לזכותה של סרן (במיל') ש' רשומות כמה פיסות היסטוריה של ממש במסע שעודנו נמשך לשילוב נשים בתפקידי לחימה. היא שירתה באחד המחזורים הראשונים של גדוד ברדלס – מהגדודים המעורבים הבולטים בצה"ל. לאחר מכן, בקורס הקצינים, רשמה היסטוריה קטנה נוספת כשהייתה חלק מהמחזור הראשון של ההשלמה החילית של חיל הגנת הגבולות, ששירתה בו אז, ושלמעשה קם כחלק ממהפכת שילוב הנשים בתפקידי לחימה. היא המשיכה לשבור תקרות זכוכית והייתה לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד מ"פ מסעות, תפקיד שמילאו עד אז גברים בלבד.
"הייתי מנהלת לחימה בחטיבת פארן", היא מספרת בריאיון למגזין N12. "ב-7 באוקטובר, בשמונה בבוקר, הגיעה השיחה מהמפקד שלי. הבנו בשלב הזה שהחטיבה הדרומית בעזה מושבתת לחלוטין. נדרשנו לרוץ לבאר שבע בפתאומיות, לבסיס הפיקוד. החטיבה קיבלה עליה את האחריות לתגבר את החטיבה הדרומית והגדודים שתחתינו, כולל קרקל, שהיה בשעות האלה בקרב בסופה יחד עם הטנקיסטיות. הגעתי לזירה ותוך כדי הקרבות שמעתי את הדברים והייתי צריכה לנווט את המצב".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
את השבועות שלאחר מכן העבירה ש' עם פקודיה בעיקר בקיבוצים עצמם. בין היתר הם עסקו בפינוי גופות מחבלים וחברו לאנשים שהיו נצורים בביתם עוד ימים רבים אחרי תום הטבח, מנותקים למעשה מהעולם. את הסבב הראשון הזה סיימה ש' רק בדצמבר, ואז הגיעה ההצעה המפתה לתפקיד חדש ואטרקטיבי בזירה חדשה ושונה מאוד מזו שלחמה בה עד אז, ושבימים ההם – שלהי 2023 – עוד נדמתה לפינה שלווה ורגועה שכמעט אין סיכוי שהלחימה תגיע גם אליה. ש' מונתה לקצינת המבצעים של יחידת האלפיניסטים. בין סבב אחד למשנהו התחילה גם לימודי מנהל עסקים ויזמות באוניברסיטת רייכמן, ואז קיבלה שוב הצעה שהובילה אותה להסתפח לתפקיד מאתגר נוסף במפקדת שו"ן (שבויים ונעדרים) שבפיקודו של ניצן אלון.
בקיץ כבר הגיע סבב המילואים הרביעי. ש', שבשלב הזה כבר סיימה את תפקידה במפקדת שו"ן, חזרה צפונה לחרמון ואל האלפיניסיטים שאיתם שירתה עד לכניסה ללבנון בראשית ספטמבר. ודווקא שם, לראשונה, מצאה עצמה תחת אש. "אני לא חושבת שהבנתי את האיום בצפון עד שביולי, כ-20 מטר מאיתנו, נחת כטב"ם. לא הבנתי באמת מה קורה שם עד לאותו רגע שפינינו פצועים, ואז הבנו שהסיטואציה נראית אחרת לחלוטין. זה היה אימון באחד מהשטחים ממש על גבול הצפון. אנחנו כבר נערכנו לעשות דברים מסוימים שידענו שעתידים לקרות באזורים אחרים בצפון. זו הייתה שעת יום, בעיצומו של כינוס מפקדים. הגיעה אלינו קצינה ואמרה: 'יש איזושהי התרעה. שתדעו'. שנייה אחר כך כבר נפל הכטב"ם".
"המזל הוא שהיינו בתוך מבנה, אחרת כל שדרת הפיקוד של היחידה הייתה הולכת", היא נזכרת. "אתה לא קולט את הסיטואציה עד שאתה מריח את אבק השרפה, ושנייה אחרי זה קולט בעין את הפצועים. אפילו ב-7 באוקטובר עצמו, כשהבנו שאנחנו ליד מחבלים בדרך דרומה, לא רצתי ככה על החיים שלי. הסתכלנו אחד על השני ודפקנו ריצה מטורפת. אנשים שם צעקו ורצו, ברחו על נפשם, וברקע הצעקות 'חובש, חובש!' או 'שמישהו יביא לפה רופא!' הרגשנו כמו ברווזים במטווח, פחד אלוהים. אם נופל עליי עכשיו משהו, אין לי שום דבר לעשות עם זה. התחלנו לפנות אנשים בנגמ"שים, והחוליה של המח"ט שלי פינתה פצוע שקיבל רסיס לראש. לצערי אחר כך הוא נפטר מפצעיו".
"זה משגע, מטריף אותי"
רס"ל (במיל') א' היא היחידה מהמרואיינות בכתבה הזו שברגעים אלה ממש נמצאת בשירות פעיל, מה שהצריך שלל עיכובים, אישורים מיוחדים וניסיונות למצוא רגע אחד פנוי. בסופו של דבר הצלחנו לתפוס אותה באפטר קצר בבית ההורים במודיעין. "שמע, אני, המדים שלי בבגאז' כבר כמה חודשים בהמתנה. אז אני לא מתרגשת מזה, להפך, מאוד קשה לי לא להיות חלק מזה. כל רגע שאני מחכה בבית לקריאה הבאה למילואים, זה משגע אותי, מטריף אותי", היא אומרת.
ועם זאת, גם היא מודה, "לא קל לחזור למדים, לא קל לצאת מהחיים האזרחיים. אני עוד שנייה בת 25, יש לי חיי חברה, יש לי רצון להתפתח בחיים האזרחיים שלי. אבל לעלות על מדים זו הכוונה שלנו כרגע, וזו המשימה, אז לכן אני עושה את זה. כולנו מכירים בקושי הזה, אבל יש גם הרבה לוחמות שמחפשות לאן להגיע. ככל שעובר הזמן ושומעים עלינו יותר, על היחידה שלי, ככה אני מקבלת יותר ויותר פניות מלוחמות שעוד לא היו בסבבים הקודמים ושרוצות להגיע".
יכול להיות שדווקא בגלל שאתן בנות, יש יותר רוח אצלכן דווקא בכניסה לסיבוב הזה?
"לא יודעת אם רוח, אבל הייתי קוראת לזה 'חשק' אצלנו באיסוף. זה יותר קשור לתפקיד, שאנחנו מאוד אוהבות אותו בקטע אחר. בנות רוצות לחזור לזה, וגם רוצות להיות אחת עם השנייה. אנחנו – וזו לא קלישאה – אנחנו מכירות את כל המחזורים, את כל הבנות. כולן חברות אחת של השנייה. המילואים זה אירוע אחר לגמרי. אירוע חייתי".
"פתאום נפתחה אש, רגע לפני כן ישבנו לקפה"
מאחוריה כבר יותר מ-250 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר – פרוסים על פני שלושה סבבים. הנוכחי הוא כבר הרביעי. א' (24), תושבת מודיעין, משרתת כלוחמת איסוף קרבי העוסקת בעיקר בתחום הרחפנים. את אותו התפקיד ביצעה גם בשירות הסדיר. גם השירות שלה כרוך במידה של חלוציות, בהיותה לוחמת דתייה. "תקשיב, ללכת בחצאית ונשק זו עוצמה. זו עוצמה", היא אומרת.
"מה שמייחד בנות לוחמות, ובטח מילואימניקיות, זה עניין ההתנדבות", מספרת א'. "לרוב אנחנו לא נמצאות בשום מאגר מילואים שאפשר לקרוא לו. אין לי מישהי שלא מגיעה. אבל יש לי עוד הרבה בנות שנמצאות במאגרים. זאת אומרת שהפוטנציאל בגיוס נשים גבוה הרבה יותר מזה שיש בגיוס הגברים. הגברים קיבלו מהרגע הראשון צו התייצבות. אני צריכה להתנדב בשביל שיגייסו אותי, זה קצת אבסורד.
"ב-7 באוקטובר – אני זוכרת את כל היום הזה לפרטי פרטים – אנחנו, כל החברות שלי, ניסינו לגייס את עצמנו חזרה לצבא. הייתי בבית, אבא שלי נכנס בשבע בבוקר אליי לחדר, ממש עם הטלית על הראש, אחרי שהוא רץ מבית הכנסת, ואמר לי: 'פרצה מלחמה. לכי תטעיני את כל הבית'. מאוד חריג לאבא שלי להגיד דבר כזה. אז התחלנו להטעין את הטלפונים הניידים, להכין את הממ"ד למה שיהיה. אז הבנתי שאני לא נמצאת בשום מאגר מילואים, והתחלנו לעשות רשימת גיוס עצמאית ממש מאפס. פתחנו אקסלים: מי מוכנה? מי בארץ? מי בכשירות גבוהה? למי יש ציוד בבית? יש לה נעליים? דסקית? מים? רכב שיכול לאסוף בנות? לדעתי היו בערך 400 לוחמות באקסל הזה ביום הראשון. בדרך לא דרך הצלחנו לגייס עשר, ובתוכן אני, בחזרה לגדוד שלי מהסדיר – והיינו איתם בעוטף חודש, עד שהקימו פלוגת מילואים בתוך הגדוד הסדיר שלנו, ואיתם היינו בסך הכול שלושה חודשים בעוטף.
"אספתי עוד ארבע לוחמות, נסענו עד קציעות כדי להתחייל. לא היו לי מדים בכלל, אז לבשתי ג'ינס ונעליים צבאיות. ככה ירדתי דרומה. קיבלנו נשק וציוד, ואז היינו צריכות שנייה להבין למה נכנסנו, כי אני למשל לא הייתי בצבא שנתיים וחצי מאז השחרור. אז ממש התברגנו למדים, ותוך כדי ניסינו להכיר זו את זו, כי באנו ממחזורים שונים, ולהבין מה בכלל המשימה שלנו ומה קורה בעוטף. אבל אחרי כמה שעות כבר היו לנו אמצעי תצפית וסגרנו מעגלים עם הכוחות בחיפוש אחר המחבלים, שעוד היו במרחב, ובהגנת התושבים שעוד נמצאים שם".
"אנחנו אחד הצוותים הראשונים של לוחמות שנכנסו ללבנון, בפעמים הראשונות שנכנסתי היה הרבה ירי", מוסיפה א'. "אתה מרגיש את הירי בידיים שלך, בכתפיים שלך, כשאתה כתף אל כתף בתוך הנגמ"ש בשטח לבנון".
"הירי היה אירוע עוצמתי, כי בסופו של דבר אתה נמצא תחת ירי ארטילרי כל היום", ממשיכה א' לתאר. "אני מטיסה רחפנים. ביום-יום שלי, לא משנה איפה אני ממוקמת, אני תמיד מלווה מישהו ונותנת לו גם את ההכוונות וגם את הידע מה קורה מסביבו. אז הרבה מאוד פעמים, באופן נקודתי, היו רגעים שאנחנו ליווינו כוחות. ליווינו כוח מתמרן שהלך קדימה, ואני צפיתי בו מהשמיים וכיוונתי אותו. עד שמגיע הרגע שאני צופה אש של אויב כלפיו ומתריעה. הבטן שלך מתהפכת. זה לא בדיליי, אתה רואה הכול קורה בלייב, ואני חייבת להתריע לו בדיוק מאיפה זה מגיע, מה הכיוונים ומה המרחקים ומה הוא צריך לעשות. התהפכה הבטן, כי גם הכרתי ספציפית את האנשים שאני מכוונת. לילה לפני כן עוד ישבנו לקפה".
"הלכתי לגיבוש מאחורי הגב של הוריי"
סגן (במיל') ט' הייתה במחזור הראשון של פיילוט הטנקיסטיות שיזם צה"ל עוד ב-2017 וגרר איתו שלל ביקורות, לא רק מהאגף הדתי, אלא גם מצד מי שבחורה שסוחבת פגזים היה עבורו צעד אחד יותר מדי ו"בנות בצריח" צריך לדידו להישאר רק דימוי משיר. הפיילוט ההוא הופסק לבסוף, וט' נאלצה לשרת כלוחמת בגדוד מעורב, כמו רוב הלוחמות. כעת היא השלימה מעגל וחזרה לשרת בגדוד השריון 360 כקשרית גדודית. מגיל צעיר היה ברור לה שהיא תהיה אך ורק לוחמת, גם אם זה אומר לאכזב את הוריה שהתרגשו לראות את בתם לומדת הנדסה בטכניון במסגרת העתודה.
"מרדתי בהורים שלי והלכתי עם החלום להיות לוחמת", היא נזכרת. "לעולם לא אשכח את התגובה שלהם. נכנסתי אליהם לחדר עם הטלפון, ואמרתי 'פרשתי מהעתודה'. הם לא ידעו כלום, לקחתי רכבת לתל אביב לבד, למיון לצבא, ובאתי לאימא ואבא ואמרתי: 'עוד שבועיים אני מתגייסת להיות לוחמת'. הם הסתכלו עליי בשוק וצעקו: 'את הורסת לעצמך את העתיד'. הם גם אמרו לי: 'אחרי יומיים את תבכי, את תבכי, את ילדה של בית'. אומנם הייתי ספורטאית, אבל הם לא האמינו שאוכל להיות לוחמת באמת. אבל בסופו של דבר הם השלימו עם זה, ואני לא אשכח משפט שאבא שלי ז"ל אמר לי: 'לא סתם היית עקשנית בסוף הפיילוט של לוחמות השריון, את יודעת מה טוב בשבילך'.
"הייתי במקום שמפתח מאוד את העתיד שלי, וכמובן ההורים שלי חשבו על העתיד, ובסופו של דבר גם הובטח לי להיות בחיל האוויר, ואבא שלי היה בחיל הזה. זה היה ללכת במסלול הנוח. אבל הצבא תמיד היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הייתי מסתכלת על לוחמות קרקל או על אנשים עם נשק וזה היה החלום. הייתי במש"צים (תוכנית מדריכי של"ח צעירים), בתנועת נוער, ועשינו דימוי של מלחמה עם בלוני מים. זה היה באזור גיל 14, אז אמרתי לעצמי: ככה אני רוצה להיות. היה גם קורס ניווט, ושבוע היינו בשטח וניווטנו. הבנתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות לוחמת. וכך קרה שהלכתי מאחורי הגב שלהם לגיבוש לוחמות".
"הרגשתי שאני בסרט אימה גדול"
חודשיים לאחר שאביה של ט' נפטר במפתיע, הגיע 7 באוקטובר. אירועי היום הנורא ההוא תפסו אותה בעיצומו של האבל – וכך החלו 383 ימי מילואים. "המצב הנפשי שלי לא היה הכי טוב, והייתי בדיוק באילת עם חברות, מנסה לצאת מהאבל. ואז הקפיצו אותנו בעשר בבוקר, קיבלנו הודעות שנתחיל להגיע לצאלים. אבל אני עוד הייתי תקועה באילת. רק אחרי יום הגעתי לגדוד שלי, לתפקיד של חפ"ק מג"ד. ואז אמרו לי, 'שומעת? המג"ד בשטח, על טנק. אבל את לא יכולה לעלות לטנק'. זה בגלל שאני אישה, כמובן. אז מ"פ של המפקדה לקח אותי ונסענו לבארי. כשעליתי לרכב אמרו לי, 'תעשי לעצמך טובה, אל תסתכלי לצדדים'. נסענו מכיוון צאלים לבארי דרך נובה. ושם הרגשתי שאני בסרט אימה אחד גדול".
אם היית לוחם גבר כנראה לא היו אומרים לך "אל תסתכלי לצדדים".
"נכון. זה משהו שלא חשבתי עליו אף פעם, האמת. זה קצת מערער, אבל אני לא יודעת אם זה היה יותר בפן הנפשי. נכון שכלוחם – אישה או גבר – אתה אמור לדעת להתמודד עם מראות קשים מאוד. אבל שם באמת היו דברים חריגים, מבחינת המראות. זאת סיטואציה שנראה לי שלא הכינו אף אחד אליה".
"בסבב השני כבר מצאתי את עצמי בת יחידה בתוך עזה כקשרית גדודית, איך שנכנסנו הגלגל של המשאית שלנו התפוצץ. זאת הייתה כניסה שהיא כולה מתח, כל יום קמנו לפיצוצים ופגזים. אני בתוכי ידעתי שאני לא אצא משם. גם מי שהיה איתי אמר לי כבר לרשום פתק, וכל ערב אתה הולך לישון במחשבה אם תקום או לא".
"מחבל בעזה הגיח בזמן שעשיתי פיפי"
רס"ל (במיל') ל' שירתה כבר 297 ימים מאז 7 באוקטובר. היא היחידה מהמרואיינות בכתבה ששירתה בשתי החזיתות הבוערות של המלחמה: גם עזה וגם לבנון, מה שגם מאפשר לה לערוך את ההשוואה. "בעזה זה פשוט ללכת לעשות פיפי ופתאום מחבל צץ לך מול העיניים. מחבלים שם נכנסים למגננים על ימין ועל שמאל. בגלל שברוב הפעמים אני הייתי הבת היחידה, אז הולכים להתפנות בזוגות. תמיד יש מישהו שמלווה אותי, ואז וזה לתפוס איזושהי פינה. ולפעמים זה אומר לראות את המחבל זוחל ממש קרוב אלייך, כשאת ליטרלי עם המכנסיים למטה".
"בפעם ההיא אני הייתי בשוק. אני חושבת שגם הוא היה בשוק. למזלי זה היה לפני שהספקתי להוריד את המכנסיים. לא היה לו נשק חם, אלא סכין, אני פשוט צרחתי ודרכתי את הנשק, כיוונתי עליו – ובגלל שהוא היה בהלם הוא ניסה לברוח. זה באמת היה עניין של שניות, כי גם הזזתי את הנשק באותה סיטואציה אחורה כדי להתפנות. אני מופתעת מעצמי על האינסטינקטים, כי ממש תוך שניות כיוונתי את הנשק, עוד לפני שהוא בכלל הספיק להפנות את הגב. למזלי לא הייתי צריכה כי הוא כבר הבין את הסיטואציה והרים ידיים. שבינו אותו".
"מתברר שהוא היה קשור למנהרות", מספרת ל'. "המידע שהוא נתן עזר למצוא גופות של חמישה חטופים חללים. אני זוכרת שאחת מהם היא עמית בוסקילה. אנחנו לא היינו מעורבים במבצע הזה, אבל החבר'ה של השב"כ עדכנו אותנו כמה שבועות אחר כך שאותו מחבל נתן מידע חשוב מאוד על הדבר הזה. הרי הם היו כל הזמן באים לאסוף את מי שתפסנו. כי ככה זה, כל הזמן מנסים לחדור אלינו למגננים. לפעמים הם גם היו באים להסגיר את עצמם, אגב".
יותר ויותר נשים מתגייסות להיות לוחמות
לפי נתונים של פורום דבורה, כ-20% ממערך הלוחמה בצה"ל מורכב כיום מנשים. מדובר בגידול דרמטי לעומת שנת 2015, אז רק 7% מהנשים המשרתות היו בתפקידי לחימה. 90% מכלל התפקידים בצה"ל פתוחים לנשים, כולל 58% מתפקידי הלחימה. מעבר לחי"ר הגבולות, שצמח מגדוד אחד לחמישה, נשים משתלבות ביחידות עילית כמו סיירת מטכ"ל, 669 ויהל"ם, ופיילוטים חדשים נפתחים הקיץ ביחידה 504 ובשריון המתמרן. גם במערך המילואים חל גידול ניכר בהשתתפות הנשים – מ-3% בלבד במלחמת לבנון השנייה ל-20% בחרבות ברזל. שיעורי הנשירה מהכשרות הלוחמה דומים בין נשים (15%) לגברים (14%), ובמערך האיסוף הקרבי אף הוקמו מחלקות מגדריות המיועדות ללוחמות דתיות.
המספרים היבשים אינם מספרים את הסיפור המלא: את ההתנגדויות השקטות, המבטים הספקניים והמחסומים הבלתי נראים שכל אחת מהלוחמות האלה צריכה לפרוץ מדי יום. זו מהפכה שנמדדת לא רק באחוזים אלא בשינוי תודעתי עמוק יותר. בגיל צעיר יש התלהבות לשבור מחסומים מגדריים ולהוכיח יכולות חזקה ובלתי מתפשרת. אבל כשמגיע רגע האמת – המפגש עם סכנת חיים ממשית בשדה הקרב – עולות שאלות מורכבות יותר. שנות המלש"ביוּת מאופיינות באנרגיה סוערת ובדחף עז להוכיח, לשנות ולהתקדם. אך קרוב לגיל 30, כמילואימניקית, השירות הופך לראשונה ממשחק לדבר האמיתי. כשהסיכון הופך לאיום קונקרטי השאלה על משמעות ההישגים הפמיניסטיים מקבלת גוון אחר. האם עדיין שבירת תקרת הזכוכית דחופה כל כך כשיש סכנה ממשית לחיים? האם המאבק לשוויון מגדרי מצדיק את המחיר האישי הכבד? מבחינתה של ט', שכאמור היה לה חלק חלוצי של ממש במחזור הראשון של פיילוט הטנקיסטיות לפני כבר קרוב לעשור, התשובה ברורה.
"הרבה פעמים במלחמה, בעיקר בעזה, באתי בגישה שכאילו באמת יש מצב גדול שאני כנראה אמות. ולא רק בשביל להוכיח את עצמי, גם כי ידעתי שבסופו של דבר יש לזה מטרה טובה וזה יהיה לא לחינם. אבל כן, הרבה פעמים נכנסתי למקומות שידעתי שאני רוצה קודם כול להוכיח את עצמי", מצהירה ט', שבמעט ימי האזרחות שנהנתה מהם לאחרונה, היא בעיצומו של תואר במשפטים, משמשת שופטת כדורגל ופעילה בתנועת מגן הדור – התארגנות חיילי מילואים שקמה במהלך המלחמה כדי לדרוש שינויים במערכת הביטחון ובאופן שבו מנוהל מערך המילואים בישראל.
"אני יכולה להגיד שבפעם הראשונה שנכנסתי לעזה סבלתי ממש, גם כי הייתי בת יחידה והכול היה חדש", אומרת ט'. "אבל שתקתי. כי רציתי להוכיח את עצמי כאישה יחידה שם, ואמרתי 'ברגע שאני אומרת 'קשה לי', ישר אומרים 'אה, כי את אישה'. כי זה משהו שאני לא אשכח, את הסבל שם. ושמרתי עם הבנים, התנדבתי לשמור עם הבנים על הבתים שם בעזה, והכול כרגיל נטו כדי שלא יגידו לי, 'הינה, את לא יכולה, יותר חלשה'".
"האגרסיבית שבי יוצאת החוצה"
ש' חוזרת לפעם ההיא בגזרת החרמון שבה מצאה עצמה מטווחת. "גם שבועות אחר כך, כשהמילואים כבר הסתיימו וחזרתי הביתה, כל הזמן מלמלתי לעצמי, 'הייתי עשרה מטר מלמות'. אנשים שאלו 'איך היה באימון?' והם לא מבינים למה אני כל הזמן קצרת רוח.
"אני בחורה רגועה וחברתית, וכשאני הולכת למילואים משהו משתנה: האופרטיבית שבי, קצינת האג"ם המדויקת והתמציתית – אבל גם האגרסיבית – יוצאת החוצה. זה כנראה נכון גם לגברים, אבל אני חושבת שמצפים מנשים שיעשו סוויץ' מהיר מאוד. ולא, זה לא מדובר, הקושי של נשים לחזור ממילואים, במיוחד לא נשים לוחמות. אין דגש מספק על כמה זה מאתגר, כי הסוויץ' של אישה הוא אחר. ממני מצפים שאהיה ישר חברותית, 'למה את לא מחייכת בעבודה?' 'למה את צריכה יותר הפסקות לעצמך?' את זה גם מילואימניק גבר צריך, אבל אני פשוט מדברת את זה החוצה. כי ככה זה, נשים מדברות הרבה יותר על מה שעובר עליהן. ומפתיע אנשים שאני באה ואומרת איפה הקושי שלי, הם לא מצפים שיהיה לי כל כך הרבה קשיים".
במילים אחרות, יש יותר סלחנות כלפי גברים כשהם מגיעים ויותר מנותקים רגשית אחרי מילואים. אבל את האישה – בלי קשר לתפקיד שלה – תופסים כקרבית פחות, פשוט בגלל שהיא אישה. ונוסף על כל זה גם מצפים ממנה להיות חברותית יותר, כי "ככה זה נשים".
"קלעת בול. כבר שנים בחיים שלי אני נתקלת במצב שבו אני באה ואומרת: 'כן, אני קצינה קרבית', ואנשים מסתכלים עליי ואומרים לי 'את?!' מנסים להדביק תדמית של קשוחה או של 'בוצ'ות'. אבל זה לא מעניין אותי. אנשים לא מצפים ולא חושבים בכלל על העובדה שנשים לוחמות יכולות להיות גם רגישות וגם שמחות וגם עדינות וגם רכות, וכשצריך הן יעשו את הסוויץ' ויהיו נשים לוחמות בתפקיד", אומרת סרן (במיל') ש', והלק ג'ל הוורד שלה מנצנץ עוד יותר מצידו האחר של הזום, ככל שהיא מחווה בידיה בתוקף הולך וגדל לאורך הדברים האלה, שנדמה שהם החשובים עבורה ביותר בשיחה.
"מביאה איתי סידור לקרב"
"אני מרגישה נשית ביום-יום שלי, אבל כשאני לוחמת, אני לוחמת בכל האש, בכל הכוח", מצהירה א'. "אבל אז מגיע איזה מצב שאני יושבת נגיד עם לוחם, או שהצוות יושב עם לוחמים ולוחמות – וזה קרה עם לוחמים סדירים – והם רואים אותנו כמין אחיות בוגרות שלהם, כדמות שאפשר לפרוק אצלה. מרגש מאוד לראות דבר כזה. אנחנו בשדה הקרב, אנחנו יושבים על קפה בערב, הפגזות מסביב כל 30 שניות, אבל בפועל מסתכלים עליי כעל איזו דמות נשית בתוך כל הסיפור הזה. דמות שאפשר לפרוק אצלה. אני אוהבת מאוד, דווקא בנקודה הזאת, לקחת את הדמות הנשית. כי ביום-יום שלי אני לוחמת בכל הכוח ואני מרגישה לא פחות מגבר ולא יותר מאישה רגילה. אבל ברגעים האלה אני שמחה מאוד שאני אישה ואני יכולה להיות שם".
כלוחמת דתייה – עדיין מראה נדיר למדי בזירות הלחימה השונות – א' גם מאמינה שהמלחמה הנוכחית תהיה קו פרשת המים בכל הקשור לחברותיה שבחצאית. "במחלקה שלי בטירונות היינו בין 12 ל-22 בנות דתיות, תלוי את מי אתה סופר כממש דתייה. אז קראנו לעצמנו 'היחידה הדתית' כביכול. החיים הדתיים שלי משתלבים בחיים הלוחמניים כל הזמן. אני מביאה איתי סידור לשדה הקרב ושרה תוך כדי לחימה שירי שבת. יש איתי כרגע כל מיני ספרי לימוד דתיים, אני דואגת להביא את הצד הדתי – ואני מאוד מתרגשת מזה. בשכבה שלי באולפנה התגייסו ארבע בנות מכל השכבה, ואני היחידה שהתגייסה לקרבי. היום אני מכירה בשכונה שלי לפחות 20 לוחמות דתיות, צעירות ממני כמובן. אבל זה כבר אירוע ברור מאליו: אם את עושה צבא ויש לך הכוחות הנפשיים, את לוחמת".
במלחמה הזאת, בפעם הראשונה באמת, נשים לוחמות נמצאות בשדה הקרב ומשלמות גם את המחיר הכבד מכול. אבל מבחינתה של א' כל זה לא מקטין או מפחית מהלהט הפמיניסטי לנפץ תקרות זכוכית, אולי להפך. והיא גם נתלית באילנות גדולים במיוחד.
"זה לא מרתיע, זה משהו שכולנו ידענו מזמן שיקרה. ב-7 באוקטובר נפלו לא מעט לוחמות, וזה מחזק", מדגישה א'. "בסופו של דבר, בשדה הקרב אני רואה חוסר של אנשים שצריכים להיות שם, אז מי אני שלא אהיה שם? אני לא מרגישה ששברתי תקרת זכוכית, אלא שניתנה לי הזכות להיות איפה שאני. זה אולי כי אני מגיעה מבית של עולים חדשים – אבל מבחינתי יש לנו חלום, חובה וזכות בחיים האלו. אבל יש לי חובה גם כלפי עצמי, גם חנה סנש הייתה לוחמת. אני רואה את עצמי כמותה באיזושהי מידה. אני לא מרגישה ראשונה – היא שברה תקרת זכוכית, אני הולכת בדרכה".
"אף לוחם לא רצה לישון איתי בחדר"
ט' שבחלק בלתי מבוטל משירותה בתוך עזה מצאה עצמה כלוחמת יחידה בגדוד שמורכב כולו מגברים, מה שלעיתים יצר סיטואציות סבוכות למדי, מכירה היטב את הקונפליקט בין המינים. "כולם גברים. וגם הרבה דתיים. גם לפני שעברתי לגדוד הזה הייתי בת יחידה בפלוגה של בנים. תמיד הייתי הבת היחידה, ככה זה היה מאז שאני עושה מילואים. גם שם לא פשוט. איך קיבלו אותי? חלק כן, חלק לא.
"גם היו לי כמה סיטואציות לא פשוטות שאנשים דתיים לא אהבו את זה שאני איתם. בפעם הראשונה שישנתי בעזה מצאתי את עצמי בחדר רק עם עוד לוחם אחד, כי אף אחד אחר לא רצה לישון איתי באותו חדר. אמרו לי, 'את בת, אנחנו נשואים. לא מתאים'. היו כמה אנשים שתמכו בי, אבל היו אחרים שעיקמו פרצוף. סיפרתי את זה למג"ד שלי והוא שם לזה סוף, למרות שגם הוא דתי. ברגע שסיפרתי לו הוא לקח את זה ממש ברצינות. אין ספק שזה היה אחד מרגעי המשבר שלי, כי גם ככה קשה לי, ואז שולחים אותי, 'לכי לחדר שם'.
"עכשיו בסבב האחרון שלי היו עוד כמה בנות, כי עברתי תפקיד. ושוב באנו למג"ד ואמרנו לו: אי אפשר ככה. אפשר לחיות במשותף, אבל אי אפשר להגיע למצב שעל כל דבר קטן אומרים לנו, 'אל תעשו ככה, תישנו פה'. גם אנחנו צריכות להתקיים".
עד איזה שלב בחיים שלך את רואה את עצמך עושה את זה?
"גם כשאתחתן ויהיו לי ילדים, אני רואה את עצמי משאירה אותם בבית ויוצאת להילחם. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני מאמינה מאוד באהבת הארץ כל כך, זה משהו שבוער בי".
גם ש' מכוונת לקריירה ארוכת שנים כמילואימניקית. "אני מאמינה שלא צריך לוותר על דבר משמעותי, אולי רק לשנות צורה. המלחמה הזאת עשתה אותי ציונית ברמות אחרות, וכשיגיע השלב שאחשוב על ילדים, פשוט אשנה לתפקיד שאני יודעת שאני יכולה לתת בו את הגושפנקה המקצועית והמבצעית שלי, רק בלי הקטע של השטח", היא אומרת.
"אני גם יושבת היום במילואים בצוותים שממיינים מלש"ביות לתפקידי לחימה. אני פוגשת קליבריות בנות 17 שמגיעות אליי עם רעל בעיניים ורוצות לתרום מעצמן כמו שאני אף פעם לא ראיתי, בטח שלא בשנים שאני התגייסתי. היום עלתה המודעות ליכולת של נשים לא רק להיות לוחמות אלא גם משמעותיות בזירת לחימה, בידיעה שאנחנו חיים במדינה שוויונית. לא סתם נפתחים תפקידים חדשים כל הזמן. והמלש"ביות היום נערכות הרבה-הרבה יותר טוב לשירות בצה"ל".