שלוש האחיות שיר, רומי ומאי אוחיון לא היו מסוגלות לשאת את הצער והכעס שמילאו אותן. בספטמבר נהרגו הוריהן נתי ויולי אוחיון בתאונת דרכים קטלנית בכביש 1, ליד לטרון: רכבו של יעקב מורסיאנו בן ה-21 מאשדוד, שנסע במהירות של 135 קמ"ש, התנגש במכוניתם. בני הזוג נהרגו במקום, והתאונה גרמה לתגובת שרשרת שבה נפגעו מכוניות נוספות על נוסעיהן.
בחודש פברואר הגיעו שלוש האחיות לדיון בבית המשפט, מלאות תקווה לראות מהנאשם ולו סימן קל של חרטה. "צריך להבין שיום כזה מצריך מאיתנו כוחות נפשיים אדירים", אומרת מאי. "ואז הוא נכנס לבית המשפט באיחור של 40–50 דקות, עם חיוך על הפנים, ועורך הדין שלו ביקש לדחות את הדיון, כי הם 'לא הספיקו' לעיין בכתב האישום. זה הוציא מאיתנו את כל האמוציות והכאב שאגרנו חצי שנה".
שלוש האחיות, המומות מתגובתו של הנאשם ומוצפות ברגשות היגון והכאב, יצאו עם סיום הדיון בעקבות מורסיאנו וצעקו לעברו: "רוצח, תתבייש לך, איך אתה ישן בלילה? תתבייש, העיקר שאתה שם כיפה על הראש". הן לא ציפו לתגובות הקשות שקיבל התיעוד של מעשיהן ברשתות.
כעת הן מספרות בריאיון למגזין N12 על הטרגדיה הנוראה שפקדה אותן, על התגובות נגדן ועל ההחלטה להמשיך הלאה ולחיות את חייהן - למרות שאהוביהן אינם בין החיים. "הדבר האחרון שמעניין אותי זה איזה עונש הוא יקבל", אומרת מאי על הנאשם. "מה שבאמת אני רוצה זה שהאדם שלקח את חיי ההורים שלי יתנצל ויקבל אחריות למה שהוא עשה".
"הם היו כמו חברים"
"האמת היא שקודם כול אני רוצה לספר מי היו ההורים שלי", פותחת מאי אוחיון את השיחה, ומתחילה לספר על הוריה, שביום המדמם ההוא היו בדרכם לחגוג את יום הנישואים המשותף שלהם בחופשה זוגית ביוון. מאי ואחותה התאומה שיר חגגו החודש יום הולדת 21, לראשונה ללא הוריהן. אחותן בת ה-18 רומי התגייסה השבוע. "ההורים שלי הם הרבה מעבר לאנשים שנהרגו בתאונה טרגית - הם היו החיים עצמם", היא ממשיכה לתאר את הוריה ודמעות עומדות בעיניה.
"הם היו בני 54, אבל זה היה רק על הנייר - באופי שלהם הם עדיין היו בני 16", אומרת מאי, וחיוך גאה מתגנב לפניה העצובות. "הייתי הולכת עם חברות לבר במרכז העיר ורואה אותם יושבים שם". במשך דקות ארוכות ממשיכה מאי לתאר את שמחת החיים שאפיינה את הוריה.
לצידה יושבת אחותה רומי וסבתן אילנה קסלר, אימה של יולי, ושתיהן מהנהנות בעיניים דומעות. "הנפש הצעירה שלהם התבטאה בהכול, אם זה כשזכו בתחרות תחפושות בכל שנה בפורים, דרינקים של יום שישי או סיגריה של אימא במרפסת עם חברים - הם היו יותר מהורים, הם היו כמו חברים".
