כמה זמן לוקח להעביר מקרר מצפון תל אביב לקיבוץ רוחמה? זו לא חידה מתמטית אלא מה שמעסיק כעת יותר מכול את יורם עוזיאל. חוץ מלהוליך את המקרר לדרום מצפות לו עוד שלל משימות היום: מקרר נוסף אמור להגיע לנחל עוז, בכפר עזה ממתין שיח שצריך לקצור ובבארי יש עץ שמשפחה פנתה וביקשה לעוקרו מהשורש ולהעבירו למשכן חדש. שלושה מבני המשפחה הזו נרצחו בקיבוץ בבוקר הנורא של 7 באוקטובר.
זה יום שישי בבוקר. עוזיאל, תושב המושב השיתופי יודפת שבגליל התחתון, יצא מביתו עוד בחשכה למסע השבועי בין יישובי העוטף. כך הוא עושה כמעט בכל יום שישי, כבר קרוב לשנה וחצי. בפעם הראשונה שדיברנו הוא אמר לי את המשפט המצמרר "אני בדיוק מפנה פסנתר של מישהו שמת". זה היה הפסנתר של יהב וינר, שנרצח בכפר עזה. הפסנתר של יהב ז"ל הוא רק משימה אחת מתוך הפרויקט הגדול שקיבל עליו. מיד לאחר שפרצה המלחמה החלו עוזיאל ושני בניו - רועי ואראל - לספק שירותי הובלה ותיקונים למי שחוו על בשרם את הטבח הנורא. היום כבר נודע שמם בכל האזור. בהתחלה אלה היו רק הם - אבא ושני בנים, טנדר ישן עם עגלה והרבה כוונות טובות. היום זה כבר ארגון ששמו "הצוות הצפוני", עם חולצות תואמות, לוגו, ואנשים שמחכים להם בכל שישי.
גרעין הצוות התרחב במהרה ממשפחת עוזיאל לשכנים מיודפת ומשם לכל גוש שגב שבצפון. סקר זריז במפגש אקראי בתחנת הדלק של כפר עזה, עם כמה מהחוליות האחרות של הצוות, מעיד על התרחבות נוספת – עם מתנדבים מהגליל התחתון, מעמק יזרעאל ומאזור חיפה והקריות. אף שהם עדיין נושאים בגאווה את השם "הצוות הצפוני" על חולצותיהם, כבר הצטרפו לא מעט מתנדבים גם מהמרכז, כפי שמציין בגאווה עוזיאל האבא. הם מעריכים את מספר המתנדבים ב-300–400 איש.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עוזיאל הוא מהנדס ואיש הייטק ותיק, שורשיו בתחום מגיעים לימי ייבוש הביצות של הענף. אחרי היציאה מתל אביב מתברר במהרה שסדר היום שקבע עוד יעבור תהפוכות רבות ככל שיתקדם היום. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל לרגע ומעיד על מידת הפופולריות של הצוות. החלום לחזור מוקדם הביתה הולך ומתרחק. מי שמשמשים לו לעזר הם שני עוזריו-שכניו: רוני מגריל ("ה-גנן של יודפת", הוא מדגיש) ו"סבא דוד", הלוא הוא דוד בן טולילה, תושב קיבוץ כברי, שהוא גם מחותנו של עוזיאל. בעוד רוני ודוד מתחלקים בנהיגה, עוזיאל מתרווח במושב האחורי עם ה"מחשב" שלו: אולי הוא מגיע מההייטק, אבל את האופרציה הוא מנהל בעזרת מחברת עם כריכה מעוטרת, שנראית כמו נלקחה מהסט של "הארי פוטר".
"הגענו ונבהלו מהטויוטה הלבנה"
"כמו כל עם ישראל ראינו את התמונות ב-7 באוקטובר, ראינו את הטנדר הלבן בשדרות, חשבנו שיש איזה אירוע לא ברור, אבל חמור, וכמו כולם נשארנו בבית", נזכר עוזיאל האבא. "לקראת הערב אראל התחיל להבין שמשהו לא בסדר, ואז ביום ראשון בלילה התחלנו לרדת דרומה. לקחנו נשקים ואקדחים מהמושב, אני ואראל, בטנדר הלבן שלנו, ירדנו דרומה. ביום שני בבוקר כבר קיבלנו משימות. התבקשנו להיכנס לשדרות ולאופקים, לחלץ משם נשים שנצורות בביתן. המשימות הגיעו אלינו דרך 'אחים לנשק' או החברים של אראל".
"נכנסנו לשדרות כשעוד הייתה אזור מלחמה, 48 שעות אחרי שהחלה המתקפה", ממשיך עוזיאל. "בדרך ראינו את המכוניות עם שלוליות הדם וכבר הבנו את עומק הזוועה. באותו יום עוד נהרגו חיילים בצומת שעברנו דרכו. האישה הראשונה שהגענו אליה, באופקים, ראתה אותנו מלמעלה ולא רצתה להיכנס לאוטו. היה צריך לשכנע אותה. כך היה גם בשדרות, וזה חזר על עצמו. כולם נבהלים כשהם רואים טויוטה לבנה, כולם בהלם. חלק מאותן נשים היו ממש בפאניקה. וכך המשכנו גם למוחרת".
יורם ואראל המשיכו לנדוד באזור, בין שלל משימות שהגיעו אליהם בעיקר דרך קשר אישיים. הם בילו לילה לבן באבטחת קיבוץ ברור חיל; בהמשך הגיעו למתחם פסטיבל נובה, כשעדיין היה מלא הרג והרס, וסייעו בחיפוש אחר נעדרים. בינתיים בבית ביודפת נשאר רועי. שם, בדיעבד, החלה הפעילות של "הצוות הצפוני". "וכך יצא שהדבר שהתעסקתי בו בשבוע הראשון היה לתקן ממ"דים. התחלתי אצל השכנה שלי, הכנתי לה ידית חדשה. את הידית אצלנו בממ"ד עוד לא הספקתי לתקן, אשתי לא צעקה עליי מספיק", נזכר רועי.
"נכנסנו לשדרות כשעוד הייתה אזור מלחמה, 48 שעות אחרי שהחלה מתקפת הפתע. בדרך ראינו את המכוניות עם שלוליות הדם וכבר הבנו את עומק הזוועה. באותו יום עוד נהרגו חיילים בצומת שעברנו דרכו"
"נכנס למחסן וכמעט פורץ בבכי"
כעבור כמה ימים, לאחר שחל שיפור במצב הביטחון בגזרה, הגיעה משימה חדשה. הם נשלחו לכפר עזה לבקשתה של חלי ברעם, אלמנתו של אביב ז"ל, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ שנפל בקרב ההגנה עליו. בשלב הזה הצטרף רועי לאחיו ואביו.
"לפני שירדנו דיברנו איתה בטלפון. אני זוכר שאמרתי 'וואלה, איך ניגשים לזה?' היא פנתה וביקשה שמישהו יוציא כל מיני דברים מהבית וייקח אותם לדירה שהם גרו בה ברשפון. מיטות לילדים, טלוויזיות, כל מיני כאלה. פגשנו אותה והיא נסעה איתנו לכפר עזה. וואלה, היא הייתה הרבה יותר קולית מאיתנו. רוני ואני הלכנו לפרק את הטלוויזיה ואני מגלה שחסרות לי בוקסות. והיא עומדת שם ושולחת אותי למחסן של בעלה, ששבוע קודם לכן נהרג. אני נכנס למחסן וכמעט פורץ בבכי. אחר כך ניגשנו לנקות את המקרר. רוני בא איתי ופתחתי את הדלת. לא היה שם שבוע חשמל. מיד סגרתי. היה שם ריח שאני לא רוצה לתאר, ואז רוני הסתכל ואמר, 'יאללה, תעבוד, מה הסיפור שלך?' נזכרנו שרוני תתרן. אז מתברר שיש יתרונות בתתרנות. לקח הרבה זמן לשכוח את זה. אבל עשרה חודשים אחר כך פיניתי מקרר שעמד כל התקופה הזאת בכפר יובל בצפון. אומנם זה היה הרבה יותר גרוע, אבל כבר הייתה לי מיומנות.
"שם, במשימה ההיא אצל משפחת ברעם, התאהבתי בלתת עזרה. גם קודם לכן התנדבנו אני ואבא ב'ידידים'. ההתנדבות היא משהו שעושים הרבה, ואני יודע שזה נותן המון. אבל פה זה אנשים שוואלה, איבדו הכול. ומשם כל שבוע אנחנו עושים הובלות ומקבלים קריאות לתקן דברים.
מי ששלח את העוזיאלים לכפר עזה היה גלי מימון, חבר ותיק של המשפחה, שידע שיורם ובניו מסתובבים כבר כמה ימים באזור ויש לו קשרים רבים באזור העוטף. "עד אז לא הכרנו אף אחד באזור הזה", מבהיר יורם. "גלי קישר אותנו עם חלי, ואז החלה שרפה בשדה קוצים, כי כל פעם באנו למלונות עם דברים וככה התגלגלה השמועה מפה לאוזן".
"אתה מרגיש את גודל האסון"
יותר משנה עברה – ושוב, כפר עזה. ושוב, בלת"מים. משפחה אחת מבקשת לנתק בלוני גז, האחרת מבקשת להעמיס רהיטים לבית החדש בעמק חפר, מה שדורש מעוזיאל חישובים הנדסיים כיצד להעמיס עוד ציוד על הטנדר והנגרר, שכבר עמוסים לעייפה ומצריכים עוד עיכוב בדרך חזרה סוף-סוף ליודפת. בכניסה לקיבוץ נתקלת יפעת יצקן בטנדר של הצוות. בעלה ארז הוא אחד הפצועים קשה ביותר מאותו יום בקיבוץ. המחבלים הצמידו מטען חבלה לידית הממ"ד שהיה בו, שאת צידה השני הוא אחז בחוזקה. בדיעבד, זה מה שהציל את המשפחה. הפיצוץ לא אפשר לפתוח את הדלת, אך שתי כפות ידיו של ארז רוסקו. יפעת ובתם, ששהתה איתם, היו לצידו שעות, מחזיקות אותו בחיים באמצעות חוסמי עורקים שאלתרו מכבלי חשמל.
מאז, ארז יצקן בשיקום בתל השומר. הוא ויפעת מתגוררים זמנית ברמת גן כדי להיות קרוב לשם, אך היום שניהם חזרו הביתה, לפחות לכמה שעות. וזה כבר סימן מעודד. הם הגיעו לקחת את הציוד שלהם לקראת המעבר לבית הזמני החדש שלהם, בשכונת מפוני כפר עזה שבקיבוץ רוחמה. יפעת מבקשת את מהצוות שיעביר את המיטה, שעדיין נמצאת בתוך מכולה בשולי הקיבוץ, אל המשכן ההולך ומתארגן לו ברוחמה.
יפעת וארז יתחילו מעכשיו את סופי השבוע ברוחמה. הבית החדש של היצקנים בהליכי ארגון מתקדמים, אך יפעת עוד מתקשה למצוא עצמה בחלל הלא-מוכר, בין כל הארגזים והציוד. יורם אולי הייטקיסט, אבל הוא שולף את ארגז הכלים ומפגין כישורי אינסטלציה, מנסה להחליף סיפון. ארז בינתיים עובר בין חדרי השינה, ולמרות היד הפגועה, שעדיין אינה מתפקדת, הוא משתדל לסייע למתנדבים שעמלים על התקנת הארונות. "אני בדרך כלל מאוד משימתית, אבל לבלגן כזה אני לא רגילה", אומרת יפעת והולכת לחלק שוקולדים וקפה לכל המתנדבים ששוטפים את הבית וממלאים את החלל בצלילי מקדחות ופטישים.
"השארנו מכתב לחיים פרי, 'סליחה, החלפנו את העץ בפסל. אבל שמרנו את העץ הרקוב הישן, אם במקרה לא מוצא חן בעיניך'. קצת אחרי זה הוא נרצח בשבי"
"שמעתי עליהם בפעם הראשונה באחת מקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ", מספרת יפעת. "ביקשתי שיעזרו לבנות שלי פשוט להעביר כמה דברים. גם אנחנו עברנו בין כמה דירות בתקופה הזו ובמעברים בא צוות מקסים מעין שמר ועשה את כל העבודה. קיבלנו דירה ריקה מכל חפץ, אפילו נורות לא היו. הם סידרו לנו הכול".
ובכלל, משפחות הקורבנות - הרוגים, חטופים ופצועים - קיבלו מהעוזיאלים ואנשי הצוות תעדוף, ועד היום המפגש איתן נטוע עמוק בליבותיהם. "יום אחד קיבלתי טלפון מבחור משפיים, רועי שוורצמן שמו. הוא אמר לי, 'שמע, אנחנו בשפיים'", מספר רועי עוזיאל, "'אנחנו רוצים להעביר ספסל אבן מכפר עזה לשפיים, לבית העלמין'. אין בעיה. זה היה אחד הימים הארוכים, זה יום שיצאנו לפני שש בבוקר מיודפת וסיימנו אותו בעשר בלילה ביודפת. בחמש וחצי בערב. הגעתי לבית של ההורים של רועי בכפר עזה. התקשרתי לרועי מהבית לקבל הוראות, חשבתי שסתם הולכים לשים את הספסל בבית העלמין. "אז הוא אמר לי, 'כשאתה מגיע לשפיים, תשים את זה ליד הקבר של ההורים שלי'. השתתקתי באותו רגע, היה קשה לנשום".
"לקחנו את הספסל הזה", ממשיך רועי, "וכמובן עטפנו אותו באלף שכבות של ניילון בועות, העמסנו על העגלה וכל הדרך נסענו לאט, דאגנו שלא יישבר. כשהגענו לשפיים כבר היה חשוך, פגשנו את רועי, נכנסנו לבית העלמין והנחנו את זה בצורה מכובדת ליד הקבר של ההורים. זה היה אחד הרגעים שהכי נגעו בי. ברגע הזה אתה מבין, אתה רואה את גודל האסון. ממש מרגיש אותו".
"עשיתי פדיחה, הפסל נשבר"
באחת המשימות התבקש הצוות להוציא פסל של חיים פרי ז"ל לקראת תערוכה בהרצליה. הם קשרו אותו בזהירות לעגלה, אבל לא מספיק. "אחד המתנדבים התקשר ואמר לי: 'רועי, עשיתי פדיחה, הפסל נשבר'. סיפרתי לו איך לי פעם עף לי מזרן בכביש 6. לכל אחד יש אוסף כזה של הפאשלות שקורות לו", מוסיף רועי. אחרי כמה טלפונים נמצאו אומן-רתך שהתנדב להשיב את הפסל לקדמותו.
"מה שמעניין בסיפור של הפסל הזה הוא שהשארנו מכתב לחיים", מעיר יורם. "'סליחה, החלפנו את העץ בפסל. אבל שמרנו את העץ הרקוב הישן, אם במקרה לא מוצא חן בעיניך', חיכינו אז שחיים פרי יחזור. קצת אחרי זה הוא נרצח בשבי. עפרי, בתו של חיים ז"ל, אישרה את הפרטים ואף ביקשה להוסיף: "לא רק שהם השאירו מכתב לאבא שלי, הם אף עישבו את גן הפסלים ליד הבית. הם מדהימים".
"אני סטודנט לארכיאולוגיה, ובתור הארכיאולוג שבצוות התחלתי להיכנס יחד עם אחרים, צעירות וצעירים בעיקר, למשימת איתור הפריטים החשובים של המשפחות, לבקשתן כמובן", מספר אראל עוזיאל. "יש פה רגישות מאוד-מאוד גבוהה. אתה נכנס לתוך בית שרוף, אתה בעצם מקבל את הבית. כל מה שהיה הבית הפך לשכבה של 15 ס"מ. וזה מאוד רגיש, כי אתה רואה שם הכול".
"אחרי שעשינו כמה משימות כאלה - חלקן בהצלחה, ממש מצאנו פריטים חשובים בבתים שרופים והרוסים - הייתה התרגשות גדולה", הוסיף אראל. "ואז פנתה אליי בת שאימא שלה נרצחה בניר עוז. היא אמרה שכבר שנה היא מנסה להבין איך בדיוק נרצחה האימא, שאלה אם אנחנו יכולים לעזור לה. לא באמת ידעתי מה להגיד, אבל אמרתי שנעשה הכי טוב שאנחנו יכולים. הגענו לבית וקיבלתי ממנה את כל הפרטים ואיפה מצאו את האימא. עשינו ממש מבצע מז"פ, ואחרי 20 דקות שאנחנו חופרים בכלים ומסננים את האפר, מצאנו את התרמיל של הקלאץ', ובעצם זאת הייתה התשובה, לצד עם עוד תמונה שהייתה, של איך האימא נרצחה. וכך נסגר המעגל עבור המשפחה".
"הוא מת אצלי בידיים"
המפגש עם שלושת העוזיאלים מתרחש בניר עוז, בחצר של משפחת ליפשיץ, ממש בצל הקקטוסים המפורסמים של עודד ז"ל. ממול עדיין ניצב שרוף בית המשפחה. זה אחד מסמלי ההפקרה הנוראה של היום ההוא. רוני מגריל, השכן-חבר-גנן, מצטרף גם הוא לשיחה ומבקש להתערב: "החבר'ה פה הרגישו שהם איבדו אמון. בממשלה, בצבא, איבדו אמון בכולם. הפקירו אותם, השאירו אותם להיות קורבנות לטבח, ואין מדינה. ופתאום הם נתקלים באנשים שבאים לעשות להם את זה, בלי לבקש תמורה. באים ועושים, לא משנה מה עושים. אבל כשאתה בא ואתה עושה ככה עם הלב, בלי שום דבר, אז החבר'ה מפה אומרים שזה מחזיר להם את האמונה. כלומר, אמונה באדם. אתה גם רואה מה זה עושה להם, אתה רואה מה זה עושה לי. אני רואה טלוויזיה איזה חמש דקות ואני יוצא עצבני, אבל אז אני בא לפה - ומתמלא. למה? כי אתה בא ופוגש את האיכות ואת הטוב שבאנשים".
"פנתה אליי בת שאימא שלה נרצחה בניר עוז ואמרה שכבר שנה היא מנסה להבין איך בדיוק האימא נרצחה, ואם אנחנו יכולים לעזור לה. לא באמת ידעתי מה להגיד, אבל אמרתי שנעשה הכי טוב שאנחנו יכולים"
יום שישי, יום קצר, והמלאכה עוד מרובה. אנחנו ממשיכים לבארי, שם אמורים לפרוק ציוד גינון שניתן כתרומה לקיבוץ. בבארי ממתינה לעוזיאל הפתעה לא צפויה: רמי גולד, חבר הקיבוץ ומכר ותיק מימי השירות הצבאי. "כשהיינו בגדוד 50 קינאתי ברמי, כי האגדה עליו הייתה שהוא יודע לרוץ עם המאג ביד אחת", נזכר עוזיאל. "לפי הסיפורים האלה אני גם הייתי גבוה ובלונדיני", עוקץ אותו גולד. השניים שירתו יחד בגרעין, יצאו לאותה מחלקה ולמדו יחד בקורס מ"כים – עד שעוזיאל נפצע ממאג של רמי והועף מהקורס. השנים חלפו, אבל ב-7 באוקטובר מצאו עצמם שוב בחזית – הפעם בבית.
גולד, שלחם בקיבוצו לצד יוסי בכר, ניסה לחלץ את חגי אבני הפצוע, לאחר שקיבל ממנו שיחת טלפון. הוא הגיע למרפאת השיניים בבארי, ראה את שחר צמח ז"ל מדמם בחוץ, ולמרות אש התופת המשיך ברכיבת קלנועית אל חגי. חגי עוד הספיק להרים את ידו ולבקש שיצילו אותו, אך זמן קצר לאחר מכן הכניעו אותו פצעיו בזרועותיו של גולד. "הוא מת אצלי בידיים, כשיוסי לידי", סיפר גולד. השניים המשיכו להילחם באמצעות תחמושת שנאספה בשטח, עד שהצטרף כוח צה"ל.
אחרי המפגש המרגש בבארי ועוד גיחה אחת לא מתוכננת נוספת לכפר עזה, מגיעים סוף-סוף לקיבוץ רוחמה, משכנם הזמני של אנשי כפר עזה. המקרר מהבוקר מצא לעצמו מנוחה ונחלה. שלושתם כבר עברו את גיל 70, סבא דוד כבר אחרי ניתוח גב, סבא רוני אחרי יום מתיש של עבודות גננות, אבל שלושת החתיארים לא מבקשים ולא רוצים עזרה. הם סוחבים לבדם את המקרר שנתרם, לאורך כל השכונה, עד לבית המשפחה שזכתה בו.
"עכשיו זה מטריף. אני מתמוגג"
אפשר להתחיל שוב את הדרך חזרה הביתה ליודפת, כשהשעה היא 16:45, הרבה-הרבה אחרי מועד הסיום המתוכנן. יורם, רוני ודוד מספרים שבשלב הזה מדי שבוע כבר מתרחשת התחרות הקבועה - האישה של מי תתקשר קודם.
"בדרך כלל אנחנו רוצים להגיע בשש, היום נגיע בשמונה, במקרה הטוב", אומר עוזיאל. "אתה לא יכול להגיד לבן אדם ביום שישי שלא נתקן לו את הכיור ונשאיר אותו ככה כל השבת. היום נהיה בבית רק בשמונה. אבל בגדול אנשים יודעים שיום שישי הוא יום ארוך. בכלל, זה צוות להרבה שנים. אנחנו לא מסיימים ביום את הפרשה הזו. גם לא בעוד חודשיים. זה אירוע ענק שדורש המון עזרה".
זו גם הזדמנות לדבר על עניין נוסף, שלא כל כך נעים לדבר עליו. המחברת עוד מתמלאת במשימות, אבל עוזיאל כבר יודע: הסוף מתקרב. בלי תרומות חדשות, עמותת "הצוות הצפוני" תיכנס לתרדמת. לא בגלל חוסר רצון – אלא בגלל החומר הפשוט שמניע את העולם, גם כשהוא טוב – כסף. הערכה גסה של עוזיאל: בלי תרומות חדשות תוכל העמותה להמשיך לפעול רק עוד ארבעה חודשים נוספים.
העמותה מתנהלת בתקציב לחוץ: בכל יום שישי יוצאים כ-20 כלי רכב, מחציתם ממומנים בידי העמותה – רק על דלק מדובר ב-10,000 שקל ליום. במהלך השבוע נוספים נסיעות, ביטוחים ונסיעות בכביש 6, שממומנים מכיס פרטי. עד כה גויס סכום של כחצי מיליון שקל, מתוכם הוצאו כ-250 אלף. "יש לנו עוד 250–300 אלף שקל", אומר עוזיאל, "אבל בלי תרומות חדשות נוכל להמשיך רק עוד כמה חודשים".
השמש כבר צוללת מטה, השבת בעוד רגע נכנסת. הבתרונות המהממים של רוחמה מאחורינו, לפנינו קומביין קוצר את השדות של בית קמה. ממגריל הביישן והשתקן, שעוזיאל מגדיר "רב-גנן", המראות הללו מוציאים קריאות התפעמות לא אופייניות. "זה כל כך יפה כל הירוק הזה. תבוא לכאן בעוד חודש והכול יהיה חום לוהט. עכשיו זה מטריף. אני מתמוגג. כשאתה רואה חקלאות מתרחשת – זה אושר", אומר מגריל, שגדל כאן באזור, בקיבוץ משמר הנגב.
"כל משפחתי, בלי יוצא מהכלל, מקבלת את זה באהבה. אין טענות. הבת שלי, שיש לה שני ילדים קטנים שמנסים לישון מוקדם מאוד, מזמינה אותנו לאכול אצלה, וברור שאוכלים בשש וחצי במקרה הטוב. זה הכי מאוחר שהיא יכולה להרשות לעצמה. ומתי אנחנו מגיעים? מגיעים לקינוח במקרה הטוב. ועוד בלי להתקלח".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv