אירועים היסטוריים מצריכים, לרוב, פרספקטיבה כדי לעמוד על משמעותם המלאה. במקרה של מתקפת 7 באוקטובר אין צורך להמתין לריחוק שכזה כדי לקבוע שמדובר באירוע חסר תקדים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מעולם לא נרצחו ישראלים רבים כל כך ביום אחד – לא במתקפת טרור ולא במלחמה. מעולם לא התחולל אירוע שבעקבותיו נהרגו כה רבים מקרב הפלסטינים; אפילו מלחמת 1948, שנחשבת לאירוע מכונן בזיכרון הפלסטיני, גבתה מהם כחמישית מהרוגיהם עד כה במלחמה הנוכחית. השלכות המלחמה אינן מסתכמות במספרים. הן טומנות בחובן שינויים אסטרטגיים פנימיים, אזוריים ובין-לאומיים שעוד יתפתחו, אך כבר עתה אפשר לשרטט את קווי המתאר של חלקם.
ההימור המטורף של סינוואר
ככל שמתרחקים מ-7 באוקטובר, כך מתברר עד כמה גדול ומשולל היגיון היה ההימור של מתכנני הטבח. יחיא סינוואר, שהרבה ללמוד את ישראל בכלא, ראה עצמו פרשן מוביל לענייניה. בפועל הוא טעה בה קשות ועיוות את המציאות לטובת הזיות ג'יהאדיסטיות על יכולת להשמיד את ישראל. הוא ושאר מתכנני הטבח האמינו באמת ובתמים שבכוחם של כמה אלפי מחבלים לכבוש חלקים נרחבים מישראל, כולל מסגד אל-אקצא, לעמוד מול עוצמתו של צה"ל ולשנות דרמטית את מצב הפלסטינים.
תפיסות אלה, שלכל אדם סביר אמורות להיראות כהימור משולל יסוד, היו מעוגנות היטב בתפיסה התרבותית והאסטרטגית של "ציר ההתנגדות" הפרו-איראני, שראה בישראל ישות "לא אמיתית"; חברת קורי עכביש חלשה שלא תעמוד בשבר ובאובדן הביטחון שיגרום הטבח, ובעיקר לא בפני נשק החטיפה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המחדל המודיעיני והמבצעי של 7 באוקטובר פגע עמוקות בביטחונה ובתדמיתה של ישראל. תפיסת הביטחון השוטף מול רצועת עזה קרסה. יישובים ובסיסים בעוטף נכבשו בתוך זמן קצר, ויושביהם נטבחו במשך שעות ללא מענה. 251 אזרחים וחיילים נחטפו לרצועה, 59 מהם עדיין מוחזקים בידי ארגון הטרור חמאס. מעבר להלם ולכאב הושפלה ישראל בידי ארגון שמולו נקטה במשך שנים אסטרטגיה של הזנחה והערכת חסר. תוצאותיה של גישה זו ניכרות לא רק בשטח אלא גם במישור הבין-לאומי, שם נחלש מעמדה של ישראל. הטראומה של טבח שמחת תורה לא תישכח במהרה – לא בזיכרון הלאומי ולא בעיצוב תפיסת הביטחון בעתיד.
עם זאת, ישראל התעשתה בתוך ימים ספורים וכל צעד שביצעה מאז שבר שוב ושוב את הנחות היסוד של חמאס. החברה הישראלית התאחדה בן לילה למאמץ קולקטיבי והפגינה חברה אזרחית חזקה לאין שעור מדימויי החולשה שציר ההתנגדות ייחס לה. היא פלשה לרצועה אחרי מהלומות אוויריות כבדות מאי-פעם, ולא הסתפקה בתגובה מוגבלת כבסבבים קודמים. צה"ל – שחמאס העריך שלא יעמוד במערכה ממושכת – חדר לעוד ועוד שטחים שארגון הטרור העזתי היה בטוח שלא יעז להיכנס אליהם. אך מעל הכול, כפי שציינו פרשנים ערבים רבים, חמאס כשל לחלוטין בהערכתו שהלחץ הפנימי שייצור נשק החטופים יעצור בתוך זמן קצר את המלחמה וייאלץ את ישראל להיכנע לתכתיביו.
ההימור ההרסני של סינוואר וחבריו צירף אותם לתופעה המפוקפקת שתיארה ההיסטוריונית ברברה טוכמן כ"מצעד האיוולת": הנהגות שפעלו לאורך ההיסטוריה בניגוד לאינטרס הלאומי שלהן וקיבלו החלטות הרות אסון, שהתעלמו מסימנים וניסיון שהצביעו על הסכנה הצפויה להן. מי ששילם במישרין את מחיר "מצעד האיוולת" של חמאס הייתה ועודנה האוכלוסייה בעזה, אך באופן עקיף עלולות כל הקהילות הפלסטיניות לשלם על אותו הימור של ארגון הטרור.
