בשנה האחרונה ליווינו את דורון כץ אשר לכל אורך תקופת ההיריון: היינו שם כשבעלה יוני פרסם ברשתות שהוא עזב את הבית; ברגעי ההתרגשות כשגדי מוזס, בן הזוג של אימה ז"ל השתחרר מהשבי, ובלידה - וגם כשדורון סיפרה לראשונה לגדי על הרגעים האחרונים של אימא אפרת. זה סיפור על אישה שלא מוותרת, שנלחמת להרים את הראש ולחיות חיים מלאים.
במרץ היא ילדה את בתה השלישית, התינוקת ים. לווינו אותה עוד כשים הקטנה הייתה בבטן. דורון התעקשה לא לדעת את מין העובר. "בכל פעם שהיא רואה אותי, משפט ראשון זה 'אל תגלה לי את המין'", אמר אז הגינקולוג של דורון בבדיקת אולטרסאונד בנובמבר 2024.
שאלתי אותה אז למה בכלל להיכנס להיריון. "שאלת השאלות", היא ענתה בחיוך.
אחרי באמת שנה כל כך קשה שאי אפשר בכלל לדמיין...
"תסתכלי", היא השיבה והצביעה על תמונת האולטרסאונד.
כשהיית בשבי, חשבת שזה יכול לקרות? זה היה על הפרק?
"ורציתי לחיות, להביא חיים זה כבר שלב אחד למעלה".
בדיקת אולטרסאונד היא תמיד רגע מרגש, לכל זוג: לראות את התינוק שעומד להיוולד, לדמיין איך ייראה לדעת אם זה בן או בת, למי הוא דומה, והכי חשוב - לוודא שהכול תקין, אבל בדיקת האולטרסאונד הזו הייתה שונה. "הבית אחרת, הכול אחרת", אמרה דורון - שהגיעה לבדיקה הזו לבד.
"עצמתי לאימא את העיניים ונפרדתי"
חודש קודם לכן, ב-7 באוקטובר 2024, היא הגיעה בהיריון לאזכרה בבית העלמין של קיבוץ ניר עוז. "ראיתי בפייסבוק, חשבתי שאם אימא הייתה יודעת", אומרת לה על ההיריון אחת השכנות. "היא יודעת, היא יודעת", עונה לה דורון.
"מחר נעשה אזכרה של אימא, בעצם בהלוויה לא הייתי", אומרת דורון. "הייתה תקופה שסחבתי את זה, שלא נפרדתי ממנה כמו שצריך, לא ליוויתי אותה בדרכה האחרונה. ואז פתאום אמרתי לעצמי 'אני הייתי איתה ברגעים האחרונים, ואני נפרדתי ממנה באמת', כאילו פנים מול פנים כמה שזה נשמע... כאילו אני עצמתי לה את העיניים וזכיתי להגיד לה שאני אוהבת אותה ושאנחנו נהיה בסדר, אז כן נפרדתי ממנה".
"הרבה תחושות אשמה"
בדיוק שנה אחרי 7 באוקטובר הודיעו דורון ובעלה יוני שהיא בהיריון שלישי. "בסוף כנראה זה היה חזק ממני, מאיתנו", היא אומרת. אבל החיים שלה עדיין בתוך סערה שלא נגמרת. היא מתמודדת ועוד תתמודד באין-ספור חזיתות.
גופתו של אחיה רביד הוחזרה מעזה ביולי 2024: הוא היה אחד מארבעת חברי כיתת הכוננות שנפלו על הגנת קיבוץ ניר עוז. וזה אחרי שאימא שלה אפרת נהרגה אל מול עיניה במהלך החטיפה מירי מסוק הקרב הישראלי. דורון ושתי בנותיה, רז ואביב, נחטפו. רק אחרי 49 ימים בגיהינום של עזה הן שוחררו בעסקה הראשונה. בן זוגה של אימה, גדי מוזס, נחטף גם הוא. הוא ישוחרר משבי חמאס רק בהמשך, אחרי 482 יום בשבי.
באוגוסט 2024 עמותת להושיט יד מטיסה את המשפחות שהיו בשבי לשבוע. הבנות אביב ורז יראו שם את מי שראו בפעם האחרונה בחדר בבית החולים נאצר בעזה: את איתן יהלומי.
עד כמה הייתם מחוברים שם?
"תראי, היינו בתוך חדר קטן, עשרה אנשים, אז כולם היו מחוברים", עונה דורון.
מה הכי קשה לך כרגע בנקודת הזמן הזו? עם מה את הכי מתמודדת?
"עם הרבה תחושות אשמה, שאני חזרתי ויש כאלה שלא. מחשבות על החבר'ה המבוגרים של ניר עוז, זה בלי הפסקה. קשה לפעמים שאני מן הסתם 'ממשיכה בחיים שלי' כי יש לי ילדות ואני חייבת. את יודעת, אימא שלי עוד בקבר זמני כי אנחנו מחכים לגדי, כי חשוב לנו שהוא יהיה, שהוא יזכה להיפרד, חשוב לנו גם להתייעץ איתה איפה... מגיע לו, מגיע לו להיפרד, אני אפילו לא יודעת אם הוא יודע".
"היא יותר סגורה"
דורון ושתי בנותיה הקטנות רז ואביב שוחררו משבי חמאס בנובמבר 2023, במסגרת הפעימה הראשונה. ביום השנה לשחרורה, מספרת לה אחותה ליאור נתנזון: "לפני שנה בדיוק, עוד לא בשעה הזאת, עוד לא הגעתן בשעה הזאת, ישבנו אני ויוני וחיכינו לכן בבית החולים שניידר. ולכן היום, עם כל הכאב שעדיין נשאר, נגיד שהיה לנו מזל גדול-גדול-גדול".
"אני לפני שנה, ב-22 בנובמבר, אמרתי לשני גורן שהייתה איתי באותו חדר", נזכרת דורון בכאב: "'יש לאימא שלי יום הולדת היום, היא תביא לנו את המזל ואת הברכה, את תראי'. ושתינו אמרנו אמן, ובאותו היום אישרו את העסקה".
היא השתנתה?
ליאור: "כן, יש דברים שניכרים, גם עליה, גם על הבנות. אני חושבת שהיא יותר נאטמת מהר, שהיא יותר סגורה, יש דברים שהיא שומרת רק לעצמה, גם לא לקרובים ביותר".
אם אני צריכה לשאול אותך, ולא אותה, מה האירוע שהיה עבורה הכי קשה בכל ה-49 הימים האלה?
ליאור: "המוות של אימא שלי".
"זו הייתה הפעם האחרונה"
דורון נולדה וגדלה בקיבוץ ניר עוז. אחרי הצבא עזבה את הקיבוץ ולמדה ראיית חשבון. אחרי החתונה עם יוני אשר הם עברו להתגורר ליד נתניה. בשישה באוקטובר היא נסעה עם שתי הבנות לבלות את החג בקיבוץ. יוני נשאר בבית.
"אני משישה באוקטובר 2023 לא בישלתי", דורון מודה בביתה בנורדיה. "מה שיש במקרר פה, לא אני בישלתי. כשעברנו לבית, קניתי תנור חדש, גז חדש, אין כל כך שימוש".
כלום?
"חביתה לילדות".
פסטה?
"לא מכינה כלום".
פנקייקים?
"לא. הייתי מכינה ארוחות שישי, ארוחות חג, תמיד הופעה, חלות ועוגות. בואי נגיד שהיו פעמיים שאמרתי יאללה, אני רוצה עכשיו להכין עוגה לשבת. קניתי את המצרכים וכמו שקניתי אותם, אחרי שבועיים המצרכים היו בפח. תראי, בשישה באוקטובר הכנתי עם אימא שלי את ארוחת החג, עוגה והכול וכל מה ש... אני לא יודעת אם זה יושב על זה, אבל זו הייתה הפעם האחרונה".
"הוא אבא של הילדות שלי"
אנחנו באים אל דורון כשהיא לקראת סוף ההיריון ובעלה יוני עזב את הבית. זו חזית נוספת של התמודדות מאוד קשה עבורה.
הופתעת מהפרידה?
"הופתעתי שאני נמצאת בסיטואציה שאני נמצאת בה אחרי שנה כזאת. יש מלא רגשות של כעס ואכזבה ועצב, אבל, אבל בסוף אני מנסה תמיד לחמול".
כן, את מצליחה למצוא אמפתיה?
"כן. הוא אבא של הילדות שלי ושל הילד או הילדה שיבואו".
מה יהיה בלידה, את יודעת?
"לא".
זה קשה לך?
"אני יודעת שהיא לא תהיה כמו שדמיינתי. לידה בלי אימא ובלי בעל זה לא משהו שדמיינתי שקורה. אבל לפעמים אני יושבת פה בערב ואני אומרת 'וואו, כבר כמה ימים לא חשבתי על אח שלי'. זה יותר מדי - גם הכאב עליו ועל אימא שלי ועל הבית שמתפרק, ומצד שני אני שמחה על ההיריון והדאגה לגדי (מוזס)".
רכבת הרים.
"כן, ובסוף להתעסק ממש ביום-יום, בבנות. זה מה שאני מתעסקת".
"לא הבאתי ילד כדי לרפא"
בינואר 2025, חודש לפני הלידה, דורון הולכת לקנות עגלות עם אחותה. המוכרת שואלת "בן או בת?" ודורון עונה: "לא יודעת, עגלה שחורה".
איך הילדות?
"רז שאלה אותי כמה פעמים מה יקרה, ואני מצטטת, אם אני 'איפטר' בלידה, אם אני יכולה למות בלידה, לזה היא התכוונה, היא פחדה. הסברתי לה שעושים את זה בבית חולים עם הרופאים ומוציאים את התינוק והכול בסדר".
מה הדבר שאת הכי משתוקקת אליו בלידה? ואחרי?
"אני לא הבאתי את הילד כי הטלתי אחריות על הכתפיים שלו שהוא ירפא אותי, 'הוא ירפא את הבנות, הוא ירפא את יוני או את המשפחה המורחבת'. ממש לא, זה לא הסיבה שהבאתי ילד, 'לריפוי'. מי אני שאשים דבר כזה על הכתפיים של התינוק או התינוקת? עם זאת, אני חושבת שזה יעשה טוב".
ליאור: "היא, מהרגע שהיא חזרה מעזה, היא בחרה בחיים. היא עדיין בוחרת בהם יום-יום, והיא שורדת והיא מדהימה אותי בכוחות שלה. וחשוב לי שיידעו שהיא, עם כל מה שהיא עוברת, היא חזקה, היא חזקה יותר ממני, ואני לא עברתי את מה שהיא עברה".
"קראתי לה ים"
ב-30 בינואר, יום השחרור של גדי, דורון צופה ונזכרת: "זה נורא מותח והנשימה נעצרה. אם את זוכרת, גם אני חוויתי רגע כזה - כל ההמון העזתי היה לנו על הרכבים, אני החזקתי את הבנות שלי, כל אחת, ביד. המחבל קורא לי לרדת מהרכב ואני אומרת לו שאני לא יורדת. אז איפשהו ידעתי מה הוא (גדי) מרגיש: הזדהיתי עם הפחד שהוא בטח חווה". וברגע השחרור, היא מעלה את הבנות שלה לשיחת וידאו שבה הן צועקות "סבא! סבא!" ורוקדות. "נפגשנו לפני הלידה בבית החולים כשהוא חזר. הוא היה כל כך באופוריה, שהוא אפילו לא שם לב שאני בהיריון ואני בחודש תשיעי. כשאמרתי לו, הוא זרח", היא מספרת.
זה שחרר אותך בלידה?
"בטח, בטח".
ב-12 בפברואר היא ילדה בבית החולים שיבא, והופתעה מהקלות: "מה זה? לא הייתה לי לידה". חודש לאחר מכן, בביתה, היא מספרת: "ים כבר בת חודש, נולדה קטנטונה".
למה ים?
"המחשבה שעברה לי בראש הכי הרבה ב-7 באוקטובר כשהגענו לעזה זה מה היה קורה אם חס וחלילה הייתי צריכה להשאיר את אחת הבנות שלי בשדה, כמו שהשארתי את אימא שלי. וכשחזרנו לארץ בעסקה והתוודעתי לשאר הסיפורים, אז בעצם הכרתי את הסיפור של חן גולדשטיין אלמוג שאיבדה את בעלה (נדב) ואת הבת שלה ים, והיא כן נחטפה והשאירה מאחור את הבת הגדולה שלה ים".
היא יודעת?
"היא יודעת שקראתי לה ים, כן".
את מסתדרת כלכלית?
"יש לי קצבה. לא נעים להגיד אבל היא לא מספיקה. כל תחושת הביטחון והיציבות התערערה לי פה בבית, ואני צריכה עזרה".
את לא עובדת.
"אני לא עובדת מ-7 באוקטובר. הייתי רואת חשבון אבל אני עסוקה בלאסוף את השברים שלי, של הבנות, של כל המשפחה. אז אני צריכה דאגה אחת פחות".
כמה אומץ צריך כדי להודות שהמדינה הפקירה אותך פעמיים: ב-7 באוקטובר ועכשיו שוב, כשהסיוע לשורדי השבי זעום.
"איזה כיף להיות איתך"
בחודש שעבר היא מגיעה לבית העלמין רבדים יחד עם גדי מוזס. "אה, איזה כיף להיות איתך", אומר גדי והולך להגיד שלום גם לים התינוקת. "מזמן לא הייתי פה", דורון אומרת - והשניים הולכים לקברה של האם אפרת. "תדעי לך שעשיתי שם תוכנית לחתונה, כשהייתי בשבי לא ידעתי שאימא...", גדי משתף. "אפרת רצתה שנתחתן, אני אמרתי לה 'מה זה משנה לך? אנחנו אוהבים וטוב לנו".
דורון: "זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה, שהיא רצתה, שזה היה לה חשוב".
גדי: "למסד את היחסים. וחלמתי שם על החתונה - מי יבוא, איפה כל אחד יישב, מה נגיד - ופתאום נפלו השמיים על ראשי. אמרו לי שם שהיא חיה, הראו לי תמונה שלה ונתליתי באילן הגבוה הזה שאמרתי 'לפחות היא חיה'. וכעבור חודשיים שמעתי ברדיו שהיא נרצחה באותו שבעה לאוקטובר הארור".
בשבעה באוקטובר גדי יצא אל המחבלים ונחטף ראשון בשעה מוקדמת. "הם כבר הצליחו לפתוח את הדלת של הממ"ד, הם פה בבית מסתובבים, צועקים, עם סכינים - אני לא יודעת מה קורה", אמרה דורון בהודעה קולית באותו הבוקר.
היא, שתי בנותיה ואימה נשארו בבית עד שהגיעו מחבלים אחרים ולקחו גם אותן. על העגלה שעליה נחטפו היו ארבעתן וגם שרון ודוד קוניו עם אחת מבנותיהן הקטנות, אמה (התאומה שלה יולי הייתה חסרה), שני גורן ונעמית דקל-חן.
"הכול בצעקות, הם עלינו, אנחנו בפנים והם מסביבנו, והם נשענים", היא נזכרת בשיחה בבית הקברות. "אני זוכרת את דוד (קוניו) תופס את הראש ואומר 'אני לא מאמין', כבר אז אני חושבת שהוא אמר את המילה הפקרות, 'איזו הפקרות'. ואז ראיתי מסוק והוא יורה, והוא ירה 170 פגזים על עגלה של מטר על מטר עם תשעה חטופים ישראלים. כשאני מרימה את הראש אני לא יכולה לזוז, כן? נפגעתי בגב, באגן. אני זוכרת שצעקתי שנפגעתי תוך כדי הירי".
כל מי שיושב על העגלה בורח. נעמית דקל-חן ושני גורן לוקחות את הילדות הקטנות של דורון, היא - פצועה מאוד - נשארת עם אימא שלה על העגלה. "אני רואה את אימא עוד ישובה, אני ראיתי אותה וניסיתי לפנות, גם ישבנו על ציוד, על אופניים, על כל מה שהם גנבו, וניסיתי לפנות להשכיב אותה ולראות מה אני יכולה לעזור וניסיתי לראות איפה היא נפגעה ולא מאוד ראיתי, היא הייתה נקייה בחלק הקדמי של הפנים שלה".
"היא לא דיברה, העיניים נפתחות ונסגרות וניסיתי, הבנתי שאין לי איך לעזור בשלב הזה וניסיתי לסגור לה את העיניים אבל הן נפתחו והן נסגרו. פשוט השכבתי אותה שם ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ושאני הולכת לבנות". היא מסיימת לספר וגדי פורץ בבכי.
"החבאתי בחזייה"
בבית היא מראה: "אלה המכתבים שהבאתי מעזה. האמת היא שהחבאתי עוד הרבה דברים שרז כתבה וציירה, פה מאחור (בגב), מתחת לשמלות היפות. אבל אמרו לנו לפני זה שאם ימצאו עלינו דברים בעברית, אז לא נשתחרר".
אז איך בכל זאת העזת להוציא את אלה?
"זה היה בחזייה".
ידעת שלשם הם לא יגיעו?
"קיוויתי שלשם הם לא יגיעו ואת כל השאר הוצאתי".
על מה את כותבת שם בעיקר?
"כתבתי ליוני, הרבה על הגעגוע או על המפגש שיהיה לי עם יוני כשאני אחזור, עם אבא שלי, עם אחיות שלי, על החיים שאחרי..." והיא קוראת: "כלום לא יחזור להיות אותו הדבר אבל אני ואתה נעניק לבנות שלנו בית שמח ואוהב", ומוסיפה: "זו עדיין המטרה שלי, בית שמח ואוהב גם אם בדרך אחרת".
את מצליחה עד כה?
"אני חושבת שכן. אני לא רוצה להיות קורבן של החיים, אני לא רוצה להרגיש לבד. אני רוצה לחזור לעמוד על הרגליים שלי, בשבילי ובשביל הבנות שלי".
עמותת להושיט יד התנדבה לסייע בגיוס המונים לטובת מסע השיקום של דורון. לתרומות באתר המאובטח מהארץ ומחו"ל לחצו כאן או התקשרו ל-03-9090500
תחקיר וליווי: עדי שוורצמן