"הם גם היו עוזרים לנו בהכול", אומרת רומי בקול עדין. "כל דבר שהיה צריך לתקן אבא היה עושה, הם עודדו אותנו ללמוד ולהתפתח. היה להם חשוב מאוד שנצליח", מוסיפה רומי, ומאי אומרת בגאווה: "אימא עבדה באוניברסיטה העברית, היא הייתה ראש תחום ההוראה בפקולטה לרפואת שיניים. אבא היה עצמאי בתחום האלקטרוניקה, היו לו ידי זהב".
"שאלתי מי זה, הוא ענה: משטרה"
לפי כתב האישום מורסיאנו נהג במהירות מופרזת, 135 קמ"ש, ופגע בעוצמה ברכבם של בני הזוג. מותם נקבע במקום ונהגים אחרים שהיו מעורבים בתאונה נפגעו אף הם. כתב האישום מייחס למורסיאנו עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ונהיגה ברשלנות. "זה היה מוות במקום, מההדף הדלת נמחצה. כשהוציאו אותם מהאוטו הם היו שלמים, אבל בפנים לא", אומרת מאי בצער.
רומי היא גם הראשונה באחיות שקיבלה את הבשורה הרעה. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת והוא ישנה לבדה בבית המשפחה בשכונת ארמון הנציב בירושלים. רק כמה שעות קודם לכן העירו אותה הוריה כדי לומר לה להתראות, לפני צאתם לדרך. "אני כל הזמן חושבת שזה מפחיד, כל השבוע פספסתי אותם, כי חזרתי מהעבודה מאוחר".
"באותו לילה סיימתי משמרת בעבודה סביב חצות וחזרתי הביתה", משחזרת רומי את השעות שקדמו לאסון שפקד את המשפחה. "רציתי להגיד להם שלום לפני שהם יוצאים לשדה ולהישאר ערה, אבל הייתי עייפה ומותשת ונרדמתי על הספה ולא בחדר שלי למעלה. במזל הם העירו אותי ואמרו לי שלום. אימא התייעצה איתי על הלבוש שלה, שאלה אם אני חושבת שיהיה לה נוח בטיסה - אין, היא הייתה הכי חברה כזאת".
הם נפרדו ממך, חזרת לישון ומה קרה אז?
"גם האחיות שלי לא היו בבית בדיוק. הן היו אמורות לצאת לחופש עם בני זוגן, אחת בים המלח והשנייה באילת, ואני נשארתי לבד בבית. היו לי תוכניות למפגשים עם חברים, כי השאירו לי בית ריק", היא אומרת וצוחקת. "אחרי שהם העירו אותי כדי להיפרד, נרדמתי שוב ולא שמעתי שהם יוצאים. קצת אחרי שבע בבוקר שמעתי דפיקות ממש חזקות בדלת. נלחצתי ממש, לא הבנתי מה קורה, גם אף אחד לא דופק לנו בדלת, יש לנו אינטרקום".
"הסתכלתי במצלמה של האינטרקום וראיתי שוטר עומד ודופק בדלת", ממשיכה רומי לשחזר את הבוקר הנורא. "המוח שלי לא הלך לכיוון הזה בכלל. ירדתי למטה, שאלתי מי זה והוא ענה: משטרה. פתחתי את הדלת ומולי עמדו השוטר ועובדת סוציאלית. הם שאלו, 'משפחת אוחיון?' ואני מלמלתי 'כן'".
"לא הבנתי בכלל מה קורה", ממשיכה רומי לשחזר את הפרטים. "הייתי חצי רדומה. הדפיקות בדלת העירו אותי משינה ממש חזקה, הייתי עייפה, לא חשבתי על כלום, והם ישר שאלו בת כמה אני".
כשרומי ענתה לשוטר ולעובדת הסוציאלית שהיא בת 17, הם שאלו אם היא לבד בבית. "אמרתי 'כן'. שהאחיות שלי לא פה וההורים שלי בחו"ל. עד כדי כך לא הבנתי מה קורה", היא משחזרת את השניות הדרמטיות. "הם שאלו אם אני יכולה לקרוא למישהו שיבוא, ופה כבר שאלתי מה קרה".