שבירת "ציר ההתנגדות"
למרות עליות וירידות שימש ציר ההתנגדות הפרו-איראני כמסגרת הגיאו-אסטרטגית העיקרית של חמאס בשלושת העשורים האחרונים. "ההתנגדות" לא הייתה רק רעיון אידיאולוגי אלא גם ברית צבאית שנועדה להתממש באיחוד חזיתות שעליו עמל בכיר ארגון הטרור סלאח אל-עארורי, עד לחיסולו.
המלחמה דרשה סבלנות רבה מישראל, אך חשפה את מגבלות הברית הזו. הציר וראשיו נלקחו לאבדון, פשוטו כמשמעו, לאחר שסינוואר החליט לכפות עליהם את מועד המתקפה. הם לא יכלו לסרב, משום שהמתקפה הגשימה כביכול את חזון ההתנגדות, אך היא הביאה עליהם אסון ששינה את מפת הכוחות האזורית באופן עמוק ואסטרטגי. חיזבאללה הוכרע במערכה לא-לו בלי שהצליח לאלץ את ישראל לעצור את כתישת חמאס, כפי שהתחייב חסן נסראללה.
המזכ"ל הנוכחי, נעים קאסם, הוא צל צילו של קודמו המוכשר והכריזמטי שהיה המנהיג החשוב ביותר בציר ההתנגדות. ריסוק חיזבאללה תרם במישרין למיטוט שלטון אסד בסוריה, שהיה גם הוא שחקן גיאו-פוליטי חשוב בציר ההתנגדות. איראן, הפטרונית המרכזית של הציר, כשלה להגן על שלוחיה וניצבת כעת מול דרישה להתפרק מחלק ניכר מיכולותיה, על רקע איום צבאי אמריקני וישראלי ישיר. הדרך לאיראן מעל סוריה פתוחה וחיזבאללה איננו יכול לממש במצבו הנוכחי את ייעודו המקורי במקרה שישראל תתקוף את הרפובליקה האיסלאמית. קריסת המשטר בטהראן, אם תתרחש, תהיה המסמר האחרון בארון ציר ההתנגדות.
כל ההתפתחויות הללו כבר גרמו לחמאס לפנות אל האופציה הישנה-חדשה של מצרים כמשענתו העיקרית. מצרים הייתה מעדיפה לראות את שלוחתה הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים השנואה עליה מוכרעת – ולו כדי למנוע מאחיהם המצרים להידבק בהתלהבות הג'יהאד. אולם, היא חוששת שמיטוט חמאס יגרום לתהליך "סומליזציה", שיהפוך את הרצועה לביצת טרור. לפיכך, היוזמה שהציגה מצרים לא דרשה עד הימים האחרונים שחמאס יתפרק מנשקו, והיא אף קראה לארצות הברית למנוע מישראל לחסל את הנהגת חמאס האזרחית. כאן בדיוק נפגשים האינטרסים בין מצרים ובין ארגון הטרור העזתי, שמשווע לבעלי ברית לאחר התפרקות ציר ההתנגדות.
מצרים עשויה לשמש בתפקיד הגורם המרסן את חמאס. עם זאת, אין לצפות שחמאס ינתק לחלוטין את קשריו עם איראן, או ידחה כוונות איראניות לתמוך בזרוע הצבאית שלו, כפי שעשה גם בתקופת הקרע בין השתיים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.
שחקנית נוספת, חשובה וערמומית, היא קטאר. כל עוד לא תודר מעמדת התיווך שלה וממעורבותה בענייני הרצועה, היא צפויה להמשיך לסייע לחמאס. חמאס הוכיח לאורך שנותיו את יכולתו להחליף בגמישות בעלי ברית ולספוג מכות רק כדי לשוב ולקדם בתוך שנים ספורות את מטרותיו.
גורל הבעיה הפלסטינית
מתקפת 7 באוקטובר העלתה בנסיקה חדה את הבעיה הפלסטינית לסדר היום האזורי והבין-לאומי. מבחינת הפלסטינים, ההפגנות של מוסלמים ואוהדי העניין הפלסטיני מהשמאל, שצעדו ברחובות ובקמפוסים במערב, היו הצלחה גדולה. המהפך הזה התחולל לאחר שוליות מתמשכת של הבעיה הפלסטינית, ששיאה בהסכמי אברהם. הן פתח והן חמאס ראו בנורמליזציה תהליך מסוכן הדוחק את הבעיה הפלסטינית אל מחוץ לסדר היום הערבי והעולמי. מתקפת הפתע אכן הצליחה לעכב את הנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית, אך זו לא הייתה המטרה העיקרית של המלחמה כפי שחשבו גורמים שונים, ובראשם האמריקנים.
הפגיעה של צה"ל באמבולנסים הפלסטיניים העלתה לימים ספורים את סוגיית עזה לכותרות. אך בסך הכול, ההתעניינות של התקשורת העולמית במלחמה מועטה כבר זמן רב, כפי שמרבים להלין ארגונים ואתרים פלסטיניים ברחבי העולם. גם ההפגנות במערב התמעטו מאוד מאז אביב 2024, ויש הטוענים שהדבר קשור במישרין לעובדה שישראל עברה מעמדת חולשה לעמדת עוצמה במלחמה. גם צעדי ממשל טראמפ נגד האוניברסיטאות וסטודנטים שהשתתפו בהפגנות מעמידים בספק רב את חזרתן בקרוב, בעקבות הסנקציות התלויות נגד משתתפיהן.
למרות הידרדרות מעמדה הבין-לאומי של ישראל והתחזקות החרם האקדמי, היא לא ספגה החלטות מדיניות קריטיות נגדה, ואיומי הממשל האמריקני על בית הדין הבין-לאומי מאתגרים את יכולתו לקדם החלטות נגד ישראל. הדברים האלה, אגב, לא אמורים להרגיע את הישראלים. כבר שנים רבות שכל הממשלות שהיו כאן מזניחות באופן חסר אחריות את זירת ההסברה ומניחות לאחים המוסלמים וחמאס להשתלט על הנרטיב במערב בתהליך שיטתי, באקדמיה ובתקשורת.
בינתיים, ברצועת עזה מציבה תוכנית טראמפ איום ממשי על עצם יכולתם של הפלסטינים להמשיך להתקיים במקומותיהם. התוכנית שוברת טאבו מדיני ומשפטי בין-לאומי בכך שהיא מערערת על העיקרון האוסר עקירת אוכלוסיות, שנשמר מאז מלחמת העולם השנייה. השלכותיה אינן מוגבלות לעזה, וכל תקדים שתקבע עשוי להשליך על קהילות פלסטיניות גם במקומות אחרים.
גם ללא יישום תוכנית טראמפ מסתמנת הגירה מהרצועה. כ-130–150 אלף מתושביה כבר עזבו מאז ראשית המלחמה (הערכות שמרניות פחות מדברות על כרבע מיליון). בהינתן היקף ההרס, היעדר התעסוקה ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, סביר להניח שמאות אלפים נוספים יבקשו לעזוב, כפי שקורה באזורי מלחמה אחרים בעולם. שיקום הרצועה ידרוש לא רק השקעות עתק וזמן, אלא גם יציבות פוליטית וחברתית – דבר שרבים מהפלסטינים כבר אינם מאמינים שיושג בעתיד הנראה לעין.
הזירה הפנים-פלסטינית
התופעה המרכזית בזירה הפוליטית הפלסטינית בעשור האחרון היא השחיקה במעמד שתי התנועות הגדולות, פתח וחמאס. ערב המלחמה העדיפו לפחות 53% מהפלסטינים שאף אחת מהן לא תנהגנה אותם – ביטוי ברור לאובדן האמון במוסדות הייצוג הקיימים.
אחת התוצאות של תהליך זה היא הופעת "הגדודים" המקומיים בערי צפון השומרון, של חמושים בעלי הזדהות פוליטית מגוונת ורופפת. "הגדודים" מבטאים את תחושת הניכור כלפי הממסד ורצון לפעולה ישירה ולא מתווכת. הם מאתגרים בגלוי את שלטון הרשות ונהנים מתמיכה עקיפה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שאימצו כלפיהם מדיניות פרגמטית של תמיכה שקטה מאחור, מתוך הבנה שחמושים אלה אינם רוצים בהכרח להזדהות עם מי מהתנועות.
עם זאת, מאורעות 7 באוקטובר הביאו לזינוק בתמיכה הישירה בחמאס לשיעור שבשיאו עמד על 42% בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אך ככל שהמלחמה העמיקה, כך חזרה תמיכה זו לשיעוריה המסורתיים, העומדים על כ-25%. כך גם התמיכה במתקפת 7 באוקטובר, שירדה בעקביות ל-39% ככל שהשלכותיה ההרסניות מתבררות. לטלטלה היו הדים גם במרחבים אחרים שבהם קיווה חמאס להסתייע, ובראשם ערביי ישראל, שרובם דחו את מעשי ארגון הטרור. בסקר שפרסם לאחרונה מרכז אדנאואר אף ניכרת ירידה חדה בהזדהות של ערבים ישראלים עם הזהות הפלסטינית מ-17% לפני 7 באוקטובר – ל-9% בלבד.
ההפגנות בשבועות האחרונים נגד חמאס, לצד הוצאתו להורג של איש התנועה בידי חמולה שאחד מבניה נרצח על ידו, משקפות שחיקה בתמיכה הציבורית בתנועה. הדבר כולל גם האשמות בהעדפת חמולות המקורבות לחמאס בחלוקת הסיוע ההומניטרי ההולך ואוזל. בשלב זה התסיסה הזו אינה איום ישיר על שלטון חמאס, אך טועה מי שחושב שאין לה משמעות לטווח הארוך. ראשית, היא סודקת את מחסום הפחד מחמאס, שהפעיל במלחמה דיכוי ואלימות קשה כלפי הציבור. אחד הביטויים לכך הוא ניסיונם של רופאים להרחיק מחבלים מבתי החולים, על אף איומי הארגונים לפגוע בהם. שנית, היא מבטאת את עומק השבר החברתי שנוצר בין חמאס ובין חלקים באוכלוסייה. עבור תנועה שהבסיס ההיסטורי והסמלי שלה הוא תמיכה עממית והתנחלות בלבבות – קרע כזה הוא לא פחות מאיום אסטרטגי. התרשמות לכך סיפק כבר לפני למעלה משנה מפקד חטיבת ח'אן יונס המחוסל, ראפע סלאמה. במכתב שתפסה ישראל כתב לאחים סינוואר ש"העם לא סובל אותם [את אנשי חמאס] יותר".
הדבר היחיד שיכול להשתנות ברמאללה
במצוקתו מקווה חמאס שהיוזמה המצרית שאימצה הליגה הערבית תאפשר לו לשרוד. אך בעוד שהליגה קבעה שברצועה תוקם ממשלת טכנוקרטים, חמאס מפרש זאת כקריאה לממשלת אחדות שלו עם שאר הפלגים הפלסטיניים. לא מעט פרשנים ישראלים טענו שהיוזמה המצרית מאפשרת להשיג את מטרות המלחמה. זו טענה שהייתה שגויה לחלוטין עד לאחרונה, משום שהיוזמה אפשרה לחמאס להמשיך להחזיק בנשקו – וחמאס חמוש הוא חמאס שולט. רק ביומיים האחרונים הציגה מצרים הצעה שתואמה כנראה עם ישראל, ולפיה אם יפורק חמאס מנשקו או אז תוכל ישראל להתחייב לסיום המלחמה. אכן, הסכמה כזו הייתה מאפשרת לישראל להכריז שהשיגה את כל מטרות המלחמה, אלא שבינתיים חמאס דוחה את הדרישה הזו.
אף שהרשות הפלסטינית קיבלה את החלטת הליגה, אין לצפות לשיתוף פעולה עם חמאס. אבו מאזן מסרב בעקביות להתיר לחמאס או לכל ארגון שאיננו הרשות הפלסטינית להמשיך להחזיק בנשק, וההפיכה הברוטלית שביצע חמאס ב-2007 עוד צרובה בזיכרון אנשיו. גם כיום ההעדפה ברמאללה היא שישראל תמגר את חמאס. עם זאת, תרחיש אחד לפחות עשוי לשנות מדיניות זו: מותו של אבו מאזן ועלייתו של מרוואן ברגותי, אם ישוחרר בעסקה בזכות חמאס. במקרה כזה האפשרות של הידוק קשרים בין היו"ר החדש ואסיר התודה ובין חמאס אפשרית בהחלט – ומסוכנת מאוד מבחינת ישראל.
הסכסוך שלאחר המתקפה
באופן מפתיע אולי, בשנתיים האחרונות גדלה תמיכת הפלסטינים בפתרון שתי המדינות מ-28% במרץ 2023 ל-39% בספטמבר האחרון. אומנם מדובר במיעוט, אך במיעוט שעשוי לגדול אם יוזמה מדינית תופיע. המגמה הזו לא פוגשת תהליך דומה מהצד הישראלי-יהודי, שתמיכתו בפתרון שתי המדינות צנחה מ-34% בדצמבר 2022 ל-21% ביולי 2024. הסיבה ברורה. גם אם רבים מהישראלים רואים את פתרון שתי המדינות כבלתי נמנע בטווח הארוך – הטראומה של 7 באוקטובר קעקעה את אמונם ביכולת לחיות בביטחון לצד ישות ריבונית פלסטינית. הצעותיהן של מדינות במערב לקדם הקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך נראית בעיני מרבית הישראלים כמנותקת מן המציאות וכפרס לזוועות חמאס. לפיכך, לא צפויה בשנים הקרובות פריצת דרך בתחום זה.
מנגד, לישראל אין זמן להתלבט בשאלת רצועת עזה. בין שתפעל נגד חמאס רק לאחר עסקת חטופים, כפי שרוצים רוב הישראלים, ובין שתעשה זאת במהלכה, כפי שמתבצע בפועל, השאיפה למגר את חמאס מקובלת על רובם המוחלט של הישראלים. עם זאת, לא מעטים מהם רואים בחמאס שחקן שבלתי אפשרי לנצח. זו הפרזה פרועה המתייחסת לחמאס כאל מעין גורם שמעל הטבע. עם זאת, מיגור יסודי של חמאס מחייב כיבוש מלא של הרצועה מבלי להימנע מכניסה לכ-30% משטחיה כפי שהיה עד כה, ופירוק שיטתי של כל תשתיותיו האזרחיות, הצבאיות והמדיניות כדי להסיר את שלטונו לחלוטין. הניסיון העולמי מלמד שלא ניתן להעביר שלטון ישירות מכידוני הצבא הכובש לממשל אזרחי יציב, מה גם שממשל חלופי כזה, פלסטיני, ערבי או אחר – לא קיים כלל בינתיים. לכן כל תרחיש ל"יום שאחרי" יצריך תקופת ביניים של ממשל צבאי, ולו מינימלי, המספק לאוכלוסייה צרכים בסיסיים בלבד; לא כשאיפה רצויה או כאידאולוגיה התנחלותית, אלא ככורח מציאות מקצועי לצורך ייצוב, פירוז, שיקום והקמת מנגנוני שלטון חלופיים.
סיכום: דרך ללא מוצא?
למרות המלחמה, חמאס ממשיך ללקות בהערכת חסר של ישראל ובמיוחד של כוונותיה. דומה שאיננו מפנים את הנחישות המשותפת לרוב הישראלים למגרו – אם אחרי עסקת חטופים ואם במהלכה – ולכן דורש תנאי ניצחון שאינם תואמים את מצבו. כך, לדוגמה, הציע חמאס לאחרונה "הודנה" לעשר שנים. מטרתה של הודנה היא לאפשר ללוחם המוסלמי לנוח ולצבור כוח כדי להכריע את אויבו. הצעות להודנה של 20–30 שנה הוצגו על ידיה גם בעבר בתמורה לשחרור האסירים, שיבת הפליטים ונסיגה של ישראל לקווי יוני 1967. תנאים אלו נדחו כמובן על הסף, ובמיוחד שכל מה שהציעו היה הפסקת אש ולא סיום הסכסוך. גם ההצעה הנוכחית להודנה מבטאת את אותה גישה לא מציאותית, משום שלישראל אין כל אינטרס לאפשר לחמאס להתאושש.
אותו סירוב עיקש להכיר במציאות ובכוונות ישראל מוביל את חמאס לדחות הצעות לפירוז והגליה, שאולי היו מאפשרים לו לשרוד. העיקשות הזו אולי מרשימה, אך משקפת לא רק הכחשה של יחסי הכוחות אלא גם נאיביות וטוטליות ילדותית, האופיינית לארגוני ג'יהאד; גישה שמביאה אותם שוב ושוב לפעולות קיצוניות, שבאמצעותן הם חושבים שישנו את העולם. התפיסה של חמאס את 7 באוקטובר איננה שונה מזו של אל-קאעידה. שתי התנועות חשבו שבעקבות פיגוע מטלטל האויב ה"חלש רוחנית" יתמוטט והמציאות תשתנה מן היסוד.
הדרישות של חמאס מלמדות על הקושי שלו להשתחרר מההנחות התרבותיות של ציר ההתנגדות לגבי חולשת החברה והמדינה הישראליות. אם הוא יכיר בכך, הדבר עשוי להשפיע על הסכסוך ולאפשר הזדמנויות חדשות לשינוי חיובי יותר. אבל הנחת הנשק היא בעיני הג'יהאדיסטים התפרקות מגבריות והודאה בתבוסה, והכרה בישראל היא בגידה בציווי השמירה על האדמות האיסלאמיות. ללא דבקות בתפיסות הללו, חמאס יאבד את זהותו ואת סיבת הקיום שלו, ולכן הסיכוי לכך איננו רב.
>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחבר סגל במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב
