם שוב?
"בוכה".
יש משהו שאתה אומר להן?
"כל הזמן. מספר להן מה אני עושה עכשיו. בטוח שהן היו גאות בי", הוא אומר ומוחה דמעה. "כן, אלה רגעים מאוד-מאוד טובים איתן - אני מספר להן, בוכה איתן, משמיע להן מוזיקה שהן אוהבות. הן מלוות אותי יום-יום, אבל אני זוכר אותן בחיוך - אני לא מצליח לזכור שום תמונה אחרת חוץ מהחיוך של שלושתן. אני בטוח שאם הן רואות משהו, אז הן מאוד-מאוד גאות. זה ממלא אותי מאוד. הבנות היו ילדות מאוד פעילות, מאוד חברתיות. בסופי שבוע הייתי נהג המונית שלהן לכל החברות, במושבים ובקיבוצים ליד".
כל הורה למתבגרים כל הזמן מתלונן על זה, וזה מחבר אותי לזה שאתה אומר לי כמה צריך לקחת את הדברים בפרופורציות, כמה עכשיו היית מת להיות שוב נהג מונית?
"24-7 הייתי מוכן להיות נהג מונית שלהן".
"לא אשכח אותך, אתה תצא מכאן"
"זמן להיפרד. אני ניגש לאלון, אנחנו עומדים רגע זה מול זה,ואז מתחבקים. אני שוב ושוב אומר לו את מה שאמרתי כל הזמן - 'אתה חזק, אתה מסוגל, אתה יכול, אתה תצא מפה'. אלון בוכה ולא מצליח לדבר. 'אני אחפש את ההורים שלך מיד', אני מבטיח לו, 'אני לא אשכח אותך, אני אילחם עבורך. אתה הבא בתור, אתה תצא מכאן, אל תפסיק להאמין'. וכך שוב ושוב אני אומר לו והוא לא מצליח לומר שום דבר, רק בוכה חרישית".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
אני שוב רגע מנסה למצוא איזשהו הסבר פסיכולוגי - יכול להיות שעכשיו אתה סוג של ממלא את האבהות שלך מחדש בדאגה אליו, אל אלון אהל?
"ברור, זו המשמעות שלי שאני מוצא אותה בשבי ב-52 הימים הראשונים. אנחנו מבטיחים אחד לשני שאנחנו נהיה שם אחד בשביל השני. זה לא רק אני מצידי נותן משהו, אני מקבל המון מאלון. המשמעות הזאת ממלאת אותי, והיא עוזרת לי לשרוד והיא בהחלט באה כפיצוי על זה שהפרידו אותי מהבנות שלי באותו רגע, אבל אלון באותה מידה שם בשבילי, ואני לא אירגע עד שהוא יחזור למשפחה שלו - אני מחכה לעשות המון-המון המון דברים עם אלון שהבטחנו, הבטחתי ללמד אותו לבשל דגים בשבת, דגים מרוקאים, והבטחתי לו לאפות חלות יחד איתו, לעשות מטבוחה ביחד ולצלול ביחד בכל מיני מקומות בעולם. אנחנו נעשה את זה, רק צריכים לשחרר אותו".
זאת תחושת כישלון עכשיו שהוא עדיין לא פה?
"כמובן, כמובן. הפסיכולוגית שלי הגדירה את זה כ'אשמת הניצול' - יש לי את זה בפעם הראשונה אל מול ליאן והבנות, ויש לי את זה ברובד של למה אני נשארתי בחיים ולא אחי יוסי, ויש לי את זה אל מול אלון אהל - למה אני בחוץ והוא לא. ועכשיו בחלקת האלוהים הקטנה שלי אני אעשה הכול כדי להמשיך במודעות לזה שאלון נמצא שם עם עוד 55 אחרים, צריך להחזיר אותם למשפחות שלהם ואז נוכל להחלים מהטראומה הזאת".
האם אתה חושב שמדינת ישראל עושה את הכול כדי להחזיר את החטופים?
"אני מאוד מקווה שהיא עושה הכול. אין לי ספק שהפלונטר הפוליטי שאותו חווה ראש הממשלה גורם לו לא לבצע את העסקה".
זאת אומרת שאם זאת הייתה ממשלה ימנית פחות או קיצונית פחות, הייתה כבר עסקה?
"לי אין ספק שכן. אין לנו לארבעתנו ספק, גם כשאנחנו במנהרות 50 מטר מתחת לאדמה אנחנו מדברים בדיוק על זה - שאם היה הרכב פוליטי אחר, כבר היינו בחוץ מזמן. אנחנו אומרים את זה, זה ברור לנו, וזה עוד יותר ברור לנו כשאנחנו יוצאים".
זו הכרה נוראית.
"נכון, אבל זה אמיתי".
"לא נפגשתי עם נתניהו, הוא עסוק"
נפגשת עם ראש הממשלה?
"לא".
היית רוצה להגיד לו את זה פנים מול פנים?
"כמובן".
ולמה לא נפגשתם עדיין?
"כנראה לא יכול להתפנות".
עם טראמפ נפגשת.
"עם טראמפ נפגשתי, עם קיר סטארמר נפגשתי, עם מועצת הביטחון של האו"ם נפגשתי, עם המון שגרירים".
אז איך אתה מסביר את זה? נפגשת עם כל שועי עולם ולראש הממשלה עדיין לא היה זמן לפגוש אותך?
"הוא מאוד עסוק, יש לו לנהל מלחמה"
"חמאס חלש מאי פעם, המחבלים בכו"
וכשבא בצלאל סמוטריץ' ואומר: רוב הציבור לא רוצה עסקה?
"אם סמוטריץ' חושב שיש כל כך הרבה מעם ישראל מאחוריו, שיעשה משאל עם. אני מוכן להתמודד עם כל תוצאה".
אבל יבואו ויגידו לך קובעי המדיניות - דווקא בגלל שאתה מכיר את העוטף ואחרי שנים של טפטופים וה'שיא' בשבעה באוקטובר, אתה צריך להבין שחייבים להכריע את חמאס.
"צריך להכריע את חמאס, אפשר להכריע את חמאס בדרכים אחרות, בזמנים אחרים. ישראל מספיק חזקה בשביל לעשות את זה. סדר העדיפויות הוא נורא-נורא-נורא ברור, לי הוא ברור: להחזיר קודם כל את כולם ואחרי זה להתמודד עם כל הקשיים שיש למדינת ישראל והאיומים הביטחוניים שיש למדינת ישראל ונראה לי שעכשיו חמאס חלש מאי פעם ועזה שבורה מאי פעם".
"מיום ליום אנחנו מרגישים גם את הייאוש שלהם - יש לילות שאני שומע בכי. לא בכי אצלנו, בכי אצלם. הם בוכים לתוך המזרנים שלהם".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
"הם בכו כמעט כל יום - הם בכו לתוך המזרנים שלהם, הכריות שלהם. הם מתוסכלים, הם מיואשים, הם לא האמינו בסיוט הכי גדול שלהם שהמלחמה הזאת תימשך כל כך הרבה זמן. בכל שלב שבו הייתה התקרבות להסכם מדיני שיסיים את הדבר הזה, הם היו באקסטזה".
אני רואה פה את הדגל - כששאלו אותך, כשאתה יורד מהמסוק, אם אתה רוצה להתעטף בדגל - אמרת "בוודאי". זאת אולי התמונה הכי זכורה שלך.
"לי זו הייתה הפעולה הכי טבעית וברורה כשאני יורד מהמסוק, לא חשבתי מה זה יעשה באותו רגע ואיך זה ייתפס. אתה מחכה, אתה נורא-נורא מתגעגע לישראליות".
"פוליטיקה? בחיים לא, זוגיות? תהיה"
פוליטיקה? יש מצב?
"בחיים לא".
ככה? סוגר את זה?
"בחיים לא".
פרק ב', זוגיות חדשה, זה משהו ש...
"תהיה בוודאות. אני אדם זוגי, אני אוהב את החיים, אני נקשר לאנשים, אני אוהב. אני בעיקר מתקדם".
פחדתי לשאול אותך את השאלה הזאת וענית על זה.
"זו השאלה הכי ברורה ופשוטה וטבעית שיש. והתשובה עליה היא כזאת".
הכול מטושטש, הכול נעלם. יש רק יהל, נויה, ליאן. אחרי 40 דקות אני אוסף את עצמי ומתחיל לצעוד לאט לכיוון היציאה מבית העלמין. זוהי התחתית. ראיתי אותה. נגעתי בה. עכשיו החיים".
מתוך "חטוף", ספרו של אלי שרעבי
את מה שחווה הוא העלה על הכתב: ספרו "חטוף" יוצא לאור בהוצאת סלע מאיר. בים הוא נותן עצת פרידה: "תחבקי כל יום את הילדים שלך, באמת, תבלי איתם. פחות עבודה - זה מה שזוכרים", הוא מסביר, מחבק ומרגיע: "מותר לבכות".
תחקיר: נוי ברכה