על חומת בדיור המוגן גיל פז בכפר סבא ישבה חבורת בני ה-75 עד 90 וחיכתה, כמו שילדים מחכים לגיבורים שלהם. כששני הקשתים האולימפיים התקרבו אליהם, אוחזים את הציוד יקר הערך שלהם, הם הסתכלו עליהם בעיניים נוצצות ולא היו יכולים לעצור את השאלות שזרמו, כמעט בלי לחכות לתשובות.
ההפתעה שחיכתה לדיירים הייתה שני הקשתים האולימפיים הבכירים של ישראל – מיכאלה משה ורועי דרור - שהגיעו לבקר אותם. אבל ההתרגשות הייתה הדדית לחלוטין. הם שאלו אחד את השני שאלות, משה ודרור כיוונו את המבוגרים ועזרו להם לירות נכון – והדובדבן היה בסיום האימון, אז המבוגרים ביקשו חתימות, ממש כמו פעם.
"זה היה ממש כיף שכולם התרגשו מאיתנו ומהפעילות", סיפרה משה לאחר מכן. "ראיתי שהם ממש שמחים לראות אותנו. כמה ביקשו גם טיפים". דרור הוסיף על החתימות: "עדיין מבקשים מאיתנו מדי פעם גם אחרי תחרויות או ברחוב, אבל כן, זה היה מיוחד ומרגש. שמחתי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מיכאלה ורועי השתתפו במשחקים בפריז 2024 והודחו בסיבוב הנוקאאוט הראשון. אלא שעבור שניהם מדובר בחוויה ראשונית לחלוטין. למרות שדרור רק בן 20, הוא "הוותיק" בתחום מבין שניהם, שכן מיכאלה בת ה-22 עברה לענף הקשתות רק כשנתיים לפני המשחקים - מענף אחר לחלוטין.
"פתאום כולם ממש התלהבו"
"בגיל 3 וחצי בערך התחלתי להתאמן בהתעמלות אומנותית והייתי כ-15 שנים בענף, כשבשיא הייתי מחליפה בנבחרת ישראל", מספרת מיכאלה משה. "באיזשהו שלב פשוט לא התאמתי יותר לנבחרת. אני שמאלית ברגליים ובענף כל כך אסתטי כמו ההתעמלות זו בעיה, כי הייתי הפוכה משאר הבנות. לא הייתה התאמה. לא רצו להתאים תרגילים במיוחד עבורי. אבל העובדה שהייתי מחליפה לא הורידה בכלום מההשקעה שלי. תוך כדי הצבא הייתי קמה ב-5:00 בבוקר לבסיס, ישר משם הייתי מגיעה לאימון ב-9:00 בבוקר ומתאמנת עד 20:00 בערב. לפעמים אפילו יותר. אבל זו שגרה שקשה לשמור עליה רק כדי להיות מחליפה. אז החלטתי לעזוב".
"למשחקים האולימפיים מגיעות מקסימום שתי מתעמלות מכל מדינה ובתקופה שלי הייתי מדורגת חמישית – כך שגם כאן הסיכוי שלי להגיע למשחקים היה נמוך מאוד. השתיים הראשונות בתקופה שלי היו דריה אטמנוב ועדי כץ. לא כל כך היה לי סיכוי מולן, אז העדפתי לא לחכות שתגיע הזדמנות".
ואיך הגעת דווקא לקשתות?
"דיברתי עם רחלי ויגדורצ'יק, שאימנה אותי כשהייתי מחליפה בנבחרת של טוקיו. היא הציעה לי כל מיני ענפים, ביניהם קשתות. באתי למעין אימון ניסיון והמאמן ביקש ממני לנסות לסובב את המרפק בלי לסובב את הכתף, תנועה מאוד ייחודית לקשתות. הצלחתי לעשות את זה ואז כולם ממש התלהבו. המנכ"ל של האיגוד, המאמן. אז חשבתי לעצמי או-קיי, אני אנסה את זה לתקופה".
"אחרי שלושה חודשים ניצחתי פתאום באליפות אירופה לנוער. זה היה מאוד מפתיע. לאחר מכן השגתי כרטיס למשחקי אירופה ואז הבנתי שאולי אני יכולה בכלל לחשוב על האולימפיאדה. ממצב שרק חיפשתי משהו לעשות – הבנתי שיש לי סיכוי לעשות כאן דברים מיוחדים. יצאתי למלא תחרויות, והשגתי את הכרטיס לאולימפיאדה".
וכשנכנסת לעולם הקשתות בגיל מאוחר יחסית ומתחום אחר, התייחסו אלייך כ"זרה"?
"כן, קצת הרגשתי ככה. הרגשתי שבנות אחרות, שכבר היו בענף, שהן לא שמחו מזה שבאתי. למה? כי הבינו שאני המטרה ושמשקיעים בי. אני לא שופטת, כנראה גם הייתי מרגישה ככה. הרגשתי קצת שליליות מהן כלפיי. ישר נכנסתי לנבחרת, ישר המאמן עובד איתי. זה קשה".
רועי, אתה כבן אדם שכבר היה שם, ראית את זה מהצד השני?
"כן. פתאום מגיעה איזו מישהי משום מקום, אף אחד לא מכיר אותה, והיא מתחילה להתאמן איתנו. בדרך כלל השלבים הם שמתחילים להתאמן בענף כילדים ועוברים דרך, מכירים לפני תחרויות. אבל היא נכנסה ישר, בבת אחת".
אפילו אחרי משחקים אולימפיים וכשהיא כבר חלק בלתי נפרד מהענף, יכול להיות שמיכאלה עדיין מרגישה קצת "זרה". אחד האירועים המצחיקים במפגש עם המבוגרים התרחש כשהם שאלו אותה על כל מיני מושגים הקשורים בענף – והיא ענתה בחיוך שהיא לא מכירה, או לא יודעת: "יש הרבה דברים שאני לא יודעת. אבל אני עדיין לומדת, זה בסדר".
משה מספרת שהיא התנתקה לחלוטין מעולם ההתעמלות, אבל מדבר אחד אי אפשר להתעלם – מהענף הנשי ביותר שקיים, היא עברה לענף גברי בהרבה, כזה שמזוהה עם גיבורים כמו רובין הוד: "בהתחלה הרגשתי מאוד את מה שאתה אומר, את הפער הזה, אבל לא היה לי מה לעשות עם זה. מה, אני עכשיו אעשה גלגלון לפני שאני יורה חץ? אבל היה לי קשה להתרגל לבגדים. מהביגוד המיוחד של ההתעמלות עם הנצנצים עברתי לחולצה שהיא מידה אחת לגברים ונשים. אבל זה פשוט מה שאני עושה עכשיו".
הכניסה לרשימה היוקרתית
למרות שהיא חדשה בתחום, מיכאלה רשמה הצלחה יוצאת דופן. הקשתית ממועדון מכבי ת"א עלתה לדירוג שיא בדירוג העולמי, בעקבות ההישגים המרשימים בגביע ורוניקה בסלובניה בסוף השבוע. משה, שזכתה בזהב בריקרב נשים (תת-קטגוריה בירי בחץ וקשת), עלתה 17 מקומות בדירוג והגיעה למקום ה-26 בעולם. זה הדירוג הגבוה ביותר שהשיגה אי פעם קשתית ישראלית.
העלייה הדרמטית של משה ממקום 43 למקום 26 מגיעה לאחר מסע מושלם בגביע ורוניקה, שבו ניצחה ברציפות יריבות מדורגות גבוה ממנה בדרך לזכייה בזהב. הקשתית האולימפית, שייצגה את ישראל במשחקים בפריז, ממשיכה במגמת עלייה יציבה מאז המשחקים והוכיחה שהיא שייכת לצמרת העולמית.
כמישהי שראתה מהצד את הזכייה של לינוי אשרם בזהב בטוקיו, את חושבת שזה קידם את הנשים?
"אני חושבת שכן. קודם כל אני חושבת שזה גרם להרבה ילדות להתחיל להתאמן בהתעמלות, ככה שזה קידם גם אותן וגם את הענף, ודבר שני זה גרם לכל המדינה לראות איזה נשים חזקות יש כאן כי היא הפכה למודל לחיקוי ענק במדינה".
ובכל זאת, בחודשים האחרונים ראינו עוד בנות עוברות מהתעמלות לקשתות. את מבקשת מבנות לעבור?
(צוחקת) "שלא יכעסו עליי. אבל אם נדבר ברצינות, אני חושבת שאם אני לא הייתי עושה את המעבר, כנראה שגם אחרות לא היו עושות אותו. אני חושבת שעצם זה שהן ראו שעברתי והגעתי למשחקים האולימפיים, שבהתעמלות זו המטרה המרכזית, הן הבינו שהן גם יכולות. את אחת המתעמלות שעברו אני מכירה מהילדות, והיא סיפרה דברים דומים למה שאני סיפרתי. שקשה להתאמן כל כך קשה וההזדמנות לפעמים לא מגיעה. אני מרגישה שפתחתי דלת לעולם הזה. ולא רק למתעמלות. פונים אליי לפעמים באינסטגרם ושואלים אותי איך אפשר להתחיל להתאמן ומתעמלות שמכירות אותי שואלות איך אפשר להתחיל. אחת המתעמלות שעברה אחריי הייתה מחליפה של הנבחרת בפריז. היא טסה איתן. הייתה איתן – ולא התחרתה ואפילו אין לה מדליה. זה מבאס".
זה נשמע שעולם ההתעמלות הוא עדיין חלק גדול ממך.
"חלק ממש גדול ממני. הייתי שם כמעט כל החיים, מגיל 3 עד 19. זה די מי שאני ויש איזו הרגשה של פספוס. כשהייתי שם פספסתי דברים שאין לי הזדמנות אחרת להשלים. אי אפשר להיות עוד פעם בתיכון או עוד פעם בצבא".
אם הייתה ניתנת לך ההזדמנות להיות עם נבחרת ההתעמלות בפריז, לעבור איתן את החוויה ולזכות במדליה, היית מוותרת על הקשתות?
"יש מצב".
רק יש מצב? הייתי בטוח שתגידי שברור בשביל המדליה.
"אני פשוט מרגישה שבקשתות צברתי כל כך הרבה ביטחון מכל מה שקרה לי. הגעתי במקרה ואני עושה דברים שלא עשו לפניי. זה נתן לי הרבה ביטחון ופתח דלת לאחרים. וזה משהו שאני ממש שמחה ממנו. זו דוגמה שלא הייתה לי כשאני פרשתי מההתעמלות. הפרישה מההתעמלות היא חוויה קשה. אמרתי לעצמי 'או-קיי, עשיתי משהו 15 שנה – ומה עכשיו?'. הייתי ממש מבואסת. אני חושבת שאם הייתה לי דוגמה כמוני, אולי לא הייתי לוקחת את זה כל כך קשה".
"התחריתי נגד הגדולים בענף"
גם דרור ניסה ענפים שונים לפני שהגיע לקשתות. עד גיל 14 הוא התמקצע בשחייה, אך פרש וחיפש משהו אחר לעשות ("אנחנו בית ספורטיבי. ידעתי שאני חייב למצוא ספורט אחר"). לקשתות הוא הגיע בזכות התנסות מקרית בחופשה בחו"ל – והתאהב: "המועדון היה 5 דקות מהבית שלי וראיתי שאני טוב". מעבר לאולימפיאדה, הישג השיא שלו עד כה הוא מדלית זהב בתחרות מהסבב העולמי.
