"אני בסדר, העולם דפוק" – זה המשפט הראשון שאומרת עדה שגיא בת ה-75, שנחטפה מניר עוז ב-7 באוקטובר, בריאיון מיוחד למגזין N12, חצי שנה מאז תחילת המלחמה ושלושה חודשים לאחר חזרתה מהשבי. מדי בוקר מתעוררת שגיא בביתה החדש שבכרמי גת ללו"ז מוקפד של ביקורי קרובים, שיעורים פרטיים שהיא נותנת לילדי הקיבוץ, פעילויות וספורט. היא מספרת שאפילו חזרה לקרוא ספרים. אך בניגוד לסדר המופתי שסיגלה לחייה החדשים, בליבה מתחוללת סערה גדולה. היא לא מפסיקה לחשוב על החטופים שעוד לא חזרו, על החברים מהקיבוץ שאיבדו בני משפחה, על הבית ועל הקהילה שנהרסו ושלא ישובו להיות אותו הדבר – ועל המדינה שלתחושתה לא עשתה ולא עושה מספיק בשביל האזרחים שלה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
באותה שבת שחורה, לאחר שלוש שעות שבהן התחבאה בממ"ד, וכשהתחילה להבין מה קורה אצלה בקיבוץ, הרגישה שגיא שהיא לא יכולה להתאפק ויצאה לשירותים. שם חיכו לה שבעה מחבלים והם חטפו אותה בטוסטוס לעזה. 53 ימים הוחזקה שגיא בשבי חמאס, בדירתו של מחבל מהג'יהאד האיסלאמי. על החזקתה בביתו הוא קיבל כסף. יחד איתה הוחזקה גם מירב טל, שהתארחה באותה שבת בביתו של בן זוגה יאיר יעקב באותו קיבוץ.
"החופש נלקח ממני והגורל שלי היה בידיים של אחרים", מתארת שגיא את התחושה שאחזה בה בכל רגע ורגע בשבי. "המון פחד. כל רגע לא יודעים מה יקרה, וכל הזמן הייתה תחושה שהם כל הזמן בהאזנה. תהינו מה יהיה הרגע הבא שיקרה משהו. כל דפיקה בדלת וכל כניסה של מישהו למקום שאני נמצאת בו מעוררות המון חששות ופחד: יעבירו אותי למנהרות או לא? כל הזמן סימני שאלה. אני הוחזקתי בדירה, ובכל פעם בעל הדירה היה צריך להרגיע אותנו: 'אל תדאגו, אתן איתי, אני שומר עליכן' – רק שלא ידעתי אם זה נכון ומה יהיה הרגע הבא".
"הם אמרו לנו שאנחנו היהלומים שלהם"
את התכשיטים שענדה שגיא ואת המשקפיים שהרכיבה לקחו ממנה המחבלים, ולאורך כל הימים בשבי היא לא ראתה דבר. שלושה שבועות אחרי החטיפה אפשרו החוטפים לשגיא ולטל לשמוע רדיו. מהשידורים ברדיו למדו השתיים מה קרה בקיבוץ ועל המלחמה שפרצה.
"כל הזמן הייתה תחושה שברגע הבא יקרה משהו. המון חששות ופחד: יעבירו אותי למנהרות או לא? כל הזמן סימני שאלה. בעל הדירה הרגיע אותנו: 'אל תדאגו, אני שומר עליכן' – רק שלא ידעתי אם זה נכון ומה יהיה הרגע הבא"
"הבנו שעובדים על עסקה, זה נתן לנו קצת תקווה, נאחזנו בה", נזכרת שגיא. "אבל כל יום שעבר היה קשה וכבד. בקושי ישנתי, ידענו על כל החטופים ולא ידענו מי בחיים, ואיך הם יחזרו. זה היה טירוף".
בחדר הילדים ששהו בו השתיים היו גם שני שרפרפים משובצים. לפי המשבצות ידעה שגיא לספור את הימים שעברו ולחשב את התאריך. "בכל יום המחבל היה אומר לנו 'בוכּרה' – כלומר מחר אתן משתחררות – והבוכרה הזה לא היה מגיע. זה היה מאוד מייאש. הכול היה בתערובת של רגשות. לרגע אחד את מנסה לתת אמון בטירוף הזה, באנשים האלו שאומרים שאנחנו היהלומים שלהם, אבל זה קשה. אנחנו שרדנו 53 יום ואני לא יודעת איך שורדים את זה יותר זמן. אני לא יודעת מאיפה שואבים את הכוחות. אני אישה חזקה, אבל היו לי הרבה ימי שבירה".
133 חטופים בעזה: כל השמות, כל התמונות, כל הסיפורים
"אני אומרת שאני לא נפגעת איבה, אלא נפגעת אימה"
שגיא מתארת ימים קשים בשבי, שבהם קיבלה מעט אוכל ומים לא נקיים ותהתה מה עלה בגורלם של שאר החטופים. החשש רק נעשה כבד יותר בחצי השנה שחלפה מאז החטיפה. "בשלושת השבועות האחרונים בשבי ירדה כמות האוכל", היא מתארת את התנאים הקשים. "לא ראינו פירות, לא ירקות, גם לא עוף, אלא רק מנות של אורז ופסטה שהם היו עושים. זה טירוף כי אתה מרגיש רעב. אני לא יכולה להגיד שהייתי כל הזמן רעבה, אבל כשהאוכל לא הגיע בשתיים בצוהריים, אחרי יום שלם שלא אכלתי, כבר הרגשתי היטב את הרעב".
"בהתחלה דאגו לנו לבקבוקי מים מינרליים", ממשיכה שגיא לתאר, "וכשהם נגמרו הם עברו למכלים גדולים של כמה ליטרים שמילאו במים מתוקים לשתייה. אבל אז המשאבות של התפלת המים לא עבדו יותר והמים היו נוראים, זה היה סיוט מתמשך. תנאים סניטריים ברמה בלתי סבירה. אנחנו עוד היינו בדירה, לאלה שבמנהרות בקושי היו מים – והיום עוד יותר קשה. אני לא יודעת בכלל אם יש להם ומה. כל כך איבדתי את האופטימיות לחזרתם. אני לא יודעת אם הם בחיים ומי מהם בחיים. השמועות רצות ואני מנסה להימנע מהן".
הדירה ששגיא בה הוחזקה הייתה בקומה החמישית, וכל פיצוץ או רעש הרעיד את כל הבניין. "כשמדברים איתנו היום מביטוח לאומי אני אומרת להם שאני לא נפגעת איבה אלא נפגעת אימה. מתנו מפחד שם, ממש פחד קיומי".
אחד האירועים הקשים שחוותה שגיא בשבי היה ביום שדרשו מהן השובים שיצטלמו לסרטון תעמולה. "יום אחד פתאום הגיע צוות עשרה אנשים לצלם אותנו, ואמרו לנו, 'תגידי לביבי שאנחנו דורשים ככה וככה והוא לא רוצה', ממש משחק פסיכולוגי שעשו לנו על המחיר. זה היה פחד אימים. זה קרה כמה ימים לפני השחרור שלנו – הרגשנו שם שיוציאו אותנו להורג אחרי הצילומים".
"אנחנו עוד היינו בדירה, לאלה שבמנהרות בקושי היו מים – והיום עוד יותר קשה. אני כל כך איבדתי את האופטימיות לחזרתם, אם הם בחיים ומי מהם בחיים. השמועות רצות ואני מנסה להימנע מהן"
"ראש הממשלה היה צריך להתפטר באותו היום"
ב-28 בנובמבר, בפעימה החמישית של עסקת החטופים, שוחררה שגיא. אחרי חצי שנה היא מתקשה להאמין שעדיין יש חטופים שלא שוחררו. "אני מרגישה שאיבדתי את האופטימיות, פעם הייתי אופטימית, היום כבר לא. איבדנו את האמון. כשהשתחררתי הייתי משוכנעת שבעוד חודש יתחיל שוב משא ומתן לשחרור החטופים. הייתי בטוחה שילכו על עוד עסקאות – וזה לא קרה. זה מייאש, קשה להסתכל לחברים שלי בעיניים, כשהבעל או הבן שלהם עדיין חטוף. זה עצוב".
"אין מדינה", אומרת שגיא בלהט. "ראש הממשלה היה צריך להתפטר באותו היום. אם זה היה קורה במדינה אחרת הוא היה כבר הולך מזמן, איפה הוא? איפה הנציגים שלנו בממשלה? טלפון אחד לא קיבלתי מנציג בממשלה מאז שחזרתי, זו הזיה. אני ממש לא צריכה את הטלפונים שלהם, אבל איפה אתם? למה אתם לא ממלאים את התפקיד שלכם? איפה זה נשמע שיש חטופים ומלחמה והכנסת יוצאת לפגרה? מקיימים טקס משואות, לטובת איזו מדינה? כשהמלחמה בצפון עומדת בפתח, אנשים עדיין במילואים, וזה לא נגמר. אנחנו עדיין בתוך האירוע – והם בנתק מוחלט. זה מטריף אותי".
העתיד במדינה, מבחינת שגיא, נמצא בסימן שאