ניסים קחלון בן ה-79 יושב במרפסת של המקום שמשמש לו בית כבר 50 שנה. הוא מדביק שברי חרסים צבעוניים – פעם הם היו צלחות יפות – על שולחן גינה עשוי בטון, שגם אותו יצר בעצמו. כך, בעבודה מפרכת, עוברות על קחלון האומן השנים, במרפסת שבנה, בבית שחצב – כן, כן, חצב, במו ידיו במערה – בתוך מצוק עם נוף שורה ראשונה לים.
מגיל 29 הוא כאן: הוא מעולם לא נישא, ושלושת ילדיו גדלו עם אימותיהם. המערה שלו מחוברת כיום לכל התשתיות שאתם מצפים למצוא בבית מודרני, אבל שנים ארוכות הוא חי בלי מים ובלי חשמל. גם כאשר חתיכה מהבית שלו נפלה אל החוף הוא לא חש סכנה, וגם כשכתב וצלם נחתו פתאום על המרפסת שלו הוא לא מתרגש יותר מדי.
אנחנו לא העיתונאים הראשונים שמגיעים למקום הזה. אפילו יהונתן גפן הקדיש בשנות ה-80 יום שלם לצלילה אל עולמו של קחלון, וכתב עליו במעריב כי "הוא חסר מנוחה, לא יכול לשבת רגע אחד בשקט. דיוקנו של האדם העובד כאדם אבוד בארץ שהתרגלה שמישהו אחר עובד בשבילה". במהלך השנים הפך קחלון לא רק לאומן אלא גם לאדם שהרים קירות וניפץ מוסכמות על מגורים, בעלות, ואפילו על אומנות. הרבה השתנה ב-40 שנה: גפן כבר איננו וגם מצבו של קחלון רחוק מאוד מהתיאור הזה.
שורה ראשונה לים – ובסכנת קריסה: ביקורנו הקודם אצל ניסים בצוק, לפני שלוש שנים
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"עבדתי פה קשה ועכשיו אני משלם. פה כואב, שם כואב", הוא אומר, משבץ שבר חרס נוסף ביצירה. הגוף כבד, הדיבור לא לגמרי צלול. הוא נעזר בהליכון, כמעט שלא קם מכיסאו במשך שעות. שתיים מאחיותיו – דינה ודליה – יושבות לצידו, מבשלות, מסייעות לו להתמודד עם החיים במערה – החיים שהיו קלים מאוד גופנית כשהיה צעיר יותר, אבל מתאימים פחות למי שבקרוב ימלאו לו 80. במשך חודש אחד, מספר ניסים, יצא מהבית רק פעם אחת לטקס האזכרה לאימו, וגם זה היה כרוך במאמץ רב.
"הוא סובל מראומטיזם, יש לו דלקת מפרקים קשה. מה הוא כבר יכול לעשות?", מספרת האחות דינה. "הייתי לוקח זריקות אבל כבר הפסקתי והתחילו כאבים, אז אשפזו אותי", משלים אותה ניסים. כל יציאותיו היום הן לקופת החולים או לבדיקות. אבל הוא לא מתלונן, להפך. "אין מה לעשות למעלה. פה אני נהנה, עושה דברים ומרגיש טוב. שומע מוזיקה קצת, כוס קפה קטן. מה עוד אני צריך?"
אתה בכלל מסוגל לדמיין את החיים שלך מחוץ למקום הזה?
"לא. אמרתי תמיד שאני אהיה פה עד שארגיש שאני כבר לא יכול להיות פה. ואלך".
הקרב המשפטי – ומועד הפינוי המתקרב
והמועד הזה ככל הנראה הגיע. איש לא מערער על כך שהמבנה שיצר קחלון לא חוקי, גם לא ההתיישבות בו. ובכל זאת האיש הוא מוסד, אדם שמרחוק – גם מעבר לים – הגיעו כדי לבקר אותו. פעם ראו בו רק מתבודד מוזר, היום הוא סמל לשימור וליצירה מחוץ לגבולות המקובלים, ונהפך לפורץ גבולות בעל כורחו.
ניסיונות פינוי, צווי הריסה והתדיינויות משפטיות היו כבר למכביר לאורך כל השנים, ובכל זאת, הוא עדיין פה. לפני כשלוש שנים החל פרק נוסף בסאגה שמנהלות הרשויות מול קחלון, הפעם בשל תוכנית משותפת לרשות הטבע והגנים ולעיריית הרצליה, המבקשות להרחיב את הגן הלאומי אפולוניה הסמוך – אתר ארכיאולוגי שמשומרים בו שרידי התיישבות צלבנית – וליצור פארק אקולוגי באזור שמסביב.
בתוכנית המקורית לא נכללה המערה של ניסים, והמשרד להגנת הסביבה, האמון על הרשות, פנה לבית המשפט וביקש להרוס את המקום. למרבה האבסורד, איקון הסביבה, שכבר שנים אוסף בקבוקים ישנים מהחוף וממחזר חומרים שהופכים בידי האומן שלו לחומרי בנייה – נהפך לאויב המשרד. עוד נטען שהמבנה פוגע בזכות הציבור לעבור בחוף וכמובן פוגע במאמצי שיקום המצוק, אף ש-50 שנות קיומו לא הובילו לקריסה משמעותית או להיחלשות מבנית במערות. עיריית הרצליה התייצבה לימינו: היא אפילו יזמה פניה לאונסק"ו כדי שיכיר במקום כפלא עולם. בזכות מאמצי העירייה הושגה לאחרונה פשרה: קחלון ייצא מהבית, אך המבנה יעבור שימור.
"יש פה פינה יפה – אני בונה בה בית"
המקום שהוא קורא לו בית נמצא בלב מתחם שלא חסרות בו אטרקציות – בין הגן הלאומי אפולוניה מצד אחד למסגד העתיק של סידנא עלי מהצד השני. דווקא הנקודה הזו – נדמה ששואבת תשומת לב רבה בהרבה מהעוברים והשבים באזור. בתוך מקטע רחב של מצוק הכורכר שמשקיף על חוף נוף ים בהרצליה נמצאים הבית של ניסים, המערה של ניסים. אם לדייק, מנהרה. ואולי יותר נכון מערכת מנהרות, שחצב במו ידיו בכלים ידניים לאורך יובל השנים שבו פיסת החוף הזו היא ביתו. את חלק מהמערות גם הוא כנראה כבר לא זוכר.
החלום שלו תמיד היה הים. "כשהייתי בן 13 באבן יהודה הייתי לוקח אופניים לחוף אודים, ליד מכון וינגייט. היו אז דגים כמו חול. מלא, מלא". לפני 50 שנה בדיוק ברח קחלון מבית הוריו באבן יהודה, אחרי שהללו ניסו לכפות עליו נישואים. הוא החליט להגשים את החלום ולגור על החוף. בהתחלה התמקם באוהל על החול, מעט מדרום לנקודה שבה נמצאת המנהרה שלו היום. ריח הביוב שהיה עולה מהים בכל לילה הבריח אותו משם.
"לקחתי את כל הדברים שלי והלכתי לחבר בהרצליה, בנווה עמל. למוחרת כבר הלכתי ברגל צפונה לכיוון קיבוץ שפיים. ניסיתי להתיישב שם על המצוק, אבל היה תלול מדי. התייאשתי. כשהגעתי לפה אמרתי לחבר שלי לואיס, 'יש פה פינה יפה. אני בונה פה בית'. למוחרת באתי עם מכוש וטורייה והתחלתי לחצוב. אחרי חודשיים כבר הייתה לי חתיכה בהר של חמישה מטר גובה, עשרה מטר אורך, שמונה מטר רוחב – ובניתי גם משטח". כך התחיל פרויקט חייו של האדם שחצב את חייו בסלע, במלוא מובן המילה.
"בדידות? כאן? אין דבר כזה"
קשה להעביר בכתב כמה משונה ומסתורי האתר הזה, שכמותו אין עוד בארץ. ספק כמה מקומות כאלה יש בעולם. הציבור פחות מכיר את המערכת המסועפת כולה, אלא רק את חלקה החיצוני, הבולט מתוך המצוק. הצד, שעשוי ברובו מבטון, מכונה בפי תושבי האזור "בית הצדף", על שם הצורה שבה עיצב קחלון את המרפסת – שהייתה לסימן ההיכר הבולט של המקום. בעבר יצר קחלון בתחתית מבוך המנהרות הזה, במפלס החוף, מתחם שבו הפעיל בית קפה. את המקום הזה סגרה העירייה לפני שנים. לצד הדירה הקטנה אך המרהיבה ביופייה, שבה גר קחלון עצמו, מערכת המערות כוללת שתי דירות נוספות – ובה מתארחים כעת שניים מקרוביו, המסייעים לו בזקנתו. בכולן הנוף לים מרהיב.
רוב חייו התנהלו כאן, לבד. רק פעם אחת עזב את המערה – למען אהבה. אמריקנית שהכיר בארץ שכנעה אותו לעבור איתה לשיקגו. זה לא החזיק. בסופו של דבר הכריעו אותו הגעגועים לבית שחצב במו ידיו, והוא חזר. בהמשך, מערכת יחסים שניהל עם אחת המלצריות בבית הקפה שהפעיל במתחם הניבה שני צאצאים נוספים. "הם רוצים לקחת אותי לבית אבות – שאת אימא שלהם ייקחו לבית אבות", הוא אומר בנחרצות. "אני עובד כל הזמן. אז שייתנו לי בית חלופי ואני אפנה את המקום. זה יישאר פה לאנשים שיראו. שום דבר לא נשאר לנצח, ובאיזשהו שלב צריך לגמור את העניין. אני, כבר קשה לי. יש לי פה עוד דברים לעשות", הוא אומר ומצביע על כמה נקודות בקיר המרפסת שיש לאטום. "פה רובה, שם רובה. אני עושה את זה בשביל הנשמה, לא בשביל עצמי".
כשגרים לבד במערה אין בדידות?
"אין דבר כזה. יש ריפוי בעיסוק. אני מעסיק את עצמי, קורא תהילים, קורא עוד דברים. בכל פעם שאני קם אני צריך לסדר עוד כמה דברים על הדרך. עד לפני כמה שנים סבלתי כאן מחום בקיץ וקור בחורף – מה אני עושה? הסתכלתי במטבח יום אחד וראיתי תרמוס. מה זה תרמוס? שומר על חום וקור. אז ציפיתי את כל הגג בתרמוסים שהשכבתי. כל הבית נהיה מבודד כמו תרמוס. שואלים אותי איך הצדפה (המרפסת שבולטת מחוץ למנהרה – י"כ) באוויר. שאלו אם למדתי הנדסה. האמת היא שפעם בניתי עם ברזל – זה לא טוב, כי הים עושה קורוזיה. אבל היום אני משתמש ברשתות של גדר, מצופות פלסטיק. לקחתי חתיכות של צינורות פלסטיק וגדר כדי לחזק את הבטון. כל האבנים שאתה רואה פה (שברי החרס הצבעוניים שמשובצים בדירה בכל פינה – בקירות, ברצפות ובתקרות – י"כ) – את כולן אספתי מהרחוב".
יש עוד משהו שבא לך לעשות פה ועוד לא הספקת?
"אני רוצה לעשות פה קיר קטן בצורה של קונכייה. כי אם אני יושב ומישהו זורק משהו מלמטה, זה פוגע בראש. אבל כבר קשה לי לעמוד", הוא אומר ומצביע על פינה במרפסת, מאחוריו, שבה כבר ניצבים עמודים שבנה. העמודים כבר מוכנים לקונכייה המדוברת, ולידם ערמת בקבוקים שנאספו מהחוף ואמורים להיות חלק מהיצירה הזו.
"הרב אמר: אתה חי בגן עדן"
הרדיו במרפסת מנגן אופרטות, המכשיר שבתוך הסלון מנגן, ממש במקביל, מוזיקה ערבית קלסית. זה פס הקול המגוון שמלווה את קחלון כשהוא עמל על אומנותו. על מדפי הספרים ספרי אומנות והיסטוריה, לצד ספרי דת רבים, שנהיו חלק מרכזי מחייו העשירים מאז חזר בתשובה לפני כמה שנים. הסלון משמש גם חדר השינה והמטבח. במנהרה המקבילה יש שירותים ומקלחת, המחוברים לרשת המים. גם חיבור לחשמל יש כבר שנים רבות ואפילו אינטרנט ורשת וויי-פיי. יש גם מחסן קטן. וזו רק הדירה עצמה.
"פה יהיה מוזיאון", הוא מצהיר. "תיירים שמגיעים לפה, גם מאמריקה, מתרגשים. אני מתרגש מהם. הייתי מביא לפה את כל הילדים מבתי הספר כדי שיראו ממה עושים אומנות. ילדים היום בטלפון, לא יודעים איך עושים כלום. שיראו את המציאות".
למה הכי תתגעגע?
"לרעש של הים. בעיר זה קטסטרופה, הרעשים והמכוניות. הכול יותר מדי צפוף. לי זה קשה. היה פה פעם רב מבני ברק שאמר לי, 'אתה חי בגן עדן'. אמרתי לו, 'כבוד הרב, הייתי הרבה שנים בגיהינום. העבירו אותי מחלקה'".
"אמרתי שנבוא ונעמוד לדחפורים בדרך"
נכון לעכשיו לא ברור מה תאריך היעד לעזיבתו של קחלון. בסביבתו מדברים על הקיץ הקרוב, ייתכן שתהיה דחייה. גם הוא כבר השלים עם כך שהמסע הארוך הזה הגיע אל סופו. ההתדיינות המשפטית עודנה נמשכת ומתרכזת כרגע בניסיון למצוא עבור קחלון פתרון מגורים חלופי שהולם אותו, ובעיקר את מצבו הרפואי. כמו ראש העירייה הקודם, משה פדלון, גם זה הנוכחי, יריב פישר, התייצב לימינו. "ראש העיר אמר במשפט שכשהוא היה בן 19 הוא היה פה ועזר לי להעלות אבנים למעלה", אומר קחלון.
ופישר הוא לא היחיד: קחלון נזכר במפגש מעניין עם הרופא שניתח אותו לאחרונה. "הוא אמר לי לפני הניתוח, 'אחרי זה יש לי הפתעה בשבילך'. אז הוא הראה לי אחרי הניתוח תמונה: הוא היה ילד בן 14–15, ואני מחבק אותו בכניסה לבית. כמעט בכיתי. נגנבתי. הייתי אז בן 45, היום אני בן 79". ודינה האחות, שיושבת לצידו, מוסיפה: "הוא סיפר שהוא היה אומר להורים שלו שהוא הולך לאכול אצל ניסים".
הבית שבנה קחלון בתוך המצוק כמו לקוח מתוך סיפור – מקום מסתורי, קסום, אינו דומה לשום דבר אחר. וכך, שנים לפני שהיו מסכים בכל פינה, גדלו ילדים בהרצליה – ובהם אף כותב שורות אלו – על האגדה על "ההוא שגר במערה על החוף". חלק רק שמעו, האמיצים יותר ירדו במצוק לראות בעצמם. מי שהעז לא שכח, כמו פישר ראש העירייה והרופא המנתח. המיתוס סביב האיש התעצם עוד יותר. גם שרון גרמה נשבתה בקסם המקום. כיום היא ממובילי קבוצה של תושבי האזור שהתייצבו לימינו.
"קצת לפני המלחמה שמעתי על זה שרוצים לפנות. אני גדלתי פה, הכרתי את המקום מבחוץ מאז שאני זוכרת את עצמי. כששמעתי שרוצים לפנות אותו, היו לי דפיקות לב. לא יכולתי לדמיין את הסיטואציה הזאת בכלל", מספרת גרמה. "אחרי כמה ימים אזרתי אומץ ופשוט באתי לפה, הצגתי את עצמי ואמרתי לניסים ולחברים שלו, 'אתם לא מכירים אותי, אבל המקום הזה חשוב לי מאוד, ואני חושבת שאסור להרוס אותו בשום פנים ואופן'. כך התגייסתי לעניין. תכננתי שאם ייצא צו הריסה, נבוא לפה כולם ונעמוד לדחפורים בדרך. עכשיו אנחנו, כל הקהילה, לרשות ניסים והמשפחה וכל מה שהם צריכים".
ועכשיו כשנוצר פתרון ביניים, שבו לא הורסים את המקום אבל מוציאים את ניסים מפה, יש תחושת ניצחון?
"מה שניסים מרגיש הוא הניצחון. כן, יש פה איזשהו ניצחון ברור כי תכננו להרוס. הגענו למצב שהעירייה תומכת וגם כל הקהילה. ברגע שנכנסתי לעניינים והתחלתי להבין מי נגד מי, אחרי כמה ימים פתחתי את קבוצת הפייסבוק כי ידעתי שבדיוק כמוני יש פה המון הרצליינים שגדלו ומכירים את המקום ולא יכולים לדמיין סיטואציה שהורסים אותו. זו הזיה. פתחתי את הקבוצה ובאמת בתוך שנייה נהיו מלא אנשים ואז עשינו קמפיין מימון המונים, שהצליח, לעזור להם בתשלומים לעורך דין. עכשיו אני מקווה שזה יסתיים גם בסידור טוב לניסים, שהוא יוכל לסיים את החיים במקום טוב ושלא משנים לו את הסביבה לחלוטין".
"הוא לא יכול ולא רוצה להתנתק מפה"
"הוא יגיע לפה פעמיים–שלוש בשבוע. הוא לא יכול ולא רוצה להתנתק, חס וחלילה", אומרת האחות דינה. "הוא קשור למקום הזה בנשמה. הוא רוצה להמשיך לתחזק את המקום, וגם חשוב לו לבוא ולדבר עם האנשים שיבואו לפה. הוא איש מעניין ויש הרבה ללמוד ממנו, גם לצעירים וגם למבוגרים. זו לא חוכמה לנתק אותו מפה, וכל עוד הוא בחיים, גם אם הוא לא יגור פה, זה המקום שלו".
"צריך לתת לו את הכבוד וההערכה על כל מה שהוא עשה פה", מסכימה איתה גרמה. "איזה טקס או תעודה – כי המקום הזה הולך ללוות אותנו בעזרת השם עוד שנים, עשרות שנים, אם לא מאות שנים קדימה. צריך, כשהוא פה, לתת לו להבין שזה הולך להיות בלב של כולם ושלא ישכחו אותו, אז לתת את הכבוד הזה גם עכשיו".
מה חשבתן על זה שאחיכן הגדול הלך לגור במערה?
דינה: "כאב לנו מאוד. כי לא היה לו חשמל ולא היו לו מים והוא היה לבד. תתאר לך – אימא שלי הייתה שולחת לו אוכל מאבן יהודה לפה, למערה. בסירים היינו מורידים לו לפה".
דליה: "אני תמיד חשבתי שהוא בחר בדרך אחרת יוצאת דופן ומדליקה. אני זוכרת את עצמי, נערה צעירה, ממש צעירה. באה בבגד ים – יצאנו, נכנסנו, חזרנו, זה היה נורא כיף. לי זה היה מגניב, אבל הוא עבד מאוד קשה. אני לא ראיתי את זה אז, עם השנים בגרתי והבנתי דברים שלא הבנתי אז. את העמל הגדול הזה, וההשקעה הגדולה".
ולסיום נחזור לטקסט הישן ההוא של יהונתן גפן, שנכתב עוד בטרם חובר קחלון לרשת החשמל. "לאור הנר קורא ניסים שוב את המכתב האכזר: בתוך שלושים יום לפנות את ההר. ועשרה ימים כבר עברו, אסור לבזבז זמן, לכן אנחנו, כל ידידיו ומוקירי אומנות ידיו המבורכות של ניסים קחלון, מבקשים מאוד – אל תהרסו לו. אנחנו, שמחפשים בנרות יהודי שעובד במו ידיו, אדם שמצא משמעות לחייו, מבקשים – השאירו אותו שם: אנחנו, שהעם הערבי בונה את בתינו ואנחנו נוסעים לארצות אחרות כדי לראות פלאים דלים הנמוגים למול פלא האדם שחצב לו בית בחול, מבקשים לבטל את רוע הגזרה". הגזרה ההיא, כמעט מיותר לציין, אכן בוטלה.
"כן, אנחנו יודעים שהתנחלותו של ניסים אינה חוקית", סיים גפן את השתפכותו על פורע החוק מנוף ים. "ואנחנו מוכנים, כמו ניסים, שהשטח לא יהיה שלו אלא של מקרקעי ישראל, כי חוק זה חוק. אבל אנחנו מבקשים: אל תהרסו לו, אל תחריבו את הארמון רב התפארת, שהוא באמת אחד הארמונות היחידים שהצלחנו להצמיח מתוך הבוץ. שלא יהיה משעמם".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv