המלחמה ברצועת עזה יצרה תהליכים במדינות האזור שעוד נידרש לפענח אותם שנים רבות בעתיד. מצרים, כשחקנית אזורית מרכזית, היא המדינה שהושפעה מהמלחמה יותר מכל מדינות ערב האחרות. הסיבה המיידית נעוצה בעובדה שהמלחמה מתנהלת על סף דלתה - הגבול המשותף בין רצועת עזה לסיני.
מקץ 18 חודשי מלחמה יהיה נכון לבחון את השפעתה על מעמדה האזורי של מצרים, שניזון גם מיחסיה עם ישראל מצד אחד ועם המחנה הפלסטיני, המורכב מהרשות הפלסטינית וחמאס, מצד שני, וכן את הזיקות המתקיימות בתוך מכלול היחסים הללו. המלחמה שיקפה באופן קיצוני את מורכבות היחסים בין מצרים לישראל ולפלסטינים, שמתקיימת מראשית כינון היחסים בין שתי המדינות בחוזה השלום שנחתם לפני 46 שנה, ב-26 במרץ 1979.
בחינת חודשי המלחמה בפרספקטיבה ארוכת שנים על ההתנהלות המצרית, ובדגש על מדיניות החוץ שלה, מאפשרת לקבוע שהמלחמה חיזקה והדגישה את התובנות הקיימות ביחס למעמדה האזורי, וליחסיה עם שלוש השחקניות המרכזיות בסוגיה הפלסטינית - ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מעמדה האזורי של מצרים
מעמדה המוביל של מצרים בזירת המזרח התיכון הוא עקרון יסוד במדיניות החוץ המצרית, המבקשת לטפח ולשמר אותו. מעמד זה הובלט בעקבות תהליכי ההתפרקות שעוברות שורה של מדינות ערב בשני העשורים האחרונים, ובמיוחד לאחר אירועי "האביב הערבי". חולשת מדינות ערב הללו יצרה תופעה חמורה בעיני המשטרים והציבורים במדינות אלה, והיא התערבות של מדינות לא-ערביות במרחב הערבי - איראן, טורקיה וגם ישראל.
נוסף על כך, ובהמשך לתהליך היחלשות המדינה הערבית, עלו בקרבן שחקנים לא-מדינתיים, ארגוני טרור ובהם חמאס, חיזבאללה, דאעש, היאת תחריר א-שאם ועוד, תוך ניצול הפערים שנוצרו במשילות של המדינות הללו. מצרים, אם כן, מתבלטת כמדינה יציבה וריבונית, המתנהלת על פי האינטרסים שלה ולפי העקרונות המקובלים בקהילה הבין-לאומית ביחסים בין מדינות. מתוכם ראוי לציין עיקרון בולט וחשוב - מניעת איום ביטחוני היוצא משטחה נגד שכנותיה.
מצרים רואה עצמה כמדינה המובילה בעולם הערבי משום גודלה ועברה הארוך בן אלפי שנים שבו התקיימה כיחידה מדינית כפי שאנו מכירים אותה כיום, והודות לעוצמתה המדינית והצבאית. כמו כן, העוצמה הרכה שלה, המתבטאת בנכסי תרבות כמו אומנות הקולנוע, המוזיקה וכן מוסד אל-אזהר - מוסד הלימוד החשוב ביותר של האיסלאם הסוני - מקנים לקהיר השפעה רבה על ציבורים רחבים במדינות ערב ומדינות האיסלאם. מטה הליגה הערבית נמצא בבירה והמזכ"ל העומד בראש הארגון יהיה שר חוץ מצרי בדימוס.
את מעמד ההובלה מעניקות למצרים מדינות ערב האחרות. היא מתואמת עם מדינה ערבית מובילה אחרת - ערב הסעודית. שתי המדינות מבקשות לייצב ולהוביל את המרחב הערבי על פי עקרון המדינתיות (statehood), המדגיש את חשיבות תפקוד המדינה על אפיוניה השונים. עיקרון זה עומד נגד האידאולוגיה של האיסלאם הפוליטי, שמקדמת תנועת האחים המוסלמים, הרואה בכל המרחב אומה איסלאמית אחת המתנהלת על פי חוקי השריעה ותוך התגברות או לפחות החלשה של מדינות ערב, ריבונותן והגבולות ביניהן.
טורקיה וקטאר מגויסות למימוש הרעיונות הללו, ואילו מצרים, העומדת בראש המחנה המתנגד לאידאולוגיית האחים המוסלמים, כזכור, לחמה בה בשטחה הריבוני ויכלה לה. אפשר לומר שמצרים הדפה את הגל האיסלאמיסטי שאיים להשתלט על מדינות ערב.
רכיב נוסף וחשוב התורם למעמדה האזורי של מצרים הוא מערכת היחסים הענפה שהיא מקיימת ומטפחת עם מדינות רבות בעולם, במרחבים גיאוגרפיים חשובים כמו מדינות אפריקה, האיחוד האירופי, מדינות הים התיכון וכן ארגונים בין-לאומיים, ובראשם ארגוני האו"ם.
למצרים יש גם מערכת יחסים חשובה ומסועפת עם ארצות הברית, שנולדה מהחלטתו ההיסטורית של הנשיא אנואר סאדאת להשתחרר מהקשר עם ברית המועצות. מערכת היחסים הזו קיבלה דחיפה לאחר החתימה על חוזה השלום עם ישראל, והיא באה לידי ביטוי בתחומים רבים: הצבאי-ביטחוני, בדמות רכש ציוד ונשק וכן הדרכה ואימון, שיתוף פעולה כלכלי הכולל פיתוח של פרויקטים שונים במצרים בסיוע ארצות הברית, פעילות בתחום החינוך, האקדמיה ועוד. לצד זאת ממשיכה מצרים לטפח את יחסיה עם רוסיה וסין, וכן עם מעצמות אחרות ובהן הודו, במסגרת סדר יום משותף של גוש מדינות הדרום הגלובלי.
יחסים אלה מאפשרים למצרים לנהל מדיניות חוץ המכוונת למאמץ הכלכלי העיקרי שמוביל הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי - פיתוח כולל של המדינה המצרית במסגרת חזון הרפובליקה החדשה שהוא התווה. מצרים זקוקה להשקעות ולסיוע מהקהילה הבין-לאומית. מעמדה האזורי הבולט ותדמיתה היציבה והשקולה מסייעים מאוד להשגת המטרות הללו.
תרומה מרכזית למעמדה האזורי של מצרים היא חוזה השלום שכרתה עם ישראל. בכך הייתה למדינה הנחשונית שהלכה לפני המחנה. היכולת לעשות את המהלך ההיסטורי הזה נובעת מעוצמתה האזורית. מערכת היחסים שנולדה מעוצמה זאת חוזרת ומזינה את מעמדה האזורי.
כינון היחסים עם ישראל נתן בידי מצרים את היכולת לבוא בשיג ושיח עם כל הגורמים - מדינות ערב, הפלסטינים וישראל, ומדינות המערב, ובראשן ארצות הברית. דוגמה בולטת לכך היא מהלכי התיווך של מצרים בין ישראל לחמאס בשני העשורים האחרונים במסגרת סבבי הלחימה בעזה.
המלחמה ברצועת עזה העצימה את כל מאפייני המעמד האזורי של מצרים ותיקפה אותו מחדש, כפי שמעיד הפירוט הזה:
מצרים כינסה כמה פעמים את מנהיגי מדינות ערב כדי לתאם עמדה ערבית משותפת בנוגע למלחמה, שעיקרה קריאה להפסקת אש מיידית ופנייה לשיקום החיים ברצועה. מצרים גם עמדה מאחורי פסגת קהיר לשלום ב-21 באוקטובר 2023 ופסגת החירום הערבית שנערכה לאחרונה, ב-4 במרץ, בקהיר. זו נקראה "פסגת פלסטין", ובמהלכה אושרה התוכנית המצרית לשיקום רצועת עזה. מצרים הייתה שותפה מרכזית בכל ההתכנסויות של מנהיגי ערב בפורומים מצומצמים יותר, ובראשם קבוצת שש מדינות ערב המקדמות את הסוגיה הפלסטינית: מצרים, ירדן, סעודיה, האמירויות, קטאר והרשות הפלסטינית. היא אירחה עשרות ביקורים של ראשי מדינות ושרי חוץ שהגיעו לקהיר לשם התייעצות וגיבוש דרכי פעולה בנוגע למלחמה.
בנוסף, הנשיא א-סיסי ושרי החוץ המצרים סאמח שוכרי ובדר עבד אל-עאטי ערכו ביקורים בבירות רבות בעולם והשתתפו בפורומים רבים, שבמהלכם ביקשו להביא לסוף המלחמה ולהקמת המדינה הפלסטינית בקווי 1967.
במלאכת התיווך בין ישראל לחמאס ממלאת מצרים תפקיד מרכזי הכולל העלאת יוזמות והצעות להסדר שיעצור את האש, ולו זמנית, ויביא לשחרור החטופים כתנאי הכרחי לשלב הגשת הסיוע ושיקום הרצועה. חשוב לציין שעמדתה החד-משמעית של מצרים נגד ההגירה הכפויה של העזתים לשטחה אומצה פה אחד בידי מדינות ערב וכן בידי מדינות רבות בעולם. מצרים דנה עם הממשל האמריקני כדי לבסס עמדה זו, כחלק מהתוכנית שהציגה בפסגה הערבית.
יחסה של קהיר לישראל
כרקע להבנת יחסה של מצרים לישראל ולשלום עימה, יש לציין שני אפיונים מרכזיים - יחסי השלום מושפעים מהסוגיה הפלסטינית, דבר שהביא לעליות ומורדות בחמשת עשורי השלום בין השתיים. נוסף על כך, קיים פער ביחס לישראל בין עמדת המשטר לעמדת הציבור. לאורך חודשי המלחמה, ההנהגה המצרית שבה והביעה את מחויבותה לחוזה השלום עם ישראל, משום היותו רכיב חשוב בביטחון הלאומי המצרי. כך גם הדברים מוצגים בידי הפרשנים והעיתונאים הבכירים, וכן בפני הציבור המצרי.
הנשיא א-סיסי הדגיש לא פעם בדבריו, למשל במהלך הפסגה הערבית האחרונה, את פתרון שתי המדינות ואף העלה על נס את חוזה השלום עם ישראל כדוגמה ראויה להפיכת מצב של איבה לשלום קבוע. עם זאת, משרד החוץ המצרי פרסם עשרות גינויים לפעילות הצבאית ברצועת עזה, שמוצגת כאלימה וקשה וככזאת הגורמת להרג ולהרס רבים, וכן לפעילות ישראל על אדמות לבנון וסוריה.
התקשורת המצרית ואיתה הציבור המצרי התבטאו בצורה קשה ביותר נגד ישראל, ממשלתה וצה"ל. רבים כינו אותה "הישות הציונית", שמדיניותה מתאפיינת ב"קיצוניות" ו"אכזריות", וייחסו לה רצון לגרש את הפלסטינים תוך ביצוע טבח ואף רצח עם, מתוך שאיפה להשתלט על אדמות ערביות באשר הן. חשוב לציין שהתקשורת המקומית נמנעה מלדווח על מאורעות 7 אוקטובר, אך סיקרה בבולטות את הפעילות הצבאית של ישראל ברצועת עזה.
היחס לרשות הפלסטינית ולחמאס
היחס לעם הפלסטיני נובע מתחושת האחריות העקרונית כלפי הסוגיה הפלסטינית, הקיימת בקרב ההנהגות המצריות לדורותיהן. הציבור המצרי חש הזדהות עם הפלסטינים, ודאי בשעות משבר, ומביע תמיכה גורפת בזכותם להגדרה עצמית ולחיים עצמאיים "ללא עוולות הכיבוש". בעיני המשטר המצרי, הרשות מייצגת את המדינה הפלסטינית העתידית, היא הגורם השלטוני הלגיטימי המקובל גם בעיני העולם – ורק איתה יש להתדיין. הרשות אחראית לשני חבלי הארץ שיהיו בעתיד המדינה הפלסטינית - הגדה ורצועת עזה, ולכן לוועדת הטכנוקרטים שהציעה מצרים לניהול עזה בתקופת המעבר תהיה זיקה לרשות הפלסטינית.
קהיר סבורה ששלב חיוני והכרחי שיסייע בקידום הקמת המדינה הפלסטינית לצד ישראל הוא הפיוס בין תנועת פתח לחמאס, ולשם כך השקיעה מאמצי תיווך ממושכים. מצרים מודעת לצורך בעריכת רפורמות ברשות הפלסטינית ובתנועת פתח, כפי שעולה מהתוכנית לשיקום רצועת עזה שהציגה מצרים בפסגה הערבית, הכוללת קריאה לאבו מאזן שיפתח את המנגנונים והמוסדות הפלסטיניים. מצרים גם הביעה נכונות לאמן את גורמי השיטור של הרשות לקראת כניסתם לרצועת עזה, כחלק מקבלת האחריות לה.
ארגון הטרור חמאס הוא תנועת בת של האחים המוסלמים, וככזה הוא זכה במשך שנים ליחס פומבי עוין מצד התקשורת הממסדית והפרשנים המצרים. במיוחד לאחר אירועי הטרור בסיני ובמצרים בראשית העשור הקודם, שבהם מילאו אנשי חמאס תפקיד והביאו להרג חיילים ושוטרים מצרים.
המתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר שינתה את היחס לחמאס. מצרים רבים ביטאו במדיה החברתית תמיכה במתקפה שביצעו המחבלים נגד ישראל. הם עברו תהליך של טיהור שמם, ראשיה הפכו לאורחים רצויים בערוצי התקשורת המצרית. ארגון הטרור קיבל לגיטימציה גם באופן שבו כונה: "מוקאוומה", כלומר "תנועת התנגדות". המשטר המשיך לנהל קשר עם ראשי חמאס כחלק מהמדיניות המעשית שמנהלת מצרים מול רצועת עזה, הנשלטת בידי חמאס מאז ההפיכה נגד כוחות הרשות הפלסטינית ב-2007.
כמו בעבר, גם במהלך המלחמה מתקיים משא ומתן בין גורמי הביטחון המצרים לחמאס כדי להביא לידי הפסקת אש ולשחרור החטופים הישראלים. המשטר המצרי לא רואה בחמאס גורם שלטוני לגיטימי בחיי הרצועה בעתיד, כחלק מעקרון המדינתיות שפורט לעיל. המשטר המצרי ואף הציבור המצרי עורכים הבחנה בין חמאס לתושבי הרצועה.
מצרים מובילה מאמץ ממושך להכנסת סיוע לתושבי עזה, וכן להפסקת הלחימה כדי להימנע מהרג חפים מפשע. לאורך חודשי המלחמה ניהלו פרשנים בכירים אחדים קמפיין תוקפני נגד חמאס והאשימו את ארגון הטרור בחורבן ובהרס שנגרמו לתושבי עזה. המגמה הזו הלכה והתרחבה בחודשים האחרונים כחלק מהמדיניות הלחץ שמפעילה מצרים נגד חמאס. פרשנים רבים הציגו את המשוואה הקובעת שהצלת הסוגיה הפלסטינית מפני היעלמות, בעקבות תוכנית ההגירה של טראמפ, מחייבת את הוצאת חמאס מהרצועה.
לסיכום, חשוב להזכיר שלמרות שהמלחמה הממושכת היא מבחן קריטי ליחסי השלום בין ישראל למצרים, שתי המדינות מביעות את מחויבותן לחוזה השלום וערוצי הקשר הרשמיים בין המדינות מתפקדים וממלאים את ייעודם. יש לקוות שהשיח הזה יתפתח לאחר סיום המלחמה לטובת חיים משותפים בשלום ובביטחון.
>>> אמירה אורון היא שגרירה לשעבר ישראל במצרים, כיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וחברת פורום דבורה
