בסוף השבוע שעבר נפוצה לכל עבר במרחבים של הרשת הזמנה מושקעת ל"כנס לבנון ה-1", אירוע שמאחוריו עומד "עורי צפון" - ארגון חדש שזהו למעשה כנס הייסוד שלו. מטרתו המוצהרת לאור מצב המלחמה בצפון היא לא רק כיבוש והחזקת שטחים בלבנון אלא התיישבות בהם. או במילים אחרות התנחלות בלבנון.
כפי שניתן היה לצפות הפרסום אודות "הכנס" - שהוא למעשה שיחת זום מרובת משתתפים - לא עבר חלק בגרון של כולם ועורר סערה זוטא בממלכת הטוויטר הישראלית. במספר קבוצות של פעילי מחאה נגד הממשלה, כך נטען לפחות, גם החלו לעסוק באפשרות לנסות ולשבש את האירוע הווירטואלי ההיסטורי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כך או כך, ביום שני בערב, ברגעי השיא של הכנס התייצבו - וירטואלית כמובן - רק מעט פחות מ-300 איש עם חלום על קרוואן עם נוף להרי השוף. המארגנים דווקא מבסוטים. ד"ר עמוס עזריה, ממייסדי הארגון והעומד בראשו, מציין בגאווה שלקראת הערב העבירו את האכסניה משיחת זום לשידור ישיר ביוטיוב לטובת הציבור הרחב. ניסיונות שיבוש לא נרשמו.
"אני תמיד אומר שאנחנו לא קיצוניים"
מעט אחרי תחילת הכנס הגיע תורו של החלק ההיסטורי של הכנס. את החלק הזה (שהוא למעשה גיאוגרפי) חולקים פרופ' יואל אליצור וד"ר חגי בן-ארצי. חשוב לציין שבן-ארצי אינו חלק מהתארגנות "עורי צפון". הוא זומן לקחת חלק בכנס כיוון שמומחיותו תולדות ישראל. אך יש נתון נוסף שהופך את השתתפותו בכנס למעניינת כל כך. הייחוס המשפחתי. בן-ארצי הוא אחיה של שרה נתניהו. כלומר, גיסו של ראש הממשלה.
בן-ארצי פותח את דבריו במילים "אני תמיד אומר שאנחנו לא קיצוניים", ולא ברור עד כמה ברצינות. "אנחנו לא רוצים אפילו מטר אחד מעבר לנהר פרת", הוא אומר. "אנחנו צנועים. מה שהובטח לנו אנחנו מחויבים לכבוש. מה שלא הובטח לנו, זה כבר דורש מלך וסנהדרין. אבל אנחנו מסתפקים במועט".
את ההיסטוריה מחלקים אליצור ובן-ארצי לתקופות: אליצור אמון על ימי התנ"ך ואילו בן-ארצי על העידן המודרני יותר. אליצור, ראשון הדוברים מבין שניהם, עשה בעצמו קצת כותרות בראשית המלחמה כשבראיון עיתונאי האשים כי אירועי ה-7 באוקטובר ביישובי העוטף התחוללו בין היתר משום שתושבי האזור "השליכו את מרחבי הארץ ואת ערי אבותינו ובוחרים בערכי הבל ומטפחים תועבות מיניות". הטבח היה, אליבא דאליצור, חלק מתוכנית אלוהית. המאמר, שכותרתו "לא נשארה לקב"ה ברירה אחרת", הוסר מהרשת תוך פחות מיממה.
הערב אליצור נושא דברים בתחום התמחותו, תולדות עם ישראל. אך גם את חלקו בערב הזה הוא פותח עם הקב"ה. "הוא חי ופועל, הוא לא יצא לפנסיה. פעולותיו גדולות ונפלאות, לטובה ולרעה". מאות הטילים שנורו מאיראן בראשית אפריל וגרמו לנזק מזערי הם נס משמים לתפיסתו והאיום הגדול לשיטתו של אליצור היא דווקא מצרים, ש"מתכוננת למלחמה נגדנו באיזשהו שלב".
כשהוא ניגש לדון בהמשך דבריו בספר הספרים ומביא שלל מובאות מקראיות, מתברר שכותרת הכנס אולי מתייחסת ללבנון, אבל על לשונו עולים שמות של מקומות מרחבי המזרח התיכון שכולם רחוקים בהרבה מלבנון. המסע של אליצור אף מגיע עד הר אמנוס, שמו היווני של "הור ההר" אשר עד אליו הבטיח הקב"ה את הארץ לעם ישראל. הר אמנוס, למי שלא יודע, נמצא בטורקיה. והנה נוספה אולי אויבת פוטנציאלית חדשה.
"אנחנו עם מאוד טיפש"
אם אליצור סימן את מצרים ואת טורקיה, בן-ארצי מפליג עד עיראק ומרבה בדרשתו לדבר על נהר הפרת. כותרות המושב הזה אולי מוגדרות כ"לבנון מבית שני ועד ימינו", אך כמעט שעה לתוך הכנס ושמה של השכנה מצפון כמעט ולא מוזכר.
ערב קודם לכנס נעתר בן-ארצי לשיחה קצרה. השיחה איתו לובשת אופי הרבה יותר ארצי מדבריו אפופי השכינה בכנס וגם חוזרת אל הטריטוריה שלשמע נועד, לבנון. "זה גוש אחד מבחינה גיאוגרפית, ולכן גם מבחינה ביטחונית", הוא אומר על הגליל העליון שהוא למעשה חלקה הדרומית של לבנון היום. "אם אתה לוקח יחידה גיאוגרפית ועושה באמצע גבול מלאכותי, אז התוצאה היא כמו שראינו. זה לא גבול של שלום אלא גבול של מלחמה. גבול של שלום הוא גבול טבעי שנותן עומק אסטרטגי. נהר הירדן הוא גבול טבעי ולכן הוא גם גבול אסטרטגי, אותו דבר בצפון. הליטני, הוא הגבול האסטרטגי. גם מבחינה היסטורית, כשדיברו על גליל דיברו על הליטני ולא היה שום ספק. הגבול שקיים היום הוא תוצאה מאיזשהו הסכם בין הבריטים והצרפתים במלחמת העולם הראשונה, הסכם סייקס-פיקו".
אני שואל אותו האם שיתף את גיסו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במחשבותיו בעניין לבנון. "אני מניח שהוא יודע. דיברנו הרבה על כל מיני נושאים, אני מניח שגם על הנושא הזה דיברנו. דרך אגב, זה מעניין שב-99' כשברק עלה לשלטון ביבי התנגד לנסיגה מלבנון מרצועת הביטחון. ברק אמר נסיגה. ביבי אמר 'לא', צריך להישאר על הליטני. ברק ניצח וביצע את תוכניתו. אבל עובדה היא שמתברר שביבי צדק. והעם הטיפש שלנו - אנחנו עם מאוד טיפש - הלך עם ארבע אימהות ונתן להם לנהל את המדינה והתברר שזאת אשליה גדולה", הוא אומר ומתייחס לתנועת המחאה שהוקמה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. "מכרו לעם הטיפש שלנו אשליה שאפשר לקיים חיים בגליל כשהחיזבאללה יושב על הראש של הגליל", אומר בן-ארצי.
"מדינת ישראל השתגעה - ועכשיו הגליל ריק"
כאמור, את הנעשה בימים אלה בגבולנו הצפוני מייחס בן-ארצי לנסיגה במאי 2000 מרצועת הביטחון. "זה היה צפוי, כי ברגע שיושב אויב על קו רכס שהוא שולט ונותן לו יתרון. כשצה"ל יושב שם, כמו שהוא ישב 18 שנה הסיכוי לפלישה קרקעית - שזה הדבר הבאמת מפחיד, כמו שקרה בעוטף עזה - הוא הרבה יותר מצומצם. אבל כשמדינת ישראל השתגעה והחליטה שהיא נותנת לארבע אימהות לנהל את הביטחון של המדינה. אז ככה נראה הביטחון של המדינה - ועכשיו הגליל ריק".
אז אתה מייחס את הדברים שקורים עכשיו רק לדברים שקרו לפני 20 שנה?
"בוודאי. כי צריך להיות טיפש לא ללכת אחורה. אל תעשה את עצמך טיפש, די. ברור שזה שעזבנו את הקו הזה, אז החיזבאללה בא והתיישב על הקו הזה ועכשיו הוא העיף אותנו מהגליל. ילד בכיתה א' מבין".
בן-ארצי מרבה לציין את שנותיו כקצין מילואים ברצועת הביטחון המפורסמת ואני מנסה להבין מבן-ארצי מדוע אם כך לא נוצלו 18 שנות הישיבה הביטחונית בלבנון בכדי ליישב את האזור. אך הוא מציע לכך הסבר עמום מעט. "נדמה לי שהייתה הרגשה שאתה יושב שם ואף אחד לא מערער על זה. זה היה משהו עם קונצנזוס. כולם דיברו על זה אז, אני מניח שנושא ההתיישבות אולי פחות רלוונטי".
במילים אחרות, אם לפרש קצת בציניות את דבריך, התיישבות היא מין אסטרטגיה כזאת של לתקוע אצבע בעין.
"ביהודה ושומרון ההתיישבות נועדה באמת להכריע את הוויכוח. הסיבה היא באמת פוליטית, פוליטית וביטחונית".
אגב, בניגוד לדבריו של בן-ארצי, רצועת הביטחון לא השתמשה בליטני כגבול ביטחון. בחלקה המערבי היא הסתיימה דרומית לנהר ואילו בחלקה המזרחי התבססה בקו צפוני יותר, ולחלוטין לא טבעי.
בשונה ממארגני האירוע שאת גולת הכותרת תולים בנושא ההתיישבות, בן-ארצי על פניו פחות נלהב. לפחות לא לעת עתה. "יש דברים שצריכים לבוא בשלבים", הוא אומר. "בשלב הראשון צריך להיות צעד כובש וחוזר לרצועת הביטחון עד לליטני. כמו שלפי דעתי צריך לקרות גם בעזה. נושא ההתיישבות יעלה בהמשך הזמן. לא צריך תמיד להקדים את המאוחר".
"לקבע את הניצחון באמצעות התיישבות"
המארגנים הם כאמור אנשי "עורי צפון", ארגון חדש שאת שמו שאב משיר השירים. "עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני", רשום בפסוק המלא. תימן בינתיים לא נמצאת על מפת השאיפה להתרחבות טריטוריאלית. ד"ר עמוס עזריה, ראש הארגון ומומחה למדעי המחשב מאוניברסיטת אריאל, מסביר: "התנועה הוקמה למעשה לפני מספר חודשים, כאשר הבנו שאין מנוס ממלחמה בצפון וכדי להימנע ממלחמה שלישית ובהמשך רביעית וחמישית בלבנון. אז ברור שאנחנו צריכים לקבע את הניצחון באמצעות התיישבות".
מה הספיקו לעשות אנשי "עורי צפון", כעשרות עד כמה שידוע? שבת עם תושבי קריית שמונה ותצפית מהר מירון ללבנון. השיא היה הפרחת בלונים שנשאו כרוזים לעבר שטח המדינה השכנה מצפון שאותו הם חומדים. הפרויקט הבא, שעליו מספר עזריה: ספר לילדים, "אלון ולבנון", שמו. ממש בקרוב, הם מבטיחים, יעלה על מכונות הדפוס. הספר, מסביר עזריה, עוסק בילד הנאלץ לעזוב את ביתו בעקבות מלחמה וצופה אל מעבר לגבול. זה נגמר איכשהו בהתיישבות בלבנון. איכשהו.
"תפסת את הקרקע - ניצחת"
זו הנקודה הצורמת ביותר. כ-60 אלף תושביהם של 42 ישובים ישראלים, חלק משטחה של מדינת ישראל הריבונית, מפונים כעת מבתיהם. רצועת הביטחון מוקמת בימים אלה בשטחה של ישראל והנה קם לו ארגון שבחסדו של השם פועל ליישב ישראלים בשטחו של האויב. במזכר שהפיצו בארגון בבוקר הכנס הם התייחסו בין היתר גם לסוגיה הרגישה הזו:
"וודאי שכולנו תומכים באופן הנחרץ ביותר בחזרתם של תושבי הצפון לבתיהם. אבל איך נעשה את זאת? מה הכי חשוב וחסר לתושבי הצפון כיום? התשובה היא כמובן הביטחון. מה שיעניק להם הכי הרבה ביטחון הוא שהם יפסיקו להיות 'תושבי קו העימות', כאשר את הכפרים השכנים המוסלמיים תומכי החיזבאללה יחליפו יישובים יהודיים פורחים. בנוסף, הגליל והגולן יהפכו למרכז החדש, כאשר הם יפסיקו להיות יישובי ספר. ביטחון יהיה רק אם נדע להכריע את האויב, וזה אפשרי רק באמצעות התיישבות".
כמו שניתן להבין מהדברים האלו וגם משיחה עם עזריה, כלפי חוץ ההתיישבות נעטפת היטב באצטלה ביטחונית. "בסוף, ניצחון במזרח התיכון נמדד בקרקע", אומר על כך עזריה. "תפסת את הקרקע, ניצחת. הפסדת קרקע, או לא תפסת קרקע, אז לא ניצחת. וזה נכון, בסופו של דבר חזרנו לארץ ישראל בשביל להתיישב בה. אי אפשר גם להתעלם מהממד הזה".
"מאוד אהבו אותנו בקריית שמונה"
עזריה מספר כי בעיצומה של התקופה הזו, לפני מספר שבועות, הגיעו למפגש בקריית שמונה עם כמה מהתושבים שנותרו בעיר. "לא היו הרבה אנשים, אבל מאוד אהבו אותנו שם", הוא מספר "הם רוצים להפסיק להיות קו העימות. מבחינתם זה ממש ברכה".
אך גם עזריה מבהיר כי תוכניות קונקרטיות ליישוב לבנון אין כעת בנמצא. לא בקרב ארגונו, ועד כמה שהדעת משגת גם לא בכל גוף אחר. כך שהכנס הזה הוא, אם תרצו, אתנחתא אינטלקטואלית בעוד הצפון בוער. ואכן ככל שמתקדם הכנס הולכת וגדלה אכזבתו של מי שעוד ציפה להתפלשות בנבכי הנדל"ן של דרום לבנון. מפות לא נשלפו, קווים לא סומנו, לא קם לו ולו צדיק אחד שבא והצהיר כי הנה הוא כבר מצא לו גבעה, בשיפוליה של צור או בפרברי חאצביא, להתנחל בה.
כשההיסטוריונים סיימו את חלקם בערב הזה התפנתה הבמה לסקירה משפטית וסקירה צבאית. נראה שגם הסוקרים מכירים בחוסר ההיתכנות של היוזמה וכנראה באו להעביר ערב בכיף. עו"ד דורון ניר-צבי, האחראי על החלק המשפטי, אפילו לא הזכיר את המילה לבנון. הרצאתו התמקדה כמעט כולה במצב ביו"ש. אחריו עלה רס"ן במיל' עמיעד כהן, העומד בראש קרן "תקווה" השמרנית. כהן, שחזר משירות מילואים בהר דב, נתן סקירה ביטחונית מלאה בעיקר בהתבסס על שירותו הטרי והפליג בהיסטוריה לשלל מלחמות ישראל. לבנון כמעט ולא העסיקה גם אותו.
"זוהי אדמת ישראל, אתם נדרשים להתפנות"
חלקו הבא של הערב עסק בניסיון להסיק על התיישבות עתידית בלבנון מניסיון העבר ביהודה, שומרון ועזה. לשם כך הועלו שלוש מוותיקות ההתיישבות: יהודית קצובר, נדיה מטר ודניאלה וייס למה שהיה לא יותר מערב העלאת זיכרונות מסבסטיה ותל רומיידה. גם כאן המילה לבנון כמעט ולא נהגתה.
היו עוד שנפקדו מהשיח. שתי אוכלוסיות נעדרו מהדיון במשך שעתיים שלמות של הרצאות - תושבי הגבול משני עבריו: תושביו הישראלים שרובם כעת פזורים בין שלל מלונות ושאר פתרונות זמניים ברחבי הארץ. ואיתם זכו להתעלמות גם השכנים הלבנונים.
אולי פורמלית אין ל"עורי צפון" תכנית מפורטת לגבי ההתיישבות המיוחלת. אך אנשי הארגון ניסו כאמור להפיץ בדרום לבנון כרוזים. הכותרת שניתנה להם - בשתי שפות: עברית וערבית - היא "אזהרה! זוהי אדמת ארץ ישראל השייכת ליהודים. אתם נדרשים להתפנות ממנה באופן מיידי". על המפה המופיעה בכרוז צוירו חצים הפונים משטח לבנון החוצה לכיוון הים. החצים פרוסים על כל שטח המדינה, לא רק על הדרום, עד הליטני.
"זה לא כל לבנון, ובכל מקרה החיצים הם על האזורים המוסלמיים", אומר עזריה. הכוונה שלנו היא להעביר אותם מעבר לליטני. מדובר על כ-200 אלף תושבים, בעיקר תומכי חיזבאללה. העברנו פי כמה וכמה תושבים בעזה ממקום למקום לפחות פעמיים".
יש הבדל בין מוסלמים לנוצרים ודרוזים?
"כן, בגלל היחס שלהם אלינו. אבל את כל מי שמדרום לליטני צריך להעביר צפונה, גם אם יש שם דרוזים או מרונים".
דעתו של בן-ארצי די דומה. "יישאר שם רק מי שמקבל את שלטוננו ולא נלחם בנו, זה נראה לי דבר פשוט, וכך גם כתוב בתנ"ך. די ברור שבלבנון יחסית זה קל. כל מי שברצועה הזאת שבין הגבול של היום לליטני וימשיך לשתף פעולה עם החיזבאללה, לוקחים אותו ואת משפחתו ומעבירים אותו מצפון לליטני. מדרום לליטני צריכה להישאר אך ורק אוכלוסייה שמקבלת את זה שהם חלק ממדינת ישראל".
"חלק ממדינת ישראל" משמעו סיפוח.
"כמו שאנחנו יושבים כבר 57 שנים לאורך נהר הירדן, אותו דבר זה לאורך נהר הליטני. הדגם כרגע הוא יהודה ושומרון. עזה והחלק הצפוני של הגליל עד הליטני צריכים להיות כמו יהודה ושומרון. אני מתפלל שבמדינת ישראל יגיע היום שהיא תחיל ריבונות על יהודה ושומרון ואחר כך אולי גם על עזה ועל צפון הגליל, אבל בשלב הראשון צריך להיות ריאלי".
אני מנסה להבין מעזריה האם הם חשבו איך הם הולכים לסחוף את הציבור אחריהם. "אם ב'לסחוף אחרינו את הציבור' הכוונה היא שרוב הציבור יהיה בעד, אז ודאי שאני מאמין שכן. אני חושב שאם נעשה סקר אובייקטיבי נגלה שכבר עכשיו רוב הציבור בעד. זה נכון שאני נתקל לא מעט במתנגדים, אבל לא מצליח להבין מה הסיבה האמיתית להתנגדות, ואיזה פתרון אחר הם מציעים".
אולי פשוט לא להתיישב. להגיע לפתרון ביטחוני, מדיני או משולב. כזה שלא כולל התיישבות.
"אם זה פתרון ביטחוני של רצועת ביטחון, כבר היינו בסרט הזה. זה כמובן טוב יותר מהמצב כיום, אבל רחוק מלהיות פתרון טוב. פתרון מדיני מול חיזבאללה שרוצים להשמיד אותנו, גם כבר ניסינו. אני מזכיר את החלטה 1701 שהחיזבאללה קיבלה. ואם מזיזים את הגבול ורק לא מאפשרים לנו להתיישב. זה יקשה על החיילים לפעול באזור ללא תמיכה התיישבותית, ויהיה עלינו לחץ לסגת כל הזמן. ואם כבר הזזנו את הגבול ופינינו את כל האוכלוסייה העוינת, אז באמת, בשביל מה לא להתיישב? ברמת הגולן התיישבנו שלושה חודשים מתום מלחמת ששת הימים. ורק זה הביא ביטחון".
אנחנו כבר לא בימי ששת הימים. איך תסחוף את הציבור להתיישב בלבנון?
"זה נכון שהציבור ברובו מעדיף את המרכז, אבל מתחילים בקטן וגדלים. כמובן שהגליל צריך להפוך למקום מרכזי יותר. נצטרך גם לדאוג לרכבות, לאט לאט. עוד חמישים שנה יגידו שאנחנו כבר לא בשנות העשרים".
עם הגיעו של הכנס אל תומו ותחילת שלב השאלות מהקהל (שכלל הפעם רק שתי שאלות), סוף סוף מגיעה ההתייחסות המתבקשת לדבר כשלעצמו, ללבנון ולסוגיות הפרקטיות הנוגעות להתיישבות שם. במסגרת השלב הפרקטי אחד הצופים מעלה את האפשרות לשימוש בפצצות נפלם (נוזל דליק המשמש כאמצעי לחימה) כאמצעי יעיל להתגברות על תנאי השטח בדרום לבנון ועם הפריסה המוגברת של חיזבאללה בו. "נפלם הוא הכלי היעיל ביותר להתמודד ולחשוף את הביצורים שחיזבאללה מכין לנו בשטח המיוער", קובע בפסקנות אליהו בן אשר, אחד הדוברים בכנס, ובקרשנדו לוחמתי אחרון מוסיף, בזו הלשון: "אגב, כששורפים את הביצורים האלה יש מופע זיקוקים מרהיב של חומרי הנפץ, שעושים מופע יפה מאוד". אכן, אין כמו ריח הנפלם על הבוקר.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv