איתי, לוחם מילואים בפלס"ר צנחנים, השתחרר לאחרונה מעוד פרק של מילואים בגזרת לבנון – והינה הוא כבר שוב בעבודה. בחדר ממוזג במשרד בצור יגאל הוא נזכר: "איתרנו חוליה. היה מאוד קשה לזהות אותם. חיפשנו אותם בכל הכלים שלנו, וברגע שמצאנו אותם יכולנו מהר מאוד לשגר את הכלי לכיוון המטרה. ועשינו הכול בעצמנו: משגרים אותו תיק-תק, הוא מגיע למטרה, מזהים את המטרה ומבינים שאנחנו מסתכלים על הדבר הנכון. קליק, נכנסים לתקיפה, הוא צולל ופוגע במטרה".
אנחנו כאמור במשרד, רחוק מלבנון, אבל על המסך שליד איתי מופיעים מראות שמזכירים את ימי המילואים. זהו סימולטור קרב שאיתי עובד כמפעיל שלו, ועליו הוא מכשיר לוחמים – שכמוהו בדיוק ייצאו ויפעילו את הכלי שעליו הוא מדבר: כטב"ם מדגם הירו מבית חברת יו-ויז'ן (UVision).
"הוא מביא תועלת מטורפת. ראש נפץ של 4 ק"ג זה אירוע משמעותי. היכולת שלנו לתקוף עם דבר כזה מביאה מענה גם לאדם, גם למבנה וגם לרכב ולכל מה שצריך. הוא נותן לנו יכולת מאוד-מאוד עצמאית לבצע הרבה משימות שלא היה אפשר לפני כן, ובאופן עצמאי מאוד. למה? כי הוא פשוט להפעלה, וכי יש לו טווחים ארוכים שנותנים הרבה זמן באוויר לרדוף אחרי מטרות בתנועה".
"אני המפעיל נהנה כמו ציפור"
הירו של יו-ויז'ן הוא מה שבתקשורת זכה לכינוי "כטב"ם מתאבד", ומקצועית מכונה באופן מעודן יותר "חימוש משוטט", שזו פשוט דרך יפה לקרוא להכלאה של מטוס וטיל, כזה שיכול בקלות לעבור בין שתי הפונקציות הללו. כמו נץ שצולל אל טרפו, הכטב"ם הזה לא רק מוצא את המטרה – הוא מחכה לרגע המושלם להכות. "היופי בחימוש המשוטט הוא שהוא מנווט בעצמו לכיוון המטרות. הוא מגיע לאזור בטווחים שונים. ומתחיל, כשמו, לשוטט – לתת חוזי (יכולת תצפית – י"כ) ולהסתובב במעגלים מעל אזור המטרות", אומר ד"ר רן גוזלי, מנכ"ל החברה, הבוס של איתי. "כל הדרך אל המטרה הוא 'עם עיניים' והוא מתחיל לראות את האזור כמו כטב"ם. המשוטט הזה טס, ועכשיו אני המפעיל נהנה, כמו ציפור שעפה מעל האזור ומסתכלת".
כך קוראים ביו-ויז'ן לכטב"מים שלהם, ציפורים. הם עובדים עם צבאות של 19 מדינות ברחבי העולם וכבר מכרו אלפי יחידות. למטה, ברצפת הייצור, נפרדו לאחרונה מכמות גדולה של "ציפורים", וגוזלי הנרגש והגאה מציג לראווה תמונות של מחסנים מלאים שהתרוקנו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מהמעט שנותר וטרם נמסר, חלקם נראים כמו מטוסים וחלקם יותר כמו טילים, ארוזים בתוך זבילים (מכלי נשיאה גליליים צבאיים). כיאה לציפורים, הם באים בשלל גדלים: הוורסטיליות, מדגיש גוזלי, לא מתבטאת רק בגודל אלא גם ביכולות השיגור. בחלק מהתמונות שתלויות במפעל נראים הכטב"מים-טילים של יו-ויז'ן נפלטים מסוללות – כמו אלו של כיפת ברזל – ובאחרות הם כמו טילי כתף הנישאים בידי החיילים. גוזלי כבר מדבר על היום שבו יוכלו מסוקים לירות כטב"מים כאלה כדי להתגונן מטילי נ"מ, ואפילו על 'כטב"ם-אימא' גדול שיפער את בטנו ויילד עשרות כטב"מים-ילדים שיעוטו על משימתם.
"לזהות בצלילה שזו לא המטרה"
ומי יכול להפעיל את הציפורים הללו כיום, ומהיכן? "זה יכול להיות חייל פשוט של גולני או גבעתי שנמצא בשדה הקרב, ובמקום להתקרב למצב של נשק מול נשק הוא יוכל להיות קצת יותר רחוק. ככה הוא מגן על עצמו, ולכן זו לא פחות ממהפכה בשדה הקרב. אבל זה יכול להיות גם מבור בקריה, מספינה או ממסוק – משפחת המוצרים הזאת גמישה מאוד", מסביר גוזלי.
"ברגע שהמפעיל מזהה את המטרה שהוא רוצה לרדת אליה, הוא לוחץ על הכפתור במחשב ממקום מרוחק, והחימוש המשוטט, שנמצא בגובה אלפי רגל, יכול אפילו לסגור את המנוע שלו כדי להיות שקט. הוא רץ לתוך המטרה במהירות של 200 קמ"ש ומפתיע אותה – אם היא בתנועה ואם היא נייחת. ולפעמים הוא יכול פתאום, תוך כדי צלילה, 'לראות' שזו לא המטרה, ואז הוא יכול לחזור לשיטוט. גם פונקציה כזו יש".
זה עוד עשוי לייתר את הרקטות והטילים הקונבנציונליים שאנחנו מכירים?
"התשובה הקצרה היא כן. לא בדיוק לייתר, אבל לתפוס נתח הרבה יותר גדול. הרקטות הקונבנציונליות, חלקן לא מדויקות, או שהן עפות מהר למטרה ולא שוהות מעליה. לכן הקטגוריה הזאת של חימוש משוטט צומחת בשוק הביטחון, בפרט אחרי אוקראינה. במיוחד גם כשאתה מביא בחשבון מקרה כמו של החות'ים בתימן: במקום לשלוח מטוסים שמתדלקים לאלפיים קילומטר, אתה יכול להיות מוכן וברגע האמת להופיע לתוך מטרה בדיוק שקטן מחצי מטר, בשיגור ממגוון רחב של פלטפורמות".
הלמידה, מציין גוזלי, היא לא רק מהחות'ים: "אחד הלקחים שנלמדו גם מ-7 באוקטובר וגם מהמלחמה באוקראינה הוא הצורך בחימושים זמינים שמגינים על הגבול ויכולים בטווחים שונים ליצור קודם כול הרתעה מפני חציית גבולות, וכשיש מחבלים שמתקרבים, חימוש זמין תוקף ועוצר אותם", מבהיר גוזלי. "קח את הפלישה של הרוסים לאוקראינה: כל הכטב"מים האלה והחימושים המשוטטים יוצרים בעצם א-סימטריה של המלחמה. אם מגיעה שיירה של טנקים, מספיק שתדפוק את הראשון, את האמצעי ואת האחרון, והם נעצרים. שדה הקרב המודרני משתנה".
"זה התחיל אצלנו, הקטנים מישראל"
במהלך מלחמת ההתשה התקשתה ישראל הצעירה להשיג ידיעות על מהלכי המצרים מצידה המערבי של תעלת סואץ. בקרב קציני המודיעין אז נמצא מי שחשב לחבר מצלמה לטיסן קטן, מהסוג הפרימיטיבי שכבר היה קיים בשנים ההן. כך הגיע לעולם מה שהיה קרוב לוודאי הכטב"ם הישראלי הראשון.
מטוסים שכאלה כבר היו בשימוש מוגבל עוד מהימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, והתחום התפתח בעצלתיים בעשורים שלאחר מכן. בשנות ה-80 כבר החלו להתבסס מספר טייסות של הכלי, שאז עוד נקרא מזל"ט בחיל האוויר. שינוי דרמטי אחר היה כשנכנס לשימוש ב-2010 "רוכב שמיים" – הכטב"ם הראשון מחוץ לתחום חיל האוויר, שהופעל בלעדית בידי כוחות היבשה.
"יש מבצע שנקרא מבצע 'ערצב 19', שהיה קו פרשת המים", מציינת ד"ר לירן ענתבי. "כבר ביוני 1982 השתמשה ישראל בחימושים משוטטים, תוצרת התעשייה האווירית, כנראה בפעם הראשונה בעולם, כדי לתקוף את מערך ההגנה האווירית הסורי. זה אפשר לה את חופש הפעולה שהיה לה בפתיחת מבצע 'שלום הגליל'. אומרים שמבחינה היסטורית, המבצע הזה הוא מה ששינה את דעתם של האמריקנים ושלח אותם בחזרה לעולם הכטב"מים, שאותו הם הקפיאו בשנות ה-70 וה-80. זה התחיל אצלנו, הקטנים מישראל".
"זו הייתה בעצם תחילת הדרך, מה שנתן את כל התאוצה לעולם הזה של כלי הטיס הבלתי מאוישים. אחר כך, בסוף שנות ה-90 ובתחילת האלפיים, הם כבר נכנסו לשימוש נרחב בלוחמה בטרור מצידן של מדינות דמוקרטיות. ורק אחר כך, מאזור 2010 ואילך, התחיל התחום לעבור שינוי ונכנס לייצור ולשימוש של עוד מדינות. אחר כך סין נכנסה חזק לתמונה, כך גם הרוסים".
ד"ר ענתבי, חוקרת בכירה אורחת בסדנת יובל נאמן שבאוניברסיטת תל אביב ויועצת לחברות ולארגונים בתחומי הכלים הבלתי מאוישים והרובוטים, כתבה את עבודת הדוקטור שלה על כטב"מים. כעת היא מצביעה על המהלך המתבקש הבא: המעבר של הטכנולוגיה הזו, שהגיעה לבשלות בעולם הצבאי, אל העולם האזרחי. "בעשור השני של המאה ה-21 אנחנו רואים את השימוש במערכות שדומות יותר לרוכב שמיים: משהו קטן יותר, מקופל בתיק", מסבירה ענתבי. "זה כבר לא דורש מסלול המראה, נחיתה וכו'. היו כלים כאלה גם בתחילת הדרך, אבל ההיקף התרחב. ואז אומרים לעצמם אנשים, 'אם היינו יכולים לעשות את אותו הדבר בעולמות האזרחיים, יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לשנות את העולם'".
את השינוי הזה, שכבר בעיצומו, תולה ענתבי בעיקר בשיפור הדרמטי שהתחולל בטכנולוגיות הניווט והתקשורת, שרובו צבאי במקורו, אך היא מוסיפה: "הייתה גם קפיצת מדרגה ענקית של מזעור יכולות עיבוד, בעיקר בטכנולוגיות האזרחיות ובעיקר בטכנולוגיות הקטנות – וביכולת שלך לשים טכנולוגיות עיבוד בקצה, על גבי המערכת עצמה ולא בשידור לאחור לקרון שליטה. זה כבר אפשר לך יכולות אוטונומיות גבוהות הרבה יותר ושחרר מהתלות במערכות צבאיות גדולות כמו מערכות שליטה ובקרה, שיש בעיקר לגופים צבאיים".
אדוני השוטר הכטב"ם?
אחד המקומות שמורגש בהם היטב המעבר הזה מהצבאי אל האזרחי הוא מכוניתו של עמית רגב, שכבר התרגלה לעשות את המסלול מאזור התעשייה במודיעין – שבו ממוקמת החברה שהקים, קולוגו (Colugo) – אל שטח חקלאי, אי-שם בשולי גוש דן. בדרך לשם מתקשה רגב להסתיר את התסכול שלו מהנהיגה בכבישי ישראל. אם זה תלוי בו, המטלה הזו תעבור – ולא בעוד יותר מדי שנים – מהעולם. לא מעט, הוא מקווה, בזכות הטכנולוגיה שעליה עמלים הוא ומהנדסיו. בינתיים, מכונית מעופפת כמו זו שעליה הוא חולם, קיימת רק במצגת של החברה שלו, בצורה של איור שיצרה בינה מלאכותית.
"זה יתחיל כנראה בדברים כמו עזרה ראשונה", מסביר רגב את החזון ליום שבו יהפכו הכטב"מים לחלק בלתי נפרד מחיינו, בתוך חמש שנים אפילו, לדבריו. "נתקעת איפשהו בלי תרופה מצילת חיים, לסוכרת, למשל? אנחנו יודעים מארצות הברית שיש מקומות שאפילו צוותי עזרה ראשונה לא רוצים לנסוע עד אליהם. כבר דיברו איתנו על התחום הזה".
"אחר כך זה כנראה יגיע לתחום החקלאות, לדברים כמו ריסוסים, גם על זה כבר דיברו איתנו. ואחר כך בלוגיסטיקה פנים-ארגונית, ואז לאט-לאט זה יתפתח אולי לתחבורה. בהתחלה זה יהיה כמו הטסלה לאנשים עשירים שיוכלו להרשות את זה לעצמם, אבל אין לי ספק שכבר בעוד חמש שנים יהיו אנשים שישתמשו בכלי הזה כמו רכב. אולי עדיין לא בארץ, אבל כנראה בארצות הברית, לפחות באופן ניסיוני".
"השיטור בחלקו הגדול ייעשה באמצעות כטב"מים", מסבירה מירב קירשנר, מנכ"לית קולוגו. "אם יש קטטה, נגיד, אז זה מצריך התערבות אנושית, אבל במקרים אחרים יזניקו כטב"ם במקומות שצריך. יהיה אפשר לצפות בתוך רגע ולפקח ככה על סיטואציה ביטחונית. תחשוב על 7 באוקטובר: מה היה קורה אם היו מזניקים אז כלים כמו שלנו? הרי אז, ברגע האמת, אף אחד לא ידע מה קורה. ויש כמובן תחום השילוח: יהיה שילוח של דברים קטנים באמצעות כטב"מים, לדעתי בטווח של חמש שנים, גם במדינת ישראל. יכול להיות שבהתחלה זה יהיה מוגבל לנקודות מסוימות, אבל זה יתחיל להיכנס".
חובב הטיסנים שהפך את החלום למציאות
"המלחמה יצרה סביבה מגוונת מאוד לכלי טיס", אומר רגב אחרי שכבר הגענו לשטח הניסויים של קולוגו. "כמו בהישרדות, הטובים פחות נשרו ולאט-לאט נוצר מצב שרק מי שמסוגל לטוס טס. תחשוב שזו סביבה ללא GPS, ובהרבה מקרים גם ללא תקשורת סלולרית אחרת, והיו הרבה התקפות נגד כלי טיס, מה שמקשה על המצב עוד יותר".
רגב התחיל להטיס טיסנים עוד כנער. באופן טבעי הוא המשיך לשירות כטכנאי באחת מטייסות המזל"טים הראשונים של חיל האוויר. בשלב מאוחר יותר הגיע חלום חדש, סביב כלי שהוא בן כלאיים של מטוס זעיר ומסוק זעיר – מה שהיום מוכר יותר בשם "רחפן". בהתחלה, הוא מספר, עבד על החלום בגראז' הביתי, בשעות הפנאי, במקביל לעבודה בשוק הביטחוני. משם לקח את החלום הלאה והקים ב-2014 את החברה. קולוגו, למי שתוהה, הוא סוג של למור אינדונזי שנודע ביכולתו לעופף מעץ לעץ – ואכן מזכיר במראהו את ה-ARC, דגם הכטב"ם שפיתחה החברה.
בשנים האחרונות העזר כנגדו של רגב היא קירשנר, מנכ"לית קולוגו וגם תא"ל במילואים ולשעבר סגנית ראש אגף כוח האדם בצה"ל. ההגעה שלה לעולם הכטב"מים, כמו זו של מפקד פיקוד המרכז לשעבר האלוף (במיל') אבי מזרחי, ששימש קודמו של גוזלי ביו-ויז'ן, מסמנת אולי יותר מכול את יציאתם של הכטב"מים מהזירה הטבעית יותר, לכאורה, של חיל האוויר, אל העולם של חילות השדה. קירשנר הגיעה לתפקיד בעקבות שידוך מוצלח שאחראי לו שכן שלה ומכר של רגב. את החיבור הוא רקם במהלך טיול של בוקר עם הכלב. היא התלבטה בין התעשייה האווירית לאלביט, ולבסוף בחרה דווקא בחברה הקטנה, שבה כ-20 עובדים, ומאז היא לא מהססת לרגע.
"הכלי החדש, למשל, לא עבד מבצעית, וגם עוד לא סיימנו את הפיתוח", אומרת קירשנר על השינוי שחוללה המלחמה בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים, שאילץ גם את קולוגו לזרוק את הכלי החדש שלה משלבי הפיתוח לשדה הקרב. "יש הרבה דברים שלא סיימנו – כבר השקיעו בו במפא"ת, אבל בלי המלחמה הוא לא היה מגיע לייצור, זה היה קורה הרבה יותר לאט.
"אחד הדברים באימוץ טכנולוגיות הוא שבדרך כלל יש כוחות שמעדיפים להישאר עם המוכר. כשמדובר בכלי טיס מעורבים בעניין גם המון תקנים, בדיקות ותהליכים. שלושה חודשים לפני המלחמה השקנו אותו, אומנם כאבטיפוס, בהדגמה שנעשתה. ואז הגיע 7 באוקטובר, ואכן זה היה הזרז".
"גם בחילוץ החטופים היינו בשטח"
כשמגיעים לשדה הניסויים, קשה להתעלם מהזמזום המטרטר של מכונת המלחמה המעופפת – שעל הטסתה אמונים הטכנאים חגי, טל ונירו. קירשנר ורגב מציינים בגאווה שהשלושה חזרו כמה שעות קודם לכן מפעילות לילית עם כוחות צה"ל סמוך לגבול מצרים. ורגב מוסיף, בגאווה גדולה אף יותר, כי "גם בזמן החילוץ של החטופים (מבצע 'ארנון' בחודש יוני – י"כ), היינו בשטח. אנחנו לא באמת חשופים למה שהם עושים עם הכלים, פשוט אומרים לנו 'תבואו', ואנחנו עומדים בצד".
"הכלי שלנו יכול להיות מעורב באיסוף מודיעין סיגינט (אותות) – הוא גם יכול גם להטיל דברים, ולא שאני אומרת שאנחנו עושים את זה", ממהרת קירשנר להבהיר. "הוא יכול להעביר אמצעים כשיש צורך, למשל, לסייע לכוח שנמצא בשטח ולמסור לו אביזרים שחסרים. בחיל הים, למשל, אפילו פין שחסר מצריך להוציא לים כלי שיט. לא מזמן ליווינו כוח מילואים לפריצה שהם זיהו בגדר. אנחנו נותנים להם חוזי בזמן אמת וככל האפשר מונעים מצב שמישהו יפתיעו אותם".
"עובד הפוך": ההבדל בין רחפן לכטב"ם
ה-ARC של קולוגו משתייך לקטגוריה הצומחת ביותר בתחום כיום, שנקראת VTOL (המראה ונחיתה אנכיות). למעשה זה שילוב של רחפן וכטב"ם – או, אם לדייק: רבי-להב וקבועי-כנף, בהתאמה, כפי שהם מכונים בפי בני המקצוע. השילוב הזה מאפשר ליהנות מכל העולמות: להמריא כמסוק ולטוס באוויר כמטוס. זה, כך מתברר, נהיה הגביע הקדוש של תחום התעופה הזעירה. כלים ראשונים מהסוג הזה מתחילים להיכנס לשוק רק בשנים האחרונות, האזרחי בעיקר, כי מה שלכאורה אמור להיות שילוב כמעט מובן מאליו מתברר כאתגר הנדסי מורכב למדי.
רגב, שהקדיש את מיטב שנותיו האחרונות במטרה להתגבר על האתגר הזה, מסביר: "רחפן, כמו מסוק, מוחזק במקום בכוח המנועים שלו. אם הוא רוצה להתקדם, הוא נותן זווית קדימה ובמקביל מגביר את עוצמת המנועים. כטב"ם, כמו מטוס – כדי לטוס מספיק לו רק רבע מהדחף, והוא טס בצורה כמעט אופקית שיוצרת עילוי. אם הוא רוצה לעלות הוא מרים את האף, וכדי לרדת הוא מוריד את האף. אבל אם רחפן יוריד את האף שלו הוא יתקדם, ומצד שני גם יעלה למעלה – כלומר בדיוק הפוך מאשר בכטב"ם. כל ההיגוי הפוך".
בינתיים עיקר הקושי בהחדרת הכטב"ם – בשונה מהרחפן – עדיין מתמצה בזירה הצבאית, כפי שמעידה קירשנר: "צריך לחצוב בהר כדי שיבינו את הצורך. לפני שנתיים וחצי הזמנו אלינו קצין בכיר והראינו לו איך כל פלוגה תוכל להחזיק כטב"ם ואיך זה יכול לפתוח שדה ראייה קדימה. הוא אמר, 'אנחנו לא צריכים את זה, זה לא מעניין אותנו. אנחנו טקטיים, מסתכלים קילומטר וזהו'. הוא יצא וכולנו היינו מאוכזבים, אבל היום אנחנו כבר עובדים עם הרבה גורמים כאלה בצבא".
"חסכת 99% מההתרסקויות שלך"
כבר שנים לא מעטות שהרחפן, דמוי המסוק, נהפך גם למוצר צריכה לכל משפחה עם חיבה לצילום, בן לוויה לחובבי טבע ולשלל אנשים עם מגוון תחביבים וכלי עזר. הוא מסייע לבעלי מלאכה שונים – מקבלני בניין וגיאולוגים ועד סוכני ביטוח. כשמדובר ברחפנים, המעבר היה דווקא מהעולם האזרחי לצבאי, ובעקבות הפופולריות המסחרית שלו הוא נטמע גם בפעילות הצבא. ייתכן שבמקרה של הכטב"ם תהיה המגמה הפוכה: בעקבות הנוכחות המוגברת שלו בשדות הקרב – בעזה, בלבנון ובאוקראינה – יעשה הכטב"ם יעף היישר אל חיי היום-יום. האם זוהי דווקא שעתו הגדולה של הכטב"ם?
הרי היתרון המובנה בכלי בעל כנף קבועה הוא היכולת לטוס לטווחים ארוכים יותר, בגובה רב יותר, בצריכת אנרגיה נמוכה יותר, ונדמה כי הפופולריות הגואה של הרחפנים הייתה הקדמה לעידן הכטב"מים שבפתח. "אגיד לך מה קרה עם הרחפנים", מסביר ניר רווה. "קבועי-כנף היו תמיד. הרחפנים פשוט חוסכים לך מסלול, ההטסה פשוטה יותר, והכול קל יותר. כבר חסכת 99% מההתרסקויות שלך, שקורות בהמראה ובנחיתה. מה שאנחנו רואים עכשיו הוא דווקא השילוב".
רווה, סמנכ"ל הטכנולוגיה של חברת אטיס תעופה (Attis Aviation) מקיסריה, ממוקד גם הוא בלהיט של הרגע, ה-VTOL. רק שישה עובדים יש לאטיס, חברה קטנה כל כך שממש תוך כדי הריאיון צמחה מצבת כוח האדם שלה ב-16% נוספים. כלומר, הצטרף העובד השביעי. מארק המנכ"ל אישר את חוזה ההעסקה שלו במהלך הריאיון. גם הם, כמו קולוגו, בתהליכים לעבור כעת לראשונה גם לייצור סדרתי של מוצר מדף, כלומר כטב"ם שלפחות לכאורה יוכל כל אזרח לרכוש לעצמו.
"אין ספק שהסיפור הגדול (של עולם הכטב"מים – י"כ) הוא שזה הפך להיות דבר שכל אחד יכול להפעיל", טוען מארק קולטון, שותפו של רווה והמנכ"ל של החברה. "עד היום הכלים הבלתי מאוישים היו חלק מהיכולות של הצבאות הגדולים. היום לכל ארגון קיקיוני יש קבועי כנף – לחות'ים, לחיזבאללה, וכמובן במלחמה באוקראינה, ובכמויות. וכולם גם מפתחים ומייצרים".
"יש עכשיו גם מסלול כטב"מים בתיכון בכפר הירוק. וזה אפילו נכנס לאקדמיה", משתף קולטון. "פנו אליו ממכללת רופין, הם ממש ישבו איתנו ובנו סילבוס לתואר בכטב"מות. כשאני הייתי סטודנט, למדתי הנדסת מכונות והלכתי לעבוד במחלקת המל"טים של אלביט. את עניין הכטב"מים למדתי על הדרך, אבל היום כבר יש מסלולים מיוחדים שמכניסים אותך פנימה".
המאמץ המשותף שגם החות'ים נעזרו בו
"כולם עברו לקנות מסין", מציין רווה. "אתה רוצה קיט, ערכה? לך תביא 10,000 שקל – ואתה מקבל קיט סיני שאפשר להטיס בכל מקום. אין לזה הגבלה היום. באתרים סיניים אתה יכול לחפש כל מה שאתה רוצה, לסמן וי, וזה יגיע אליך לדלת הבית". וקולטון מוסיף: "וגם התפתח כל הנושא של קוד פתוח. היום אתה יכול למצוא ברשת תוכנה של טייס אוטומטי, לקנות את החומרה המתאימה, ולהטיס. אתה לא צריך אף אחד. פעם זה היה רק של החברות הגדולות, והיום כל אחד יכול לעשות זאת. היום יש חברות שקמות על בסיס פלטפורמה סינית כזו".
קוד פתוח, רק נבהיר, היא גישה המבוססת על הרעיון שמאמץ קולקטיבי של הכלל יכול להניב תוצאות טובות יותר, מדויקות יותר ובזמן קצר יותר ממאמץ ממוקד של כמה יחידים – וכך תוכנה מורכבת, שצוות מתכנתים מקצועי יכול לעמול עליה חודשים או שנים, תיכתב בתוך שבועות או אפילו ימים. המספר הגדול של זוגות עיניים שמעורבים בפרויקט יאפשר כך בקרה מתמדת, איתור ותיקון מהיר של תקלות או פגמים. וזה כנראה הדבר המדהים באמת בעידן שלנו: המיידיות האינטרנטית, העובדה שמישהו יכול לכתוב קוד של מערכת הפעלה לכטב"ם במיזורי, ואז מישהו בקניה יכול לשכלל אותו, מישהו בשוודיה יבדוק אותו וכאן בישראל סטארטאפים קטנים כדוגמת אטיס או קולוגו יידעו לקחת את כל זה ולבנות כלי טיס שימצא עצמו בשדה הקרב בלבנון או בעזה, או מוצר אזרחי שיחולל מהפכה.
"בעיתות החירום, לפחות בשנה ומשהו האחרונות, צה"ל לקח הכול", אומר רווה בהקשר הזה. "דברים שאנחנו כעובדי אלביט לשעבר היינו מנסים להכניס לצה"ל במשך עשר שנים, נכנסו בעשר דקות. זה מאפיין רגע חירומי".
אז הכטב"מים שהגיעו אלינו מתימן פותחו כך, בקוד פתוח?
"מתימן? חד-משמעית", אומר קולטון המנכ"ל.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
הפרטים המופיעים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.