כשהפורעים המוסלמים פרצו לבית הוריו שבבגדאד והכו אותם עד זוב דם, שלמה היה רק ילד קטן, בן 3. הוא נמלט ועלה לגג, וכשהציץ משם נגלה לפניו מחזה מחריד: פורעים התעללו בתינוק יהודי לנגד עיני אימו, ולבסוף רצחו אותו. איש לא היה מאמין אם היינו מספרים לפני 7 באוקטובר שאותו יהודי בן 3, ששרד בפרעות הפרהוד בעיראק והצליח לעלות לישראל, ייחטף ויירצח בידי פורעים מוסלמים יותר מ-80 שנה אחרי כן, במקום שבו הרגיש בטוח יותר מאי-פעם.
שלמה מנצור ז"ל הוא החטוף המבוגר ביותר שנלקח בכוח בשבת השחורה מביתו שבכיסופים. שמו עלה שוב ושוב לכותרות, ופניו עם השפם הייחודי נחרטו היטב בזיכרון של כולנו. 494 יום אחרי חטיפתו קיבלה משפחתו את הבשורה הקשה כי נרצח באותה שבת.
"המאורעות התחוללו בשנת 1941, בחג השבועות", מספרת הדסה לזר, אחותו הצעירה ביותר של שלמה. "טבחו ביהודים בצורה אכזרית מאוד: הם ערפו ראשים של אנשים, כרתו איברים של תינוקות, השליכו תינוקות לבארות מים לנגד הוריהם, ריטשו ראשים. המוסלמים פרצו לביתם של ההורים שלי בזמן ששלמה היה בן 3 ואחותי הייתה תינוקת בעריסה. הם הכו את ההורים שלי מכות קשות וירו בכלבה שלו", מוסיפה הדסה. "לאחר מכן שלמה רץ בבהלה לגג, ראה משם מחזה שהשאיר בו חותם וכתב עליו ביומנו – שנמצא לאחר חטיפתו. שני מוסלמים שיחקו בילד, בתינוק, כמו בכדור – והאימא מתחננת לקבל אותו. הם שיפדו אותו ונתנו לה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מצאנו את הקטע הזה ביומן רק בזמן המלחמה, הוא לא סיפר לאף אחד מאיתנו", מוסיפה נועם ספיר בת ה-21, נכדתו של שלמה ז"ל. "הוא לא הרבה לדבר על מה שעבר בעיראק. לאחרונה נתקלתי בעבודת שורשים שלי שהכנתי בכיתה ז'. הוא רק סיפר קצת שהיה אירוע שהוא התחבא בגג ופורעים כמעט רצחו את אבא שלו, ושכנה מוסלמית שאמרה לפורעים 'לכו מפה, אל תפגעו בהם' הצילה להם את החיים".
"ההורים שלי חיו בפחד", מוסיפה הדסה. "שתי אחיות של אבא גרו בישראל והיו מתכתבות עם אבא. בכל פעם שהוא קיבל מהן מכתב הוא שרף אותו מיד, כי הוא פחד שיחשבו שהוא בוגד במדינה אם הוא מתכתב עם ישראל. קמה מחתרת בעיראק, ויחד עם כוחות מהארץ כנראה ניסו להעלות אותם. היו שני תנאים לשחרר אותם: לוותר על כל הרכוש שלהם – ולוותר על הלאום שלהם. כלומר, אין דרך חזרה. חותמים להם בדרכון שהם יוצאים ולא חוזרים לשם. אחותי הייתה בת 4, הייתה לה טבעת קטנה מזהב על האצבע. תלשו לה אותה כשעלתה למטוס".
"כששלמה היה בן 7 הוא הלך עם אבא למפעל הטבק שעבד בו", נזכרת הדסה בגאווה. "המוסלמים אמרו להם, 'אל תיגעו בנו, אתם לא נקיים. אם תיגעו בנו, נצטרך ללכת להתרחץ'. יום אחד, כשהוא בא עם אבא, הוא שמע קול צעקה וראה שגבר, אחד המוסלמים, נתפס עם השמלה שלו במכונה, שהתחילה להסתובב כמו מיקסר. שלמה בתושייה שלו רץ וניתק את זרם החשמל. מאותו רגע הם עטפו אותו באהבה, 'אתה כבר נקי, אתה יכול לגעת בנו'. שלמה אפילו לא חשב לרגע שיש מקום לנקמה, הוא בסך הכול היה ילד קטן".
"שלמה הציל את המשפחה"
בשנת 1951, במבצע "עזרא ונחמיה", הגיעה משפחת מנצור ארצה, לשער העלייה שליד עתלית. "הם חשבו שהם באים לארץ זבת חלב ודבש, אבל אז המציאות טפחה להם על הפנים" מספרת הדסה. "את כולם העבירו למחנות מעבר לעולים, תנאים לא תנאים. אימא הגיעה בהיריון ועם ארבעה ילדים. רצו להעביר את אבא לבאר שבע, אבל הוא התנגד. הוא ביקש לעבור לירושלים, כי שתי אחיותיו גרו בירושלים, והוא חשב שהן תוכלנה לתמוך בו.
"בסוכנות לא הסכימו, אז אבא נענש: הוא לא קיבל תלושי אוכל למשפחה. זאת אומרת, העונש היה להרעיב אותם. שלמה בן ה-13, בתושייתו הרבה, לקח את אחי בן ה-9 ויחד הם הלכו לחפש תלושי מזון בפחי אשפה שלא נשרפו. הוא ממש הציל אותם מחרפת רעב".
הדסה מוסיפה: "בסוף הסוכנות התרצתה ושלחה את כל המשפחה לירושלים, למעברת תלפיות. שלמה היה בן 14 והם הלכו ללמוד שם. הם גרו בצריף דל שדולף בחורף. אימא אומרת שהייתה צריכה לסחוט את הסדינים כי הגשם היה חודר להם דרך הפחונים ובקיץ השמש יוקדת".
"הרגיש מוערך, הגשים את עצמו"
"סבא הצטרף לתנועות הנוער כדי ליישב את הקיבוצים, אני לא יודעת למה הוא בחר דווקא בכיסופים. שם הוא הכיר את סבתא שלי", מספרת הנכדה נועם. "הוא היה המדריך שלה בתנועת הנוער. אני חושבת שזה סיפור די מצחיק, כי היא הייתה בטוחה שהוא מתחיל עם חברה שלה. הוא אפילו קבע את הדייט עם החברה, וסבתא שלי באה גם כן, ומאוחר יותר הוא הסביר לה שהוא התקרב לחברה, כי הוא ידע שהחברה הזאת תביא את סבתא שלי איתה לכל מקום והוא רצה לדלות מידע על סבתא שלי".
"בקיבוץ הוא הרגיש שמעריכים אותו. זו הגשמה של משהו מאוד בוסרי, אתה בונה במו ידיך", מספרת מושית, בתו של שלמה. "להקים את הקיבוץ, להיות חלק מהעיצוב, מהאופי המסוים".
מה אתן זוכרות ממנו?
"אבא שלי היה בן אדם עם טוהר מידות. היה עוזר לכולם. בכל פעם שהיינו מגיעים אליו לקיבוץ הוא היה מגיע עד לרכב ללוות אותנו, לקבל את פנינו. וכשהיינו מסיימים את הביקור הוא היה מלווה אותנו עד לאוטו. אני זוכרת שגם כשהייתי ילדה, בלילות החורף כשהיינו הולכים לבתי הילדים, הוא תמיד היה מלווה אותי. בלילה הייתי סובלת מחרדות, והוא היה מחמם לי את הפיג'מה על תנור כזה. הוא היה יושב לידי, מחמם אותי שלא יהיה לי קר ומספר לי סיפורים עד שהייתי נרדמת".
"אני תמיד אוהבת לתאר את סבא כאדם הכי שמח שאני מכירה", מוסיפה נועם. "הוא תמיד חיכה ממש לבלות איתנו. הוא היה לוקח אותנו לסיורים בקיבוץ, עושה לנו סדנה בנגרייה שלו. הוא אהב לעשות לנו סדנאות יצירה. היה פורס שולחן מחוץ לבית שלו ומביא כל מיני חומרים. לדוגמה, הוא היה אומר 'היום מכינים שבשבות לגינה', ואז הוא ממש היה מסביר לנו איפה חותכים ואיך צובעים ומה עושים כדי ליצור שבשבת. הוא גם היה רוכב איתנו על אופניים או בקלנועית ומסביר לנו על ההיסטוריה של הקיבוץ".
"הגורל רדף אחריו"
"איזה איש אציל נפש הוא היה", נזכרת הדסה. "בכל ערב כיפור הוא התקשר לבקש ממני סליחה אם הוא פגע בי לאורך השנה. בדרך כלל האח הצעיר צריך לעשות את זה, אבל אצל שלמה אין אגו. כשהוא לא היה יכול עוד להגיע לאזכרות של ההורים, זה היה לעיתים רחוקות, הוא תמיד היה מבקש ממני לבקש מהם סליחה, כי נבצר ממנו להגיע. היום אני צריכה לבקש, אנחנו צריכים לבקש, את הסליחה משלמה על כל מה שעבר".
"שלמה הנהיג אצלנו, בין האחים, שיחה יומית", משתפת הדסה. "הוא היה מדבר עם כל אח ביום אחר. אני תמיד אחרונה – ביום שבת, בעשר בבוקר. קבוע. ואם איחרתי קצת, אז הוא מיד היה מסמס לי מה קורה איתי. בכל פעם הוא דיבר איתי על כל מה שקורה פה במדינה, על אוזלת היד, שיש להם כל הזמן. ה'צבע האדום', וזה שיורים, ובלוני התבערה שעפים להם שם בשדות. ועד עכשיו מהדהד לי קולו כשאמר לי, 'עד שלא יקרה פה אסון, אף אחד לא יתעורר'".
"מאז השבת השחורה אני מתקשרת בכל שבת בעשר בבוקר למזל אשתו", מספרת הדסה. "כדי לשמור על הקשר, שלא יהיה נתק. אבל איתה אני יכולה לזייף, לא להתקשר בדיוק בעשר, אלא בחמישה לעשר או בעשר וחצי".
הילד הזה שרד את הפרעות בעיראק ונרצח בפרעות שמחת תורה. אילו תחושות זה מעלה בך?
"הגורל רדף אחריו, מסכן", אומרת הדסה בעצב. "אם לא הצליחו לפגוע בו בהתחלה, פגעו בו בסוף".
מושית מסכימה: "יש מוטיב. מאויב אתה לא מצפה למשהו אחר. אבל בארץ אתה סומך שיהיה מי שיושיט לך יד, והיד הזו לא מושטת בכלל. זה משהו בלתי נתפס. יותר מזה, מסכלים את ההצלה שלהם. אז כן, אני לא מצפה למשהו אחר מאויב. אבל עכשיו אני מבינה שיש פה אנשים עם אינטרסים אחרים לגמרי, וזה לא להחזיר את החטופים".
יש סגירת מעגל עכשיו, אחרי שהביאו אותו לקבורה?
"בכלל לא", אומרת מושית. "כי הוא לא היה אמור לחזור בשקית, הוא לא היה אמור להילקח מהבית שלו. וגם בגלל שזה קבר. הוא לא מחבק והוא לא מחייך אלייך ולא אומר לך כמה הוא אוהב אותך. אתה לא יכול לסגור שום מעגל כשיש עוד 59 אחים ואחיות. המחדל וההפקרה נמשכים, ואין סליחה על דבר כזה".
אחרי ששלמה הובא לקבורה, קיבלתן עוד פרטים על מה שקרה ביום הטבח?
"לא, אנחנו לא יודעים, וזו גם לא הייתה המטרה של צוות החקירה", אומרת מושית בתסכול. "המטרה הייתה למצוא את אבא, ובסופו של דבר מצאו, אבל מעבר לזה הם לא יודעים, ונסגרה החקירה. נסגר התיק. מבחינתם הם החזירו את אבא לקבורה וזהו – כיבו את האורות".
ולא תקבלו תשובות?
"כנראה לא. זה נשמע למישהו נורמלי? לא יודעים איך בן אדם שנלקח מהבית שלו – מהבית שאמור להיות מבצרו – חוזר אליך בשקית", אומרת הדסה. "אני כבר לא בטוחה שהייתי רוצה לדעת. כי אם אשמע דברים קשים, יהיה לי נורא קשה עם זה. זו התלבטות שאנחנו מדברים עליה במשפחה – יש כאלה שרוצים לדעת הכול בשביל לדעת איך להמשיך. אני רוצה לדעת ש... הוא מת מוות מהיר, ושלא התעללו בו ושלא עשו איתו שום דבר. אם הוא היה חי, גם ביום אחד היו (המחבלים) עלולים לעשות המון".
הפתק שהשאיר אחריו
זמן רב לא סיפרה מושית לילדיה שסבא נחטף. "הזמן חלף, וכשהילדים התחילו לחזור למסגרות התחלנו להבין שזה סוגר עלינו. פחדנו שהילדים האחרים ידברו. וגם מהבחינה הזאת שהם שואלים שאלות כמו למה אנחנו לא הולכים לבקר את סבא וסבתא", היא מספרת. "יום ההולדת השביעי של רוני, הבת הקטנה שלי, היה הקש ששבר את גב הגמל. הילדים שאלו אותנו איך יכול להיות שסבא לא הגיע. למעשה, המשפט המדויק שלה היה, 'איזה סבא חצוף, איך הוא לא בא ליום ההולדת'".
"אז בהתחלה העברנו את יום ההולדת בלי שסבא היה יכול להגיע. אבל בגלל שהוא סבא מעורב כל כך, אין דבר כזה, זה לא הגיוני. לא הגיוני שהעבודה הייתה חשובה לו יותר מלבוא, כי זה לא סבא. ואז החלטנו בשבת אחת גשומה שנשב ונספר להם. זה היה מאוד רך, יחסית, אבל היו מיליון שאלות. אפילו ברמה של דיון: איפה כדאי להיות, במנהרה? כי שם אין אוויר, אבל לפחות אין הפצצות. או למעלה? שיש אוויר אבל יש הפצצות. האם הוא מוחזק קשור? האם הוא סובל? האם מכים אותו? מלא שאלות".
כשמשפחתו של שלמה פינתה את ביתו אחרי שהכול נגמר, התברר שהיומן שחשף עוד סיפורים מהפרעות בעיראק לא היה הדבר היחיד בעל הערך שהניח. "מצאנו בתוך ספר תהילים שלו פתק בכתב ידו", מספרת הדסה בהתרגשות. "בפתק הוא כתב שהוא מבקש מאלוהים שיעבור דרך הבית שלו וישמור על המשפחה, שידאג לה ושתהיה לה בריאות טובה ופרנסה טובה. ומצד שני של הפתק כתוב: 'אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר'. זה פסוק מתהילים. הלוואי שיכולתי לדעת מה הביא אותו לכתוב את זה. את זה ציטטנו על המצבה שלו".