כדי לסיים את המלחמה, אנחנו נדרשים להבטיח שהחטופים יחזרו, חמאס לא ישלוט יותר ברצועה, ולא יישקף יותר איום מעזה. כפי שכתבתי בעבר, כיבוש השטח והטלת ממשל צבאי הוא הפתרון הצבאי היעיל ביותר להסרת חמאס - ובה בעת, בראייה רחבה יותר, הוא הפתרון הגרוע ביותר בראי הביטחון הלאומי. כמו כן, כל עוד ההתנגדות לישראל בעזה תימשך, איום הטרור והגרילה מעזה יישאר, וכל זאת עוד לפני שלוקחים בחשבון משמעויות נוספות של מחיר כיבוש הרצועה.
מן הסקרים העדכניים של המכון למחקרי ביטחון לאומי עולה כי הציבור בישראל מעדיף את החזרת החטופים על פני הכרעת חמאס. לפי תדרוכי הצבא, מטרת חידוש המלחמה נועדה בדיוק לצורך זה: לדבריהם, מדובר בפעולה מדודה וזהירה שמגבירה את הלחץ על חמאס אט-אט, מתוך כוונה להחזירו לשולחן המו"מ בעמדה נוחה יותר לישראל. יש לקוות כי אכן כך יקרה, ואנו נראה פעימה נוספת של השבת חטופים. אך כל עוד יש חטופים בעזה וחמאס שולט שם, נחזור למצב העגום בו אנו זקוקים לאסטרטגיית יציאה שמבטיחה השגת שתי מטרות מלחמה סותרות.
האינטרסים השונים והמנוגדים שבין חמאס לישראל - לכאורה משחק סכום אפס
ישראל: מבחינת ממשלת ישראל, ההסכמה להפסקת המלחמה אינה על הפרק. מבחינה פוליטית, הפסקת המלחמה מסכנת את יציבות הקואליציה, ומחזקת את הדרישה לבחירות מוקדמות. מבחינה ביטחונית, הדרג המדיני סבור כי הפסקת המלחמה בטרם הוכרע חמאס והושמד כליל לא פותרת את הבעיה (למרות שכל מי שיודע מהו חמאס, מבין שהשמדתו המוחלטת אינה אפשרית באופן צבאי).
חמאס: מבחינת חמאס, היעד הוא לעצור את המלחמה ולשחרר מקסימום מחבלים מבתי הכלא, והוא רוצה לקבל בעבור כך ערבויות בין-לאומיות. חמאס ער לביקורת הציבורית כלפיו בעזה ומודע לחולשתו היחסית, ולכן הוא חייב הישג. כל סוג של הישרדות היא ניצחון מבחינתו, גם כזו שתשאיר אותו מוכה וחבול. חמאס כארגון התנגדות יעדיף לוותר על השליטה ברצועה כצעד טקטי, אם הדבר יבטיח את שרידותו.
ההצעה המצרית: מצרים מציעה שלטון אזרחי המחליף את חמאס, ופעולה מתמדת להחלשת כוחו של חמאס לאחר מכן. המצרים מודעים לכך שהאחים המוסלמים ימשיכו להתקיים בעזה כארגון חברתי/פוליטי (כמו במצרים) - אך יש למנוע מהם כוח צבאי.
ההצעה המצרית כוללת את המרכיבים הבאים (להלן ניסוח עקרוני של המרכיבים העיקריים, וזאת בטרם מו"מ):
- הפסקת המלחמה העצימה.
- שחרור כל החטופים החיים והמתים.
- שליטה בין-לאומית: יוקם קבינט בינ"ל/ערבי לתיאום ולשליטה בשיקום הרצועה. תפקידו יהיה לפקח על הכספים ועל כוחות ביטחון הפנים, שיופעלו על ידי הממשל הזמני בעזה.
חמאס יסכים לרדת מהשלטון בעזה כפתרון טקטי. חליל אל חיה, מנהיג חמאס חוץ|צילום: חדשות - השליטה ברצועת עזה: תוקם ועדת ניהול טכנוקרטית לעזה. מדובר בממשלה זמנית, שאינה הרשות הפלסטינית ואינה חמאס.
- חוק וסדר - כוחות ביטחון פלסטינים: יהיו אלה פלסטינים שיעברו אימונים לשמירת חוק וסדר בירדן, על ידי צבא ארה"ב. כ-6,000 איש כבר אומנו וממתינים לאישור להיכנס ולחלק את הסיוע ההומניטרי, מבלי להעבירו לחמאס.
- חלוקת הסיוע ההומניטרי: חברות קבלן אזרחיות, או גורמים מקומיים, יעסקו בחלוקת הסיוע. כוחות הביטחון הפלסטיניים (שהוזכרו בסעיף מעלה) יאבטחו את החלוקה.
- אחריות ביטחונית ישראלית: ישראל תשמור על הסמכות לפעול בתוך שטח הרצועה. בפועל, מדובר במודל שטח B באיו"ש.
לצאת מאשליית השמדת חמאס. פעילות כוחות צה"ל בעזה|צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images - פירוז הרצועה: בסופו של תהליך, ולאחר שהרשות הפלסטינית תחזור לרצועה, הנשק יועבר לידי הרשות הפלסטינית.
- חסימת ציר החמצן לחמאס - ציר פילדלפי ומעבר רפיח: ייחסמו כלל הנתיבים התת-קרקעיים ממצרים לעזה, ויוחל משטר פיקוח וביטחון בין לאומי במעבר רפיח.
ההצעה המצרית, שנוסחה במכוון באופן עמום, היא רק ראשית התהליך - ונדרש בירור עמוק של שאלות מכיוון שיש פרטים שלא נסגרו - מה ה"מחיר" עבור כל חטוף? מהו מנגנון התיאום הביטחוני שיאפשר לישראל להמשיך לפעול ברצועה? מי יפקד על כוחות הביטחון הפלסטינים בעזה? איך הם יחוברו לרשות הפלסטינית בסופו של תהליך? מתי ובאילו תנאים תחזור הרשות לשלוט ברצועה? איזו רפורמה נדרשת הרשות לעבור כתנאי לחזרתה לעזה? כיצד תוכנית זו משולבת עם התוכנית הרחבה יותר לנורמליזציה? איך מוודאים את תהליך הפירוז של הרצועה? כיצד שולטים במעברי הגבול? בכל השאלות הללו ובשאלות רבות נוספות יש לדון כחלק מהמשא ומתן.
החיסרון המרכזי של ההצעה היא העובדה שחמאס אינו נכחד, ובשלב הראשון שומר על כוחו הצבאי. זהו אתגר גדול, בעיקר למי שמאמינים כי ניתן בהזדמנות הנוכחית להביא להשמדתו המוחלטת של חמאס. אך יש לציין כמה עובדות חשובות שמקטינות את החשש הזה:
- חמאס הוחלש משמעותית.
- הערך השולי הנוסף לביטחון הלאומי של כיבוש מחדש של כל הרצועה הוא נמוך: גם בתהליך של כיבוש הרצועה חמאס יסתיר את נשקו, ייטמע באזרחים ובמחסות ההומניטריים, הפעילים שנותרו יירדו לתת הקרקע ולאחר השלמת הכיבוש יחל חמאס בפעולות גרילה, שלצערנו יגבו את חייהם של חיילינו לאורך זמן.
- "ייבוש הביצה" ו-"כיסוח הדשא" ממשיך להיות באחריות ישראלית: באמצעות מערכת מודיעין ומבצעית מותאמת, ימשיכו צה"ל והשב"כ לרדוף את חמאס ומפקדיו. כפי שהדבר מבוצע באיו"ש, כך יבוצע גם בעזה.
- חידוש המלחמה אפשרי לאחר שחרור החטופים: בניגוד לכמה תדרוכים בנושא, לא ניתן לעצור את ישראל מלחדש את הלחימה. זכות ההגנה העצמית עומדת לרשות ישראל ואינה ניתנת להגבלה, גם אם תתקבל החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל. וכהוכחה לספקנים: ישראל כבר היום לא מיישמת חמש החלטות של מועצת הביטחון: חוקיות ההתנחלויות, מעמד ירושלים, סיפוח רמת הגולן, הפסקת אש בעזה ופיקוח על הגרעין.
לפי ההצעה המצרית, הרשות תיכנס לתמונה ותיקח את המושכות בעזה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן |צילום: Egyptian Presidency / Handout/Anadolu via Getty Images - הגורם האיראני נחלש: חמאס שלפני המלחמה הוא ארגון שפועל גם בלבנון, בתוך חמ"ל תיאום צירי. זה לא חמאס של העת הנוכחית. חולשת הציר והיעלמות נסראללה מהווים גורם מחליש מאוד עבור חמאס.
- תקווה לעתיד אחר: היום, האזרח הממוצע בעזה הוא חסר תקווה. אין תעסוקה, אין השכלה, אין כלום. הדרך היחידה לפרנס משפחה היא להצטרף לחמאס ולקבל ממנו שכר בסיסי. במצב עניינים זה, קל מאוד לחמאס לחדש את כוחו. כל מציאות שתציע אלטרנטיבה תעסוקתית לצעירי עזה, כחלק ממנגנון שיקום רצועתי (לא תעסוקה בישראל), היא תחרות לחמאס - תחרות שתחליש את כוחו ותרסן את שליטתו באזרחים.
האלטרנטיבה להצעה המצרית גרועה יותר
גם אם כל העובדות האלו לא משכנעות, האלטרנטיבות גרועות יותר. מעבר למחיר של כיבוש הרצועה, והעובדה שאנו באחת התקופות הנפיצות ביותר - מבחינה פוליטית פנימית, צבאית ובעניין יחסי צבא וחברה - גם אם נניח שהממשל הצבאי יהיה הצלחה מסחררת, אנחנו בסופו של דבר נישאר עם השאלה: למי מעבירים אותו?
ואם לא ישתנה דבר, אנו עלולים למצוא עצמנו מול אותן שאלות שאנו שואלים היום, רק עם הבדל אחד - המחיר שנשלם בכל החזיתות: כלכלית, חוסן חברתי, יחסים בין-לאומיים ועם נפגעים רבים יותר לכוחותינו. ובאשר לגיבוי האמריקני למלחמה, זהו גיבוי זמני. ממשל צבאי קשה לסיים, סביר שהוא יימשך יותר מארבע שנים. נשיא חדש ייכנס לבית הלבן ולא בהכרח יגבה את ישראל, בפרט אם זה יהיה נשיא דמוקרטי (אגב, אחת השגיאות ההיסטוריות של ישראל היא תיוגה עם המפלגה הרפובליקנית), אבל גם נשיא רפובליקני בדלן שיבוא לאחר דונלד טראמפ עשוי להוות בעיה.
מרחב ההסכמות בין חמאס לישראל
חמאס הוא אויב נבזי ועקשן, שהסתגל למציאות המבצעית החדשה בעזה. סביר להניח שהוא יסכים לשחרר את החטופים רק בתמורה לפתרון שיענה על צרכיו ורצונותיו. ההצעה המצרית מכילה מענה גם לרצונות חמאס, וגם לאלה של ישראל: מבחינת חמאס המלחמה מסתיימת והוא שומר על שרידותו. מבחינת ישראל חמאס לא שולט ברצועה, החטופים חוזרים הביתה, וישראל רשאית להמשיך לפעול לחיסול חמאס, מתחת לסף המלחמה העצימה.
ישוב הסתירה בין מטרות המלחמה מאפשר לכל צד להאמין כי ניצח. חמאס מאמין שישרוד, יתעצם ובסופו של יום יחזור לשלוט ברצועה. ישראל מאמינה כי לא תאפשר זאת, הן על ידי פעולה רציפה והן בחידוש המלחמה, לו תידרש לכך. האם ניתן לחזות מי צודק? זהו מבחן של נחישות ושל התמדה. מאחר וישראל היא הצד החזק, במבחן ההיסטורי, אין לי ספק שישראל תנצח.
לסיכום: במקום לחיות באשליות של השמדת כלל חמאס בעזה, גירוש כלל הפלסטינים מישראל, הרעבת האוכלוסייה עד לכניעתה ועוד אמירות שבינן לבין המציאות קשר חלש (בין היתר בראי המגבלות על ישראל) - עדיף לעצב מציאות רצויה לישראל, תוך ניצול הקונצנזוס הערבי הבין-לאומי שיש להצעה המצרית, לצורך הטמעת שינויים ויצירת התאמות נדרשות שיבטיחו את האינטרס הישראלי ואת מימוש מטרות המלחמה.
ההצעה המצרית אינה מושלמת. היא בעייתית וחסרה. אך היא בסיס טוב למשא ומתן. והכי חשוב, היא היחידה שיכולה ליישב את הסתירה שבין מטרות המלחמה. כיום, לממשלת ישראל אין אינטרס לקבל את ההצעה המצרית, אך לאזרחי ישראל יש את הזכות לדייק את דרישתם. אנו צריכים להציב את ההצעה המצרית כבסיס למתווה יציאה, ולהבטיח באמצעות מו"מ עיקש, המתואם עם ארה"ב, שסיום המלחמה ישפר את הביטחון הלאומי של ישראל.
>>> תמיר הימן הוא אלוף במילואים, ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)