מאז 7 באוקטובר, עמית נמרודי בת ה-15, אחותו של החייל החטוף תמיר, ישנה בחדר של אחיה. "אני לא מסוגלת לישון בחדר שלי, רק כאן", היא אומרת. "ניסיתי פעם אחת ולא הצלחתי להירדם, אז חזרתי לכאן". משפחת נמרודי היא המשפחה היחידה שטרם קיבלה אות חיים מיקירה. מלבד העובדה הקשה מנשוא שבן משפחתם חטוף בעזה, חרות ואלון, הוריו של תמיר, ומיקה ועמית אחיותיו, נאלצים להתמודד גם עם אי-הוודאות.
"אני מוכן לתת הכול בשביל לקבל סרטון", אומר אלון נמרודי, אביו של תמיר, בריאיון ל"מהדורה המרכזית". "הכול. לא משנה איך תמיר ייראה. אנחנו, אין לנו כלום. אנחנו יודעים שהוא הגיע ב-7 באוקטובר לג'באליה. אנחנו יודעים שהוא נחקר. בחיים, בריא ושלם, במצב טוב. אבל זה מ-7 באוקטובר".
"כל שחרור כזה עשה בי שמות. גם אני רוצה"
תמיר נמרודי, חייל בן 20, הספיק לשרת עשרה חודשים. מתוכם חצי שנה כמש"ק חינוך במפקדת התיאום והקישור של עזה, שבאופן אירוני מטפלת בצרכים ההומניטריים של הפלסטינים בעזה. הוא נחטף בחיים יחד עם סמל רון שרמן ורב"ט ניק בייזר. ב-7:12 נחטפו, ב-7:25 כבר עברו את הגדר. בדצמבר מצאו את החללים שרמן ובייזר, ויחד איתם גם את אליה טולדנו, שנהרגו, ככל הנראה, מתקיפות צה"ל. תמיר, על פי התחקיר הצה"לי, הופרד מהם כבר בהתחלה מסיבה לא ידועה.
"העסקה האחרונה עשתה לי רע", אומר אביו של תמיר. "כל שחרור כזה עשה בי שמות. גם אני רוצה". אימו חרות מוסיפה: "יש משהו בתמונה הספציפית הזאת של תמיר, שרואים אותה בכל הפוסטרים, עם החיוך הזה, שאני מרגישה שהוא נותן לי כוח. יש ימים ויש ימים. יש ימים שאת מתפרקת מכל דבר קטן ויש ימים שאת מתרגלת לשגרה הזאת, את מתרגלת לעובדה שהוא פוסטר, שהוא לא פה".
השבר ב-7.10, והתגייסות האחות למאבק
"הבית שונה, הבית מתרוקן משמחה ומחיים", מספרת עמית, אחותו של תמיר על החיים בבית מאז שתמיר נחטף. "הבית היה מאוד שקט אחרי שתמיר נחטף. לא היה פה חיים, היה פה חשוך לגמרי". אלון האב מוסיף: "הבנות מאוד שונות. אחותו מיקה בת ה-17.5 יותר סגורה, ומאז 7 באוקטובר, אם יש שיח על תמיר, נגיד ראיונות וכדומה, אם זה בתוך הבית, אז היא לא מתקרבת, היא בורחת".
אלון מוסיף: "עמית חזק באירוע. זה קרה כשהייתה בת 14. היא לא חזרה ללימודים מאז. היא 90% מהזמן מסתובבת עם חולצות של תמיר". פגשנו את עמית רגע לפני שנשאה נאום בעצרת למען חטופים. "אני בלחץ", שיתפה. "יש לי קצת פחד קהל. מפחיד אותי לדבר מול אנשים, אבל אז אני נזכרת בשביל מי אני עושה את זה ובשביל מה".
לפעמים את חושבת לעצמך, "זה לא פייר שדווקא לי זה קרה"?
"כן. כל הזמן. אני גם אומרת את זה בנאום. שאני רוצה לחיות את החיים שלי. כמו שילדה בת 15 צריכה לחיות".
מה הרגעים הכי קשים?
"כל יום, כל דקה. אין דבר כזה. כל יום הוא קשה. רוצה לחיות חיים רגילים, עם אח גדול בבית. אני יודעת שיש סיכוי שהוא לא חוזר, אבל חייבים להיאחז בתקווה".
האתגרים בילדות, והשבת שחרצה את גורלו
"לתמיר היו המון אתגרים בהתבגרות שלו", מספרת אימו חרות. "הוא היה מאוד היפראקטיבי, מאוד אימפולסיבי. אובחן בהפרעות קשב וריכוז. והוא בעצם מצא את עצמו ברגרסיה מאוד גדולה, גם חברתית, גם לימודית". אביו אלון מוסיף: "תמיר היה נער וילד חרדתי. קיבל כדורים נגד חרדות. מגיל 11-10 הוא דיבר איתנו על החרדות שלו, על הקשיים שלו. על הצבא. ואמרתי לו, חמוד, אצלי לא קיים דבר כזה השתמטות".
"התפנית שהוא עובר בצבא היא מטורפת", מספרת חרות. "הוא מסיים מצטיין בטירונות, ומתחיל לקבל איזשהו ייעוד ומשמעות. שבועיים אחרי החטיפה הוא עובר ריאיון לקצונה. אביו אלון, שיתף: אני נושא אחריות מסוימת על מה שאירע לתמיר ב-7 באוקטובר. כשהוא הוצב בבסיס התיאום והקישור של עזה, עמית שאלה אותי: 'אבא, אתה לא פוחד?' אמרתי לה, 'ממה?' היא אמרה 'זה עזה'. אמרתי לה שבטוח יהיה בסדר. יכולתי לעמוד על הרגליים האחוריות. תמיר יכול היה גם לא להתגייס. לכן אני נושא על עצמי אחריות".
הכעס על הממשלה: "לא שר התקווה, ואני הכי ציוני"
אלון גם שיתף בדמעות, שמלבד על עצמו, יש לו כעס על תמיר: "קשה לי להגיד את זה. זו פעם ראשונה שאני אומר את זה. כועס עליו שהוא התנדב לסגור שבת בשבת ההיא. זה חרץ את גורלו". ובאופן שקשה להסביר, אלון גם מוצא זמן להתנדב. מתחילת המלחמה האכיל באמצעות הקייטרינג שלו יותר מ-2,000 חיילים.
בשל הכאב הקשה מנשוא, והעובדה שהממשלה לא הצליחה להחזיר את בנו גם אחרי יותר משנה וחצי של מלחמה, אלון מסתובב עם תחושות קשות. "אני לא שר את התקווה", הוא מספר. "יש כמה מילים בהמנון שאני לא יכול להזדהות איתן היום. להיות עם חופשי בארצנו? עוד לא אבדה תקוותנו? אני לא שר את זה. אני עושה טובה שאני עומד. ואני נשבע לך, אני הכי ציוני בעולם".