אם בכדורגל יש את רונאלדו ומסי, בענף הזה יש איידולים?
"קשה לדבר או לחשוב על מישהו בענף הזה כאיידול, כי להבדיל מהכדורגל, נגד כל אחד מהם אני יכול לצאת מחר במאצ'. יש בערך ארבעה שנחשבים להכי טובים בעולם, ונגד שלושה מהם כבר התחריתי ואחד גם ניצחתי. בכדורגל לשחקן ישראלי כמעט לא ייצא לשחק נגד מסי ובטח ובטח שלא לנצח. לא משנה נגד מי אני יוצא או כמה גדול הוא נחשב, אני תמיד זוכר שעל המגרש כולם שווים ויש לי הזדמנות לנצח. אני תמיד שומר על ריכוז ומשתדל כמה שפחות להראות רגש. אני תמיד אומר שאם היריב שלי יידע מה אני מרגיש – זה ייתן לו נקודות".
במשחקים האולימפיים שניכם הודחתם בסיבוב הנוקאאוט הראשון אחרי שהיו מכם כל מיני ציפיות. מה קרה שם?
"האמת שהיה לחץ", מספר רועי. "באנו מאוד מוכנים למשחקים. הרגשתי שהיה פוטנציאל. באתי אחרי שניצחתי תחרויות באותה שנה, הלך לי ממש טוב באותה שנה והרגשתי לחץ. והאמת שזה לא היה הלחץ שאני רגיל להרגיש בתחרויות. אלא לחץ שאני לא כל כך יודע להסביר".
"אני הרגשתי שהציפיות היו פחות עליי, בגלל שהייתי פחות משנתיים בענף", מיכאלה מוסיפה. "אז הרגשתי שאני באה לעשות את המקסימום, אבל שלא מצפים ממני להגיע לאיזשהו מקום או משהו. ציפיתי מעצמי להגיע יותר רחוק, אבל זה מעמד שלא היינו רגילים אליו. היו משהו כמו 4,000-5,000 צופים בקהל, זה משחקים אולימפיים. מעמד שונה לחלוטין ומלחיץ יותר".
יש גם את המימד של לייצג את ישראל בעולם בתקופה כזאת? זה מוסיף לחץ? הרגשתם אנטישמיות כלשהי?
"האמת שלא כל כך מרגישים. מדי פעם יש דברים יוצאי דופן", אומר רועי. "יצא לי ללכת ברחוב באיזו תחרות ומישהו צעק לעברי 'פרי פלסטין'. אבל מעבר לזה האמת – אני מרגיש שהספורטאים האחרים דווקא יותר אוהבים אותנו".
מיכאלה מוסיפה: "אני מכירה מישהי שהייתה חברה של כמה ספורטאים בנבחרת והיא העלתה לאינסטגרם דברים על פלסטין, אבל אני לא זוכרת שנאמת משהו כלפינו אישית, בפנים. זכור לי שכשהייתה התחרות הראשונה אחרי המלחמה, ממש חששתי שיקרו דברים כאלה כי זה הרגיש שכולם בעולם נגדנו כזה. אבל בסופו של דבר הכל היה בסדר".
איך ההרגשה לייצג את ישראל בתקופה הזאת?
"זו הרגשה מטורפת, בעיקר באולימפיאדה", אומרת מיכאלה. "היה מדהים להיות שם למרות כל מה שקורה במדינה. הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות את זה. הייתי ממש שמחה שהייתה לי את ההזדמנות לעשות את זה. זה לא היה מובן מאליו. הייתה סביבנו המון אבטחה. בכל מקום. גם בשירותים".
רועי מצידו טוען שזה הוסיף עוד קצת אלמנט של לחץ ופחד. "חשבתי כזה 'הם שלחו איתנו כל כך הרבה מאבטחים – אז הם חושבים שיכול לקרות לנו משהו'. ההורים שלי תמכו בנסיעות שלי, אבל אני יודע שיש ספורטאים שהמשפחה שלהם ביקשה מהם לא לנסוע. בסוף כולם נסעו והתחרו, אבל ההורים עשו פרצופים".
הקריירה של ספורטאי אולימפי רצופה גם בכישלונות. ברגעים נמוכים. אבל כנראה שמה שעושה את ההבדל היא היכולת שלהם לצאת מהמצבים הללו. בדיוק כפי שמספר רועי: "הייתי בתחרות עד גיל 18 והלך לי נורא. הפסדתי 6:0 בסיבוב הראשון לאיזה מישהו רנדומלי. זה זיעזע אותי. ישבתי שם אחרי התחרות ושאלתי את עצמי 'מה קרה כאן?'. אבל מתוך זה עשיתי תוכנית חשיבה וסימנתי מטרות איך הדבר הזה לא יקרה לי יותר".
"ידעתי שאם אני מתפרקת עכשיו, זה נגמר"
מיכאלה מספרת על הרגע שבו היא כמעט נשברה. "פספסתי ממש בסנטימטר את הכרטיס למשחקים האולימפיים. זו תחרות שידעתי שההזדמנות הבאה אחריה תהיה רק בתחרות בטורקיה - שלא בטוח שנטוס לשם בגלל המלחמה. ידענו משהו כמו יומיים לפני התחרות שאנחנו טסים. הייתי מבואסת אבל ידעתי שאם אני מתפרקת עכשיו, אז אני מחליטה שזה נגמר - ושאני לא אשיג את הכרטיס. אז לקחתי את עצמי בידיים. פשוט עשיתי דברים צעד צעד. שמתי מטרות קטנות וקרובות. לקום בבוקר, להתארגן לתחרות, להתחמם. בסופו של דבר השגתי את הכרטיס למשחקים".
אתם מתארים שגרה של אימונים ותחרויות. בתוך הדבר הזה יש זמן לחיים אישיים?
"אני בצבא. אני מתאמן כל יום מ-7:00 עד 18:00 בערב", מספר רועי. "בין לבין אני גם לומד כימיה באוניברסיטה הפתוחה. אז מדי פעם אני נפגש עם חברים, אבל זה פחות או יותר מסכם את החיים האישיים שלי. אני רואה את החברים עושים דברים ומבלים, אבל אני לא מרגיש שזה חסר לי כי יש לי איזושהי מטרה אחרת מול העיניים".
מיכאלה מוסיפה: "אני סיימתי צבא, אבל גם תוך כדי האימונים והתחרויות התחלתי ללמוד לתואר בפסיכולוגיה וקדם רפואה. אז היום שלי ממש לחוץ. אני מרגישה איזשהו פספוס ואני חושבת שזה כנראה אחד הדברים הכי קשים בתור ספורטאית, כי כמו שרועי אמר – אנחנו רואים את החברים מהתיכון עושים דברים אחרים, ולי אפילו לא הייתה את ההזדמנות להגיע לתיכון. השלמתי בגרויות לבד. אז זה באמת אחד הדברים הקשים בעיניי, שאין זמן לחברים או חיים אישיים, אבל ספורטאי צריך לשאול את עצמו אם שווה לו לעשות את הוויתור הזה ואני עונה לעצמי שכן. הייתה לי גם זוגיות עד לא מזמן, אבל כרגע אין לי זמן לזה".
"מתלוננים - ואז מתלהבים"
ובחזרה לדיור המוגן: הקסם שקיים בעולם הקשתות, הוא גם מה שגרם לאוריאל אברון להתחיל לאמן בהתנדבות את הדיירים הקשישים: יצחק בן ז'נו, זאב זילברברג, ישראל אשל, ריקו שמאי, שלמה לוסטיג ודוד מלול, הם רק חלק מדיירי הדיור המוגן שמתאמנים אצל אברון כבר יותר משנתיים. למרות גילם הם מצדיקים את הכינוי שהדביק להם - "הנוער".
"הכול התחיל לפני 6 שנים בערך", מספר אברון, "כשקראתי מאמר על כך שירי בחץ וקשת מעכב דמנציה. פסיכיאטר שדיברתי איתו אמר שהוא לא מכיר את המאמר, אבל שזה נשמע לו הגיוני כי אחד הדברים שמעכבים את המחלה הזאת זה ללמוד דברים חדשים ובגלל שבחץ וקשת אין שום תנועה טבעית של הגוף וזה כמו ללמוד ללכת – זה מייצר מעגלים חדשים במוח וזה מסוגל לעכב את התהליך בצורה משמעותית".
ואיך הגעת לאמן בדיור מוגן?
"כמעט התחלתי מחקר בנושא בבית חולים, אבל אז הגיעה הקורונה והמלחמה וזה ירד מהפרק. עלה לי הרעיון לעשות את זה בדיור מוגן. אבל גם זה לא היה פשוט, אפילו שמדובר בהתנדבות. מקומות לא רצו להיות אחראיים על זה, עד שהגענו לבית גיל פז והם פשוט נתנו לנו את המקום באהבה".
"חברים שלי שואלים אותי מה אני מבזבז את הזמן שלי על המבוגרים האלה?", מספר אברון. "אני עונה להם שבפועל אני מקבל פי 10 ממה שאני נותן להם. אחת הבעיות של הגיל השלישי הוא שמפסיקים להרגיש בו. תאי הטעם מתים והאוכל כבר לא טעים. אסור לשתות. על סקס אין מה לדבר. אז מה עושים? מחכים שהנכדים יבואו פעם ב-4 חודשים".
"ואז התחלתי לעבוד איתם – והם מתעצבנים. מתלוננים על הקשת. קופצים. מתלהבים מהמקבץ. אלה אנשים שעשו כל כך הרבה בחיים שלהם, בצבא, במשטרה – ועכשיו הם מתלהבים מהחוג הזה. זה נותן לי כל כך הרבה. מבחינתי כשהם מתנהגים ככה – הם יחיו לנצח. בסופו של דבר אני מאמין שאם אצליח לעכב את הדמנציה לאדם אחד – אני את שלי בעולם הזה עשיתי".
בן ז'נו, אחד מדיירי הדיור המוגן שמשתתף באימונים: "אנחנו עושים את זה בערך שנתיים ויש פה כאלה שנמצאים ממש מההתחלה, שזה מדהים. זה דבר נפלא לגיל שלנו. אף פעם לא התנסיתי בזה ואני חושב שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר שלחצי שעה או שעה זה משחרר אותנו. מפעיל לנו גם שרירים וגם את המוח. אומנם לא קולעים בול תמיד – אבל תמיד נהנים ואף אחד כאן לא רוצה לפספס שיעור".
מיכאלה ורועי, שהגיעו לצפות באימון בדיור המוגן, התרשמו מהכושר של הדיירים הקשישים. "כמתעמלת, תמיד חשבתי שאני אפרוש אחרי אולימפיאדת פריז. אבל זה ענף שונה - שבו חשוב יותר להיות בריא מאשר להיות רזה", אמרה מיכאלה.
יש מחשבה על המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 2028? פודיום זו מילה גסה?
"הייתה מחשבה לעשות משהו גדול גם בפריז. עד לוס אנג'לס אני אהיה בענף פי שניים מהזמן שאני עכשיו, אז אני ממש מכוונת לזה. ממש רוצה. יש שיגידו שזה לא ריאלי, אבל אני אומרת ששום דבר בדרך שלי בענף הקשתות לא היה ממש ריאלי. אני נותנת לעצמי לחלום".