"הם אמרו שהם צריכים 'למסור בשורה', ואני אמרתי שאני יכולה לקרוא לסבתא שלי ועליתי להתקשר אליה", מספרת רומי. "הם המשיכו לחכות למטה ותוך כדי כך התחיל לעבור לי בראש, 'מה קרה, מישהו מת? מי יכול למות?' לא הבנתי. יש לי גם הקלטה שעשיתי בזמן הזה לחברה ושומעים איך עוד אין לי מושג".
"סבתא כבר ידעה"
פחות מחמש דקות לאחר אותה שיחה הגיעה למקום סבתא אילנה, שגרה סמוך לבית המשפחה. אילנה הופיעה בבית כשהיא כבר בוכה. "הם עלו למעלה שלושתם ואחר כך סבתא סיפרה לי", אומרת רומי וקולה נשבר. "סבתא כבר ידעה", מבהירות רומי ומאי יחד.
"התעוררתי בשעה שקרתה התאונה, בשלוש וחצי לפנות בוקר", מספרת אילנה על הלילה הקשה. "כתבתי להם הודעה - ואין מצב בעולם שהם לא יענו לי. זה סוג היחסים שהיו לי לא רק עם יולי אלא גם עם נתי, שהיה כמו בן בשבילי. הוא היה לא רק חתן".
"אחרי שהם לא ענו לי, נשארתי ערה", ממשיכה אילנה לתאר. "יש לנו אפליקציה משותפת שאפשר לראות בה איפה כל אחד נמצא. נכנסתי וראיתי ששניהם ממוקמים בכביש 1. עוד ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל אחרי 20 דקות נכנסתי שוב וראיתי שהם עדיין באותה נקודה - והבנתי. ישר ידעתי שקרה משהו. סביב שש וחצי בבוקר ראיתי את השוטר בשכונה, ירדתי למטה והלכתי לכיוון הבית שלהם, והשוטר שאל אותי אם אני גרה בבית הזה. אמרתי לו שלא, שזה הבית של הבת שלי והחתן שלי".
אילנה אומרת שברגע הזה כבר לא היה בליבה ספק. היא ניסתה להבין מהשוטר את מי הוא מחפש והוא ענה תשובה עמומה, שיש עניין כלשהו. בדיעבד הבינה שהוא חיכה לעובדת הסוציאלית שתגיע. בינתיים היא חזרה לביתה, צפתה במבזק החדשות של השעה שבע ושמעה על שני הרוגים בכביש 1. "ניסיתי בעצמי לצלצל למשטרה, ואז כבר רומי התקשרה ויצאתי לשם כשאני יודעת - אני מבינה שיולי ונתי הם ההרוגים".
"הנפש שלי קיבלה בוקס ללב"
בשלב הזה עדיין לא עיכלה רומי את הבשורה הקשה. סבתה עמדה לידה בוכה, השוטר והעובדת הסוציאלית עוד היו בבית המשפחה, ורומי התקשתה להבין מה מספרים לה. "בראש שלי אמרתי, טוב, רגע, הם פצועים. אפילו לא התחלתי לעכל מה קורה סביבי ומה הרגע אמרו לי".
ובתוך כל זה את גם צריכה להודיע לאחיות שלך.
"העובדת הסוציאלית אמרה שלא נגיד להן בטלפון, ושרק נבקש מהן שיבואו הביתה", חוזרת רומי לרגע הנורא. "חשבתי: מה אפשר להגיד לשתי בנות שבדרך לחופשה? באיזה תירוץ אני מביאה אותן עכשיו? אמרנו, טוב, נגיד שסבתא בבית חולים, אבל זה לא נשמע אמין".
רומי התקשרה לאחותה מאי. "ראיתי שהיא מתקשרת וניתקתי לה כמה פעמים, כי גם היינו בשלבי התעוררות והתארגנות לפני הנסיעה וחשבתי שהיא סתם רוצה להגיד לבן זוג שלי, יקיר, מזל טוב, כי היה לו יום הולדת", מספרת מאי. "בסוף עניתי ושמעתי את סבתא צועקת, 'מאי, תביאי את יקיר'. הבאתי לו את הטלפון והוא כבר הבין לבד. הוא אמר לי, 'תקשיבי, צריך לנסוע אלייך הביתה', ואימא שלו לקחה אותנו".
בדרך הביתה חשבת שקרה משהו להורים שלך?
מאי: "בבוקר קמתי בתחושת מועקה, בלי אוויר, הרגשתי משהו, לא יודעת... הנפש, הנשמה שלי, כאילו קיבלתי בוקס ללב".
רומי: "את יודעת מה היא ישר כתבה לי? 'איפה אימא, מה קרה לאימא?'"
"נפלתי על הרצפה וצרחתי"
מאי ממשיכה לתאר את הנסיעה הביתה, ממעלה אדומים לירושלים. "זה נמשך 50 דקות, פקקים של בוקר. יקיר היה עם הראש בתוך החלון, בוהה, לא הוציא מילה. כן חשבתי שקרה משהו להורים שלי, אבל בראש שלי אמרתי לעצמי 'טוב, הם שברו יד, רגל, משהו כזה'. נכנסתי הביתה ובאותה שנייה יקיר התחיל להתפרק בבכי, אבל בכי מהנשמה, של כאב. במקביל ראיתי את סבתא ורומי בוכות, ואני חושבת לעצמי, 'רגע, רגע, מה קרה? מה קורה פה?' - עדיין לא נפל לי האסימון שמדובר במוות של שניהם".
באותם רגעים גם אחותה התאומה שיר נכנסה הביתה. היא הוזעקה הביתה מביתו של בן זוגה בהר אדר. זמן קצר קודם לכן קיבלה שיר טלפון מקצינה בבסיס ששירתה בו באותם ימים כחיילת בסדיר. "הקצינה התקשרה אליי בוכה ובקושי הצליחה לדבר", משחזרת שיר. "היא אמרה בקול רועד שההורים שלי עברו תאונה קשה ושישלחו רכב צבאי שיאסוף אותי". שיר הבינה מיד באותו רגע שהם נהרגו: "משהו בי פשוט ידע שהם לא שרדו את זה. לא סתם שולחים רכב צבאי".
"הרגשתי שהרצפה תחתיי נפערה ורק רציתי שהאדמה תבלע אותי", אומרת שיר בקול רועד. "אני לא זוכרת בדיוק, אבל נפלתי על הרצפה, ופשוט צרחתי שאני יתומה. לא הצלחתי לנשום. הרגשתי את הלב שלי נשבר לשניים. החיים שלי מתחלקים לשניים: החיים שלפני המקרה והחיים שאחריו. מאז אני לא אותה שיר".
"סיפרו שהוא עשה סלפי בזירה"
בחודש שעבר נפתח משפטו של מורסיאנו. "חייל שיצר איתנו קשר סיפר שהוא שיחק עם הטלפון בזירה, עשה סלפי, היה קליל", אומרת מאי. "חשבנו שאולי הוא היה בהלם או משהו כזה, אין לי מושג. אבל עברה חצי שנה, הוא קרע מאיתנו שני אנשים, הדבר הכי יקר לנו, ולא שמענו ממנו".
"הוא נכנס לאולם בית המשפט ואפילו חייך", משתפת מאי. "ואנחנו ישבנו בלחץ היסטרי, יודעות שאנחנו הולכות לראות בפעם הראשונה את האדם שהרס לנו את החיים. והוא גם איחר ביותר מ-40 דקות וגם נכנס זחוח. זה הכעיס אותי ואת האחיות שלי מאוד. היו לי חיים מושלמים, 20 שנה של שמחה עם הורים שאין כמותם, ואתה באת ולקחת לי את זה, וכלום. קשה לך? כתוב מכתב. אבל ככה? אתה לא צריך לבוא, קשוח לך מולנו - שלח מכתב. זה הבסיס, זה המינימום אחרי שעשית דבר כזה. מזעזע שיש אנשים כאלה".
"האבסורד הוא שברגעים הראשונים אחרי שסיפרו לי מה קרה עוד חשבתי בראש, 'איזה מסכן, נהרסו גם לו החיים, איך אתה ממשיך לחיות בידיעה שהרגת שני אנשים'", אומרת רומי. "וזה שהוא אפילו לא טרח להתנצל לא נתפס לי. הוא משדר בלי בושה שאפילו לא אכפת לו ממה שהוא עשה".
"כל שמחה שלנו בחיים תהיה מהולה בעצב. הם לא יראו אותי מתחתנת, לא ילוו אותי לחופה, לא יחבקו נכדים ואפילו לא יזכו לראות את רומי מתגייסת. רק סליחה רציתי לשמוע ממנו - זה הכול", אומרת מאי.
"תקפו אותנו על זה ברשתות"
"אחרי שהוא איחר לדיון בבית המשפט והופיע עם חיוך מרוח על הפנים, זה הוציא מאיתנו את כל הכאב שהצטבר אצלנו חצי שנה. צעקנו לעברו שצדיק הוא לא, אז לפחות שיוריד את הכיפה", חוזרת מאי לתגובה של האחיות מחוץ לבית המשפט בפתח תקווה. אלא שהן לא ציפו למה שקרה לאחר מכן. בתקשורת דווח שהן צעקו למורסיאנו שיסיר את הכיפה, ופורסמו ברבים אותם תיעודים מהרגע הקשה.
"תקפו אותנו על זה ברשתות", מספרת מאי. "הוציאו אותנו שלוש יתומות מרושעות שתוקפות איזה מסכן. לא תקפנו אף אחד ולא נתקוף אף אחד, לא ככה חינכו אותנו. פשוט לא יכולנו שלא לצעוק לעברו את הכעס והתסכול שלנו אחרי שהוא לקח מאיתנו את היקר לנו מכול ולא טרח להתנצל, ואפילו חייך לנו בפנים. זה יצא מדם ליבנו".
"היה שלב שממש התחלתי לענות לאנשים ברשתות, כי זה חרפן אותי", אומרת רומי. "איך אתם בכלל מעיזים למתוח עליי ביקורת? בואו תהיו בנעליים שלי, ילדה בת 17 ששני ההורים שלה נהרגו, והאדם שעשה את זה צוחק לה בפנים - ורק אז תשפטו".
מאי נכנסת לדברים של רומי ואומרת בחיוך: "היא ממש נכנסה לזה, אמרנו לה כל הזמן, 'די, רומי, אל תקראי תגובות, זה מכאיב לך'". רומי קוטעת אותה ואומרת בתגובה: "כאב לי יותר שהוציאו מההקשר את מה שצעקנו לו והוציאו אותנו הכי רחוק ממה שההורים, שהוא לקח לנו, חינכו אותנו להיות. רציתי להסביר את עצמי למענם".
המכתב מהנאשם למשפחה: "פחדתי להכאיב"
עורך הדין אילון אורון, המייצג את הנאשם מורסיאנו, הסביר למגזין N12 את גרסתו: "מדובר באירוע טרגי. בסופו של דבר זו תאונת דרכים, אירוע קשה לכל מי שמעורב. נכון שיש הבדל בין מי שנהג ברכב [הפוגע] למי שנהרג. הלקוח שלי כן מקבל אחריות ומכה על חטא - בין שהוא אשם משפטית בתאונה ובין שלא".
אז למה הוא לא יצר קשר עם בנות המשפחה לבקש סליחה?
"צריך לזכור שמדובר בילד בן 20, קשה לו להתמודד עם משפחה שכולה קשה. בבית המשפט התפרצו ותקפו אותו, והוא מפחד פחד מוות. גם ביקשתי מהשופט שלדיון הבא תהיה לו הגנה".
במהלך שיחתנו גילה עורך הדין שהנאשם ניסח מכתב, אך עד כה לא העביר אותו למשפחת אוחיון, לדבריו בשל חשש מעימות. במהלך הכנת הכתבה ביקש מאיתנו עורך הדין להעביר כלשונו את המכתב לבנות המשפחה - ובו בפעם הראשונה מביע מורסיאנו צער וחרטה.
"הרגשתי שאין לי זכות לדבר איתכן, שאין לי מילים שיכולות לעמוד מול גודל האובדן שלכן. פחדתי שהמילים שלי יישמעו ריקות, פחדתי להכאיב לכן עוד יותר – ופחדתי גם מהכאב שיתעורר בי כשאנסה לכתוב", כתב למשפחה במכתב שהגיע לידי מגזין N12. עוד סיפר על תחושת הצער והאשמה: "הלוואי שהייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, להחזיר לכן את היקרים שלכן. אני לא מבקש סליחה, כי אני יודע שיש כאב שאי אפשר לסלוח עליו. רק רציתי שתדעו שאני חי עם זה כל יום. שאני כואב איתכן".
"כל דבר בבית - זה הם"
מאז האסון נאלצו האחיות לעזוב את הבית. "היה קשה מדי להישאר שם. הכול מלא בזיכרונות", אומרת רומי. "אני יושבת בסלון ומדמיינת את אבא מבשל ושר במטבח, את הצחוק של אימא מתגלגל. כל דבר שם זה הם. אי אפשר לגור בבית - עדיין לא. גם בהתחלה בכל רעש קטן הייתי חושבת, הינה אימא חזרה מהעבודה. הייתי חייבת לעזוב".
איך ממשיכים הלאה, אחרי אסון כזה?
"אנחנו נחיה בשבילם, כי זה מה שהם היו רוצים", עונות מאי ורומי יחד. "וגם בשביל סבתא", מוסיפה רומי בחיוך ומחבקת את אילנה, שיושבת דומעת לצידה. "הם היו האנשים הכי חיים שהכרתי, אני יודעת כמה הם היו רוצים שנמשיך, שלא נשקע, שנהיה חזקות - בסופו של דבר אלה הכלים שהם הקנו לנו. ה'ביחד' שלנו הוא המתנה הכי גדולה שהם הורישו לנו, ובזה אנחנו נאחזות", מדגישה מאי בטון בטוח.
עם סיום השבעה היו מאי, שיר ורומי צריכות להתחיל להתרגל לחיים בלי אימא ואבא שלהן. סבתן בתמונה, אבל אין להן קשר עם בני משפחה אחרים. מי שתומכים בהן הם החברים של ההורים שלהן. "מה שהם עשו ועושים בשבילנו... אי אפשר להסביר במילים. אנחנו אסירות תודה", אומרת מאי.
אילנה מפרטת קצת יותר. היא פותחת את הטלפון ומראה: "תראי, יש לי פה שתי קבוצות, אחת גדולה יותר, אחת מצומצמת. הם קוראים לעצמם 'חמ"ל' ואני 'המפקדת'". רומי ומאי מחייכות בעיניים דומעות ומהנהנות באישור: "הם כל כך עוזרים לנו. איילת, אימא של החברה הכי טובה שלי מילדות, שגרה פה בשכונה, הפכה להיות אימא מאמצת שלנו. יש גם אנשים שלא הכירו אותנו לפני כן, הם רצו לעזור והצטרפו", מוסיפה מאי.
"בכל יום שלישי ושישי יש אוכל מבושל של בית, שמגיע לכאן ועובר לבנות", מספרת אילנה. "הם עוזרים בבירוקרטיה, בסידורים ובהמון תמיכה נפשית לבנות. זו עוד הוכחה כמה אהובים היו נתי ויולי, כמה יקרים הם היו להמון אנשים בחייהם".