"מתוך הדבר השחור הזה יצא משהו טוב ומשמח", אומר דני ארטובסקי מקיבוץ דן, שהכיר את אהובתו נועה צחורי, גם היא מאותו קיבוץ, דווקא במלון מפונים בחיפה. דני ונועה הם לא הזוג היחיד שהמלחמה והמצב ההזוי שהיא יצרה הפגישו אותם והולידו את סיפור האהבה המיוחד שלהם.
במהלך מלחמת חרבות ברזל השתנו חייהם של אלפי ישראלים בין לילה. 330 אלף מתושבי המדינה נאלצו לעזוב את בתיהם – ומלונות ברחבי הארץ הפכו למקלט זמני למפוני עוטף עזה והצפון. אך איש לא שיער שדווקא בתוך הכאוס הזה יצמחו סיפורי אהבה מרגשים.
גל, שאיבד את אחיו במלחמה, נסע לבקר את סבתו במלון מפונים – והכיר שם את אשתו לעתיד. דני ונועה גרו במשך שנתיים במרחק כמה מטרים זה מזה, אבל רק במלון הכירו לראשונה, ואוריה וינון הכירו על שפת הבריכה במלון – ולא האמינו לאן החברות הזו תיקח אותם.
הקשר שנרקם – בזכות הסבתא
"בבוקר 7 באוקטובר קמנו ליריות וצעקות בערבית, הרבה בומים וקסאמים מכל כיוון", מספרת שחר מינה, בת 28 מקיבוץ סעד. "כבר ביום ראשון למוחרת פינו את כל הקיבוץ למלון נבו בים המלח". בהיותה מחנכת לגיל הרך היא מצאה עצמה מופקדת על התינוקייה שנפתחה במלון כדי לספק מסגרת לילדים המפונים.
"באותו היום הוקפצתי למילואים והתייצבתי ביחידה שלי בצפון", משחזר גל שניר, בן 32 מעופרה. "לירון אחי ז"ל היה בן 25 וקצין בקבע בסיירת גולני. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ לשטחי כינוס לפני הכניסה לעזה. הצוות שלו לא היה אמור להיכנס ללחימה, הם היו לקראת שחרור, אבל ללירון היה חשוב להילחם. הייתה לו תחושת שליחות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ב-21 בנובמבר 2023 נפל לירון בקרב ברצועה בשכונת זייתון. "לירון היה מפקד של אחד הנמ"רים, וכשיצא עם חצי גוף מהנמר לבדוק את השטח, היה פיצוץ והוא נורה בידי צלף. הוא נפצע אנושות ונהרג. הודיעו לי את זה כשהייתי במילואים והתפרקתי ממש, כל המחלקה ראתה את זה מהצד וכולם רצו אליי לחבק אותי, זה היה רגע קשוח מאוד", מספר גל בכאב.
שרה בלס, סבתו של גל, גם היא מקיבוץ סעד, החליטה להתנדב עם הילדים בגן במלון יחד עם שחר, שאותה הכירה משבילי הקיבוץ. "יום אחד שלחו הודעה שהנכד של שרה נהרג בעזה, והלכנו להלוויה ולשבעה בעופרה, בשביל שרה", מספרת שחר. כחודש לאחר מכן הגיע גל עם אחיו אלון, אחיו התאום של לירון ז"ל, לארוחת בוקר במלון עם סבא וסבתא שלו.
סבתא שרה, שכבר אז ראתה את הפוטנציאל, זממה מאחורי הקלעים והזמינה את שחר להצטרף לארוחת הבוקר עם הנכדים. "שרה קראה לי מרחוק ואמרה, 'שחר, שחר, בואי תכירי את האחים של לירון'", נזכרת שחר בחיוך. "בעקבות הנפילה של לירון, המשפחה של גל הייתה מגיעה הרבה למלון שלנו. ושם, משבת לשבת, התחיל החיבור בינינו".
עבר עוד זמן עד שההיכרות הבשילה. "לא הייתי פנויה אז, היה לי קשה במלון כמפונה", מסבירה שחר, "וגם גל, בדיעבד, לא היה פנוי לזה. הוא כאב את הנפילה של אחיו". במאי, כמה חודשים לאחר ההיכרות הראשונית, התקשר אלון לשחר והציע לה לצאת עם אחיו. "במלון היה חיבור טוב עם גל, אבל לא הרגשתי שהוא רוצה, אז לא לחצתי. פתאום כשאלון התקשר ואמר שגל מעוניין הסכמתי, יצאנו לדייט בחוף הים – והשאר היסטוריה", היא צוחקת.
לאחר תשעה חודשים יחד החליט גל שהגיע הזמן וארגן הצעת נישואים מרגשת בט"ו בשבט – סמל להתחדשות ופריחה. "הלכנו יד ביד, חיבקתי אותה ואמרתי שאני אוהב אותה", משחזר גל בהתרגשות. "יחד עם חברה שלה עיצבנו פינה יפה בקיבוץ, כרעתי ברך בהתרגשות והיא אמרה לי כן".
"השמחה והעצב הם חלק מאיתנו"
שחר וגל מאמינים שכוח עליון חיבר ביניהם. "סבתא שרה הכירה בינינו במלון, אבל אין לנו ספק שלירון כיוון את זה וסידר לנו אחד את השנייה", אומרת שחר. "גם אימא שלי, שנפטרה ממחלה כשהייתי בת 10, קשורה לזה. צחקנו על זה שבטח כשלירון הגיע לשמיים, אימא שלי חיכתה לו וביחד הם הציעו את השידוך. ממש ירו עלינו את החץ של קופידון. גם כשהתארסנו, הקושי והאובדן לא היו בצד. השמחה והעצב הם חלק מאיתנו ויצעדו איתנו לכל מקום. אימא שלי ולירון מלווים אותנו ויהיו איתנו כל החיים".
לפני שנכנס לעזה כתב לירון מכתב ובו המשפט: "מצווה לכל עם ישראל להיות טובים ולעשות טוב". המשפט הזה הפך למוטו של המשפחה ושל העמותה שהקימו לזכרו – להיות בגדלות. "אמרתי שאני חייב להרים את הראש, לחיות את החיים ולעשות טוב, זו המצווה של לירון", אומר גל. "לירון נפל כדי שאוכל לחיות יותר טוב. קשה מאוד לאבד אח, אבל אני מאוד שמח שהיה לי אח כזה ואני גאה בו ורוצה שכולם יידעו איזה בן אדם הוא היה".
למרות האובדן והמלחמה, שנמשכת כבר יותר משנה וחצי, גל ושחר עדיין אופטימיים. "כולנו בתוך הדבר הנורא הזה, אבל מתוך השכול והכאב העמוק יש פה סוג של צמיחה. צריך לצמוח, לאהוב את החיים ולעשות טוב, כמו שלירון אמר, לעזור לאנשים ולהביא כמה שיותר שמחות", אומר גל. "מתוך החושך יגיע האור", מוסיפה שחר. "מתוך המלחמה והשכול והאובדן, נקים פה שורשים בארץ, נצמח ונבנה עוד בית בעם ישראל ונביא ילדים – וזה הניצחון שלנו, להמשיך את עם ישראל, להמשיך את החיים, לשמוח ולשמח".
השכנים שהכירו עשרות קילומטרים מהבית
נועה צחורי היא בובנאית, יוצרת ומורה לתיאטרון בת 37, ודני ארטובסקי הוא נגר ועובד סוציאלי בן 32. שניהם תושבי קיבוץ דן שבגליל העליון. אלא שלמרות הקרבה הגיאוגרפית, דרכיהם מעולם לא הצטלבו, עד שפרצה המלחמה. "גרנו בקיבוץ דן שנתיים ולא נפגשנו אף פעם, חמש דקות הליכה אחד מהשני ומעולם לא נתקלנו זה בזו", מספרת נועה בחיוך.
כשהחלו לפנות את התושבים, נועה הסתובבה עם הבובות שלה ברחבי הארץ, עד שהחליטה להתמקם במלון דן כרמל בחיפה, לשם פונו חברי הקיבוץ. "החלטתי לעזור עם החינוך במלון", היא מסבירה. "לימדתי את הילדים תיאטרון, יצרנו בית ספר אלטרנטיבי למפוני הקיבוץ בבית ספר בחיפה".
דני, לעומתה, התפנה עצמאית והסתובב בין חמישה סאבלטים שונים באזור הצפון. "בשלושת החודשים הראשונים למלחמה עברתי בין דירות ועבדתי כעובד סוציאלי עם מפונים מקריית שמונה במלון בטבריה. במקביל עסקתי גם בגיוס תרומות למילואימניקים ובבניית מעצורים לדלתות ממ"ד מקרשים בנגרייה הקהילתית שלי בקריית שמונה, שנאלצתי לסגור תוך כדי המלחמה", הוא מספר.
המפגש ביניהם היה מקרי לגמרי. "הגעתי למלון של קיבוץ דן בשביל לסדר משהו בירוקרטי עם הקיבוץ וכדי לפגוש חברה", נזכר דני. "ישבתי עם החברה בלובי, ומתברר שהיא חברה משותפת שלנו, אז גם נועה הצטרפה. דיברנו, צחקנו ואני זוכר שגם שיחקנו משחק טריוויה".
נועה התרגשה מאוד מהעבודה שעשה דני עם המפונים. "זה גרם לי לרצות להמשיך לדבר איתו כי ריגש אותי שהוא בחר לעזור למפונים", היא מסבירה. "שנינו בחרנו להתמודד עם המלחמה באותו אופן, להיות נוכחים ולעזור עם קושי, וזה חיבר אותנו מאוד".
"בלי בית, בלי המקום הבטוח"
אחרי המפגש במלון התחילו השניים להתכתב באפליקציית היכרויות ובה גילו שיש ביניהם התאמה. "היינו ביישנים ולא יזמנו במלון", אומרת נועה בחיוך. "אחרי שבועיים בערך של קשקושים בוואטסאפ ושיחות, נמאס לי ואמרתי: או שנפגשים מחר או שחלאס. הצפון היה מת לחלוטין בגלל המלחמה, אז באתי אליו לדייט בדירה שהוא סבלט יחד עם שתי שותפות, שעם הזמן הפכו גם לחברות".
המפגש באותה דירה היה שונה לחלוטין מכל דייט "רגיל". "פגשנו אחד את השני במקום הכי נקי שיש – בלי בית, בלי חפצים, בלי המקום הבטוח. פשוט במקום הכי אמיתי", מסבירה נועה. "בדייטים ראשונים תמיד יש מתח, אבל כל החוקים של לפגוש בן אדם בדייטים התערבלו. לא היו חוקים, הכול היה נקי ומרצון שלנו לקרבה ולאהבה. קשר מאוד נקי ומאוד ישיר".
בזמן שנועה שהתה במלון היא ניהלה פרויקט ייחודי עם ילדי המפונים, תלמידי כיתות א'–ו', ואיתם היא כתבה את הסיפור "האפונים המפונים". "בשיעורי תיאטרון עזרנו להם לספר סיפורים ולדבר על מה שעברו. נוצר לנו ספר וגם הייתה הצגה על חוויות הפינוי שלהם", היא אומרת. דני התלהב מהמיזם וסייע בגיוס כספים כדי להדפיס את הספר ולהפיץ אותו לבתי ספר אחרים.
הפרויקט עם הילדים נתן לנועה תחושת משמעות בתקופה חשוכה והשאיר אותה במלון, למרות הבדידות. "החוויה של לחיות במלון כל כך הזויה ואבסורדית, מי שלא חי את זה לא מבין. זה מאוד בודד. העבודה על ההצגה הפכה אותי לחיונית, הייתי גאה בעצמי, ודני התרשם מזה מאוד. המפגש עם דני היה עבורי ממש נקודת אור. זאת האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים – בזכות מלון המפונים".
בתוך חודשים ספורים הקשר ביניהם התחזק והעמיק. "לדני לא היה בית קבוע. אבל זה שהיה לו בית שיכולתי לבוא אליו היה בשבילי מפלט מהמלון. קצת נורמליות", מסבירה נועה. "היה לי מקום לנוח בו מההזיה הזו – מקום שהרגשתי בו בבית".
"היינו זקוקים אחד לשני"
אחרי ארבעה חודשים יחד החליטו לצאת להפסקה מהמציאות הישראלית הסוערת ולטייל יחד בוואן בפורטוגל במשך שלושה חודשים. "המלחמה נתנה פרופורציות למה חשוב באמת ומה שטויות", אומרת נועה. "כשחזרנו מפורטוגל כבר היה כל כך ברור שנמשיך יחד, אז עברנו לגור יחד".
"השנה וחצי האחרונות הן הכי מטורפות שעברתי בחיים שלי", מסכמת נועה. "הבנתי שהאהבה היא הדבר הכי חשוב בעולם. לכל דבר אחר יש תחליף – איפה שאתה גר ואיפה שאתה עובד. אבל בית הוא האנשים שאתה איתם ולא הקירות. האנשים יוצרים בית, אהבה יוצרת בית. יש משהו במלחמה, בפינוי, שאפשר לקשר הזה לקרות. היינו זקוקים אחד לשני, לאיזשהו ביטחון, לבית מדומה. דני הפך להיות הבית שלי ממש מהר. מזרים מוחלטים הפכנו להיות קרובים מהר".
ודני אומר בפשטות: "בתוך התקופה ההזויה והנוראה הזו, לגור במלון או בסאבלט, לנדוד בין חמישה בתים שונים בארבעה חודשים, היו גם שבועיים שהייתי בלי בית והייתי צריך לשרוד את הדבר הזה. היה משהו בקשר שלנו שהחזיק ותמך והיה שווה לקום בשבילו בבוקר ולשמוח".
למדו יחד בקריית שמונה – והכירו באילת
אוריה אלגרסי, סטודנטית לחינוך גופני בת 23, וינון לוי, סטודנט למשפטים בן 21, גדלו שניהם בקריית שמונה, למדו באותו בית ספר יסודי, וגם באותו תיכון, ואפילו הגנים שלהם היו זה מול זה. אבל רק כשהגיעו למלון המפונים באילת, הם באמת הכירו זה את זה – והשאר כבר היסטוריה.
כשבועיים לאחר תחילת המלחמה פונו אוריה וינון עם משפחותיהם למלון באילת. "היו שם מפונים מהדרום, מהצפון, מהרבה מקומות, ושם הכרנו", נזכרת אוריה. "פגשתי חבר מהעבר, שהוא במקרה גם חבר ממש טוב שלו. ישבנו יחד ליד הבריכה במלון וככה התחלנו לדבר".
אוריה סיפרה שבהתחלה עזרה לינון עם מישהי אחרת. "לכל מקום שהוא היה הולך איתה הוא היה מביא גם אותי ואומר שהוא 'רוצה להתייעץ' איתי עליה", היא אמרה בחיוך. "הוא לא באמת רצה אותה. הוא סתם רצה לדבר איתי".
"עזב הכול ובא"
הקשר בין אוריה לינון התהדק, אך אז הגיע רגע של משבר כשההורים שלו רצו לעבור לתל אביב. "הייתה לנו דילמה מה לעשות, כי עוד לא היינו ממש ביחד-ביחד. הוא אמר לי שהוא רוצה אותי, אבל אני אמרתי שהוא גם ככה עוזב עכשיו את המלון, אז למה שנעשה את זה", היא סיפרה.
אפילו יום אחד הם לא הצליחו להישאר רחוקים זה מזה. "הוא נסע עם ההורים שלו, אבל המשכנו לדבר בכל אותו היום, ובסופו של דבר אמרתי לו שאני רוצה שנהיה יחד, ופשוט פחדתי לספר לו – אז הוא עזב הכול ובא. למרות שלא ידענו מה יקרה ומה נעשה, כמה שעות אחרי שהגיע לתל אביב הוא חזר אליי למלון באילת", היא שחזרה.
"באמצע הלילה הוא דפק בדלת ואמר שחזר בשבילי, זה היה רגע ממש מרגש ורומנטי, כמו בסרט", מספרת אוריה. "הוא עזב את המשפחה שלו ואת הכול רק כדי להיות איתי – ומאז אנחנו ביחד. בפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, זה היה ליד הבריכה במלון, איפה שהכרנו לראשונה. הכי רומנטי שיכול להיות".
כשאוריה הייתה צריכה לחזור ללימודים בנתניה, ינון לא היסס. "הוא שוב עזב הכול ובא אחריי. למרות שהיינו ביחד בקושי שלושה-ארבעה חודשים, הוא פשוט בא איתי", אמרה. הם עברו מהמלון באילת למלון מפונים אחר בנתניה, מלון שהפך לבית שלהם. "שם כבר גרנו ביחד, בלי המשפחות שלנו", היא הוסיפה.
היום גרים אוריה וינון יחד בדירה בתל מונד ומתכננים את חתונתם, שמתוכננת להתקיים באוגוסט. "המלחמה עשתה אותנו מאוד ספונטניים", סיפרה אוריה. "אנחנו לא חושבים יותר מדי, אם בא לנו משהו – אנחנו פשוט עושים – אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר במדינה הזאת". על החתונה המתקרבת היא אמרה: "מי חשב על זה בכלל? הכול קרה מהר. זה היה אינטנסיבי וכיפי. בתוך שנה וחצי החיים שלנו התהפכו לגמרי, ולצד כל הדברים הקשים שקרו במלחמה – יצא לנו מזה דבר מדהים".