מאיה פריזר-אלניצקי ובן זוגה היו זוג אחד מרבים בפסטיבל נובה שמצאו עצמם עומדים מול המחבלים וניצלו בעור שיניהם. רק ביום המוחרת הם הצליחו להימלט חזרה לביתם שברמת גן. בזמן שחלף מאז הם הספיקו להינשא, ובמקום לשקוע בחלל העמוק שהותיר האירוע הטראומטי החליטה מאיה ליצוק לחייה פעילות משמעותית.
פחות משבועיים אחרי הטבח הנורא היא כבר עלתה למטוס לארצות הברית. פריזר-אלניצקי לא הייתה שם לבד אלא הייתה חלק ממשלחת של אנשים שחוו כמותה את היום הנורא בתולדות ישראל הכי קרוב שיש, ושל בני משפחות חטופים. אחרי אותה נסיעה באו עוד רבות, ולמקומות שונים בעולם.
"אני אזרחית אמריקנית, אבא שלי נולד בשיקגו. חיפשו אזרחים אמריקנים, בערך שבוע אחרי 7 באוקטובר, כדי שיטוסו וישמיעו את קולם בנוגע לכל מה שהיה", נזכרת פריזר-אלניצקי. "המשלחת הזו נמשכה חמישה ימים בחוף המזרחי. נפגשנו בכל יום עם שבעה עד עשרה סנאטורים וחברי קונגרס. ואז, בפעם הראשונה, הם שמעו מה קורה מעדות ראשונה. גם התראיינו לפוקס ניוז. שם מצאתי את עצמי נחשפת בפעם הראשונה בלייב לאנטישמיות, שהתחילה לגדול".
"עוד בקושי עבר חודש וכבר התחילו לקרוע שם את השלטים של החטופים", היא ממשיכה לספר. "הזדעזעתי. נשבר לי הלב. לא הבנתי איך זה מה שאנשים לוקחים מהאירוע. זה העצים את התחושה שאני צריכה להישאר. אז הארכתי בצורה עצמאית את השהייה שלי בארה"ב לשבועיים נוספים ועברתי בקמפוסים. אומנם הופעתי דרך תאים של סטודנטים יהודים, אבל הגיעו כל מיני סטודנטים, ובהם, כנראה, גם אנשים שמזוהים עם הפלסטינים".
"חזרתי לארץ ולאחר שבוע התחיל כל האינסטגרם שלי להתפוצץ מהודעות", היא מוסיפה. "מלא אנשים השיגו את המספר שלי, רצו שאני אבוא לכל מיני מקומות ואשמיע את הסיפור שלי. אמרתי לכולם לא, כי היה לי קשה מאוד נפשית. אבל היה אחד שהחלטתי להגיד לו כן. פעם גרתי בקליפורניה עם המשפחה, אז החלטתי לעשות עוד סיבוב כזה. הפעם, בחוף המערבי. ואם כבר אני עושה, אז הארכתי גם אותו בעוד כמה שבועות, והרחבתי אותו לעוד קמפוסים, בעיקר בסביבות קליפורניה. אבל גם המשכתי משם לוושינגטון, שיקגו וניו יורק. גם כשחזרתי המשכתי להתראיין לכלי תקשורת אמריקניים, מישראל".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
6 קמפוסים ב-7 ימים
באותה משלחת היה חבר גם יוני דילר. "אחרי נובה נתתי ריאיון לערוץ טלוויזיה פה בישראל", הוא נזכר. "תרגמו את זה לאיטלקית ואנגלית. אימא שלי איטלקייה מרומא, אבא שלי מארצות הברית. כך נוצר קשר ראשוני עם גורמים בחו"ל. התחלתי לספר את הסיפור שלי בשלוש גרסאות: באנגלית, באיטלקית ובעברית".
אותה משלחת בת שבועיים, באוקטובר 2023, מומנה בידי פילנתרופים יהודים בארה"ב. כשהיא הגיעה לסיום, כמו מאיה, בחר דילר להאריך את השהייה שלו שם באופן פרטי. "היינו ממש סיירת כזו של אנשים שהמטרה שלה היא סטודנטים. המטרה שלנו הייתה להסביר את ישראל ולשנות שם משהו במובן הרגשי. הייתי באוניברסיטת ניו יורק ובקולומביה, ייל, פרינסטון, הרווארד, ו-MIT. דיברתי בשישה קמפוסים בשבעה ימים. נסענו ברכבת ממקום למקום. גם ערכנו מפגשים בקהילות היהודיות. חזרתי לארץ. חזרתי לעבודה שלי בהייטק ואז התפטרתי. וככה מצאתי את עצמי יוצא לעוד ארבע משלחות. הייתי חמש פעמים בארצות הברית מאז, כל פעם דרך ארגון אחר".
"דיברתי גם עם קהילות אוונגליסטית ותורמים עשירים מניו יורק, מטקסס ומפלורידה", מוסיף דילר. "הייתי גם באירופה. לספרד טסתי דרך משרד החוץ, כדי לדבר עם סטודנטים, ועשיתי זאת גם בנורווגיה ובשוודיה דרך השגרירויות המקומיות – שם גם פגשנו חברי פרלמנט. מדובר במדינות שבוא נגיד, לא אוהבות אותנו יותר מדי. מאז אני עושה הרבה פעילות הסברה, יוצר תוכן וגם מדריך סיורים בעוטף. כדי שאנשים יכירו את מה שקרה באמת".
"טסתי עם מי שהציל אותי"
לעומת פריזר-אלניצקי ודילר, הסיפור של שלו ביטון מורכב יותר. הטראומה שהוא חווה דרשה עיבוד ממושך. רק קרוב לחצי שנה אחרי כן הוא הרגיש נכון לצאת לעולם – תרתי משמע. "אני הייתי עמוק-עמוק בתוך הבית, עד פברואר לא היה עם מי לדבר. ממש במקרה התגלגלתי למשלחת הסברה שטסה לוונקובר. אחר כך הייתי בנאשוויל ובשיקגו, הרבה סביב קהילות יהודיות. אבל הגענו גם לכמה כנסיות, בעיקר בקנדה. זה בעצם הדבר הראשון שהוציא אותי מהבית. הטיסה הראשונה גאלה אותי מהסבל. שם קיבלתי המון-המון משמעות לסיפור האישי שלי".
"כשחזרתי היה לי ברור שאני ממשיך", הוא מספר. "במאי טסתי לנורווגיה. לשם הגעתי עם מי שהציל אותי, בחור בדואי ששמו יונס. זה היה שנינו ביחד מדברים אל מול קהילה של נוצרים, בערך 200–300 איש, בכנס יחסית גדול שלהם. לאחר מכן התמקדתי בעיקר בארץ. אני עושה סיורים בעוטף, רק הבוקר עשיתי אחד כזה. אני פוגש שם הרבה קבוצות של 'תגלית', אבל גם הרבה דיפלומטים שמגיעים לארץ".
ביטון לא יצא בגיחתו הראשונה כחלק ממשלחת אלא כצמד, יחד עם יונס אלקרינאווי, תושב רהט. אלקרינאווי הוא שהציל אותו, ולא רק אותו אלא גם כמה חברים שלו. הוא חילץ אותם ממקום מחבואם סמוך למתחם מסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים. "בהתחלה אפילו לא סמכתי עליו, ממש חשדתי בו ברגעים הראשונים שפגשתי אותו. מי האמין שהוא יציל את החיים שלי ושנטוס יחד לנורווגיה לדבר על מה שקרה? קיבלנו המון תגובות אוהבות, היה ממש מרגש לראות את זה. בגלל שיונס הוא אבא לשישה ילדים, אז קצת יותר מורכב לטוס, אבל אנחנו גם מתכננים לטוס לארצות הברית ולאוסטרליה יחד".
"ממש חשדתי בו ברגעים הראשונים שפגשתי אותו. מי האמין שהוא יציל את החיים שלי ושאנחנו נטוס יחד לנורווגיה לדבר על מה שקרה?"
שלו ביטון
"הנהג היה בהלם"
שלו ממשיך לספר על הרגע שבו טס יחד עם אלקרינאווי למדינה הנורדית. "כשטסנו, היינו בקונקשן באמסטרדם ולקחנו מונית אובר יחד. הנהג היה ממוצא מרוקאי ושאל כל מיני שאלות, זרק את כל מה שיש לו בראש על ישראל. בשלב מסוים הוא דיבר על זה שבישראל היהודים והערבים רוצחים אחד את השני.
"הסתכלתי עליו וסיפרתי לו שיושב לידי ערבי-ישראלי, שאנחנו מטיילים כרגע יחד, אבל לא סיפרתי לו בדיוק את הסיבה שלשמה טסנו. כן סיפרתי לו על מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, והנהג התחיל לדבר עם יונס בערבית".
"זה היה רגע שהוא היה בהלם", משתף ביטון. "בעיקר הוא היה בהלם מזה שיש פה גבר ישראלי-יהודי עם ערבי-מוסלמי-ישראלי ושניהם טסים יחד ולא רוצחים אחד את השני. אמרתי לו, 'שמע, אני לא יודע מה אתם יודעים פה עלינו, אבל אני אומר לך שהחיים בארץ בין הערבים ליהודים, גם עכשיו תוך כדי המלחמה, הם בסדר גמור. הבן אדם לא ידע איך להגיב לסיטואציה. אבל זה היה רגע ממש חזק של שינוי – מלהטיח בי את זה שאנחנו רוצחים שמתעמרים בערבים – להבנה שהסיטואציה הזאת הרבה יותר מורכבת".
"התחושה הייתה סוריאליסטית"
בחצי השנה הראשונה של המלחמה, כבר קל לשכוח ברצף האירועים הנוכחי, נחשפנו למראות הסטודנטים שטופי השנאה ומוזני הפייק ניוז המוחים נגד ישראל בקמפוסים. פריזר-אלניצקי, דילר וביטון, כמעט בני גילם של אותם סטודנטים, בילו את עיקר זמנם מול האוכלוסייה הזו בדיוק.
"השיחה התחילה ממקום של 'מה זה השטויות האלה?' ותוך כדי זה הם הבינו שזה אמיתי, לא פייק ניוז. בסוף הם אמרו שהם מצטערים שזה קרה לנו"
מאיה פריזר-אלניצקי
"במשלחת הראשונה התחושה הייתה סוריאליסטית", אומרת פריזר-אלניצקי. "הסתובבנו בניו יורק, במנהטן, שזה תמיד כמו חופשה, משהו כיפי, אבל אנחנו היינו בפאניקה, איזושהי מועקה אחרי מה שקרה שבוע אחורה. כשראינו שתולשים את השלטים נשבר לנו הלב. מדובר בשלטים של ילדים קטנים, של הביבסים ז"ל. פשוט הזדעזענו והחלטנו באותו רגע לעשות משהו, לנסות להשפיע, גם אם זה עניין מאוד מצומצם של ללכת פיזית לחנות, להדפיס שלטים ולתלות".
"בזמן שתלינו את השלטים מחדש", היא ממשיכה לספר, "חבורה של אמריקנים צעירים, לא יהודים בכלל, עברו ושאלו אותנו אם מה שהיה ב-7 באוקטובר הוא בכלל אמיתי. הסברתי לו שאנחנו הלכנו לרקוד, באנו לחגוג אהבה כמו שלהם, ותוך כדי שהדבר הזה קרה פשוט התחילו להפציץ אותנו בטילים, להרוג אותנו ולטבוח אותנו. התגלגלה שיחה שהתחילה ממקום של 'מה זה השטויות האלה?' ובמהלכה הם הבינו, נפל להם האסימון שזה אמיתי, זה לא פייק ניוז. בסופו של דבר הם אמרו שהם מצטערים שזה קרה לנו".
הסקפטיות הזו בנוגע ל-7 באוקטובר הייתה עניין נפוץ?
"נתקלתי בזה הרבה. ראיתי את זה הרבה בווילנה, בירת ליטא, שהייתי בה לא מזמן. הם מתעסקים רק במה שקורה באוקראינה, אין להם מושג על המזרח התיכון. פה ושם יש איזו כתבה, ולרוב הם נגדנו. הרבה לא הבינו את סדר הגודל, לא הבינו שבאו לתקוף אזרחים ולא חיילים. הייתי ממש צריכה להסביר את זה. להגיד להם דברים כמו, 'נסו לדמיין רגע מה זה אומר לעמוד בתחנת אוטובוס, להסתכל אחורה, ולהבין שיש שם מיגונית כדי שאם יש התקפת טילים יהיה לך לאן לרוץ'. נתקלתי שם בהרבה פליאה ועצבות. כשדיברתי עם קבוצה של מנהיגים צעירים בליטא, אחרי שהם הבינו, הם פשוט הזדעזעו".
"אנשים לא מאמינים"
"נתקלתי גם בסקפטית שחשבה שהמתקפה הגיעה בכלל מישראל", היא נזכרת. "'שמעתי שזו בכלל הייתה יוזמה של המוסד והכול מפוברק', או משהו בסגנון הזה. 'אם הצבא שלכם הוא מספר אחת בעולם, איך יכול להיות שהחיילים לא הגיעו?' גם אמירות כאלו שומעים. שיתפתי אותה בפחד שלי ובמה שאני הרגשתי כשאני מתקשרת למשטרה ולא באים לעזור לי. אתה משתף בתחושות, ובמקרה הזה מדובר בתחושות עמוקות מאוד של פחד ותסכול".
"שאלתי: 'אתם יודעים למה היא התחילה המלחמה?' והתשובה שאתה מקבל היא 'לא'. אז כשאתה מספר להם את הסיפור שלך, אתה מקבל תגובות של 'וואו, לא ידענו'"
שלו ביטון
"הרבה פעמים הרגשתי שכשאני מדבר, אני צריך להביא הוכחות וגם ממש להיזהר בסיפור – עם כמה שהוא הזוי – כדי שלא יישמע הזוי מדי", מחדד ביטון. "וקרו שם באמת דברים הזויים מדי. אתה צריך שזה לא יישמע מופרך לחלוטין. עד היום יש דברים שאני מספר ואנשים לא ממש מאמינים. למשל, שהתחבאנו באיזה שיח ושהצטרפה אלינו מישהי. החלק הזה, אנשים כאילו לא ממש מאמינים לו. חלק גדול מהשיחה שלי, מהנרטיב שאני ניסיתי להעביר, היה בתחושה של 'תאמינו לנו שזה קרה בכלל'. אין ספק שזה רווח שם".
"אני הרגשתי שזה ממש משתנה בין מקומות", ממשיך ביטון. "כשהגעתי לסטנפורד, בספטמבר, כבר הרגשתי את זה פחות, כאילו 7 באוקטובר כבר הוכח. כשעמדתי עם השלט היו שאמרו 'אנחנו יודעים על המלחמה בעזה'. שאלתי: 'אתם יודעים למה היא התחילה?' ואז התשובה היא 'לא'. כשאתה מספר להם את הסיפור שלך, אתה מקבל תגובות של 'וואו, לא ידענו את זה בכלל. חשבנו שצה"ל סתם התחיל את זה'. אבל וואלה, אני הייתי במסיבה בדיוק כמוך, אח שלי".
פריזר-אלניצקי מסכמת: "הם מאמינים באופן עיוור לטיקטוקר שהסביר שככה וככה או המפורסם הזה שפתאום מעלה משהו לאינסטגרם שלו".
"צעק ש-7 באוקטובר לא התרחש"
דילר נזכר בסיפור שחורג מהמסגרת הרשמית של המשלחת, ומדגים את עומק האתגר שעימו התמודדה ישראל בדעת הקהל העולמית, או לפחות זו האמריקנית: "במשלחת הראשונה שטסתי אליה בוושינגטון הייתה אמורה להיות לי פגישה עם נכד של מישהו שנחטף. הפגישה נדחתה והיה לנו 'זמן מת'. הלכתי עם הנער הזה מהעוטף, כולו מבוהל, כי זה היה עוד בשבועות הראשונים. אני והוא הלכנו ברחובות, מחוץ למשרדים של אנשי הפוליטיקה האלה, ופתאום ברחוב מישהו הפגין עם שלט ועליו סימנים ניאו-נאציים. בשלט גם כתוב ש-7 באוקטובר 'לא קרה' ו'ישראל מדינת אפרטהייד שמבצעת רצח עם', אמירות שאנחנו כבר מכירים".
"הסתכלתי על זה מהצד מאוד עצבני, בפנים הייתי מת להגיד לו שיעוף מפה", מוסיף דילר. "אבל ממקום מסוים אמרתי לעצמי, 'טוב, תהיה חכם, אל תהיה צודק'. התייעצתי רגע עם הנער שהיה איתי. נצא עליו? נגיד לו משהו? גם הוא היה עצבני. לא שלטתי ברגשות שלי, בער בי הדבר הזה. ניגשתי ושאלתי מניין הוא יודע ש-7 באוקטובר לא קרה. הוא אמר שאנחנו הישראלים, כולנו שקרנים, ו'טובחים בילדים בעזה'. המון שקרים עפו שם לאוויר. ואז סיפרתי לו שאני הייתי שם".
ברגע הזה, מתאר דילר, אותו מפגין שטוף שנאה יצא מגדרו: "הוא התחיל לצעוק ולהרים את הקול, ברמה שהוא כמעט הרים עלינו יד. אז, שתי קשישות עברו לידו, והיו סקרניות לדעת מה קורה. התחלתי לספר להן מה קרה לי בנובה, הראיתי להן תמונות, ואחת מהן התחילה לדמוע. כל זה בזמן שהמשוגע הזה צעק עלינו ברחוב כמו איזה פסיכופת. המשטרה הגיעה בשלב מסוים והעיפה אותו. שתי הקשישות האלה הראו אמפתיה כלפינו והבינו שהאיש הזה מפיץ שקרים. שם הבנתי את הכוח של הסיפור האישי".
הסיפור האישי הוא הדבר הקריטי ביותר בהסברה?
"לחלוטין, כשמדברים אישית ולא על פוליטיקה, נופלות כל החומות. דיברתי בפרינסטון והגיע בחור פקיסטני שאיכשהו הסתנן להרצאה שלי. הוא התחיל לדבר על זה שזה לגיטימי, '7 באוקטובר הגיע לכם, כי אתם עושים רצח עם'. אמרתי שאני לא יכול להתייחס לשאלה שלו מול 300 אנשים. אבל זו לא הפואנטה, כי אני לא בא לדבר על פוליטיקה. אמרתי לו: 'אתה רוצה לדבר או לשחק את המשחק הזה בכיף, בוא נדבר על זה אחר כך'. כולם בקהל ממש כיבדו את זה, כי הם הבינו שבסופו של דבר יש בן אדם שבא רק לספר סיפור אישי ולא בא להטיף מסרים. בהנדסת התודעה הם ניצחו אותנו בגדול. וזה באמת כלי הנשק הכי חזק שלנו, לשתף את הסיפורים האלה, ממקום אותנטי שהוא לא פוליטי".
"ניגשתי ושאלתי מניין הוא יודע ש-7 באוקטובר 'לא קרה'. הוא אמר שאנחנו הישראלים, כולנו שקרנים ו'טובחים בילדים בעזה'. ואז סיפרתי לו שאני הייתי שם"
יוני דילר
"אמרתי: זה לא יקרה לי יותר"
זירה נוספת שבה פעלו השלושה היא זירת התקשורת. מהשיחה עימם עולה כי יצאו ממנה פגועים, אך נחושים. "חוויתי משהו שלימד אותי איך להתראיין ואיך לגנוב מסך", מספרת פריזר-אלניצקי. "הייתי בארץ בין המשלחות. התראיינתי מבית ההורים של ל-BBC, וזה היה בדיוק בזמן הפיצוץ של בית החולים בעזה, כשבהתחלה כל העולם מיהר להאשים את ישראל".
"חיכיתי מלא זמן, העלו אותי לשאלה אחת, אמרו 'תודה' וניתקו", היא מספרת. "כשצפיתי בכתבה היה כתוב בכותרת 'עדות ראשונה של שורדת נובה'. בפועל במשך שמונה דקות דיברו על בית החולים. הכתב נמצא בעזה, מדבר על פיצוץ בבית חולים 'שנגרם בידי ישראל' ושמו אותי לדקה. מאוד התעצבנתי, אבל אז אמרתי, 'זה לא יקרה לי ישוב, אין שום סיכוי יותר שישאלו אותי רק שאלה אחת'. לאחר מכן היה לי ריאיון ב-CNN, המראיין שאל אותי משהו, ועניתי מה שרציתי. העברתי את הנקודה ולא עניין אותי מה הוא שאל. דיברתי על מה שרציתי. גם אף אחד לא הכין אותי לשום ריאיון. הלוואי שמישהו מהמדינה היה עושה את זה. הרגשתי שאני לבד במערכה".
"גם לי קרה דבר דומה", נזכר ביטון. "הכתבה מתחילה בלספר את הסיפור האישי שלי ונגמרת בעזה שהם מסכנים בזמן רמדאן. התכווצתי לרגע כשראיתי את זה. הרגשתי באיזשהו מקום לרגע רע עם זה, אולי עשיתי איזה נזק. כשדיברתי עם האנשים שליוו אותי באותו שבוע, הבנתי שעצם זה שהראו אותי ואת מה שקרה ב-7 באוקטובר בטלוויזיה שם – זה כבר משהו".
"חבל שהמדינה לא מתעסקת בהסברה"
"אחרי הטיסה הראשונה שלי, לאחר שלושה שבועות בארצות הברית, פגשתי באירוע מישהי ממשרד ראש הממשלה", מספר ביטון. "מישהי יחסית בכירה שם. כל מה שהיה לה להגיד לי הוא 'יש מישהו שאתה מכיר שהוא חטוף בעזה, או מישהו ששוחרר מהשבי?' כאילו, 'רק' הייתי בנובה. כשסיפרתי לה על עצמי, היא אמרה 'אין לנו כל כך מה לעשות עם זה'".
"מצד אחד, חבל שהמדינה לא מתעסקת בהסברה", מסכם ביטון. "מצד שני, אולי טוב שאנחנו עושים את זה בצורה עצמאית. כי אם זה היה נעשה תחת המדינה, שהייתה תומכת בזה, זה היה נצבע בצורה אחרת מול אנשים בחו"ל. בעיקר אלה שהם לא בצד שלנו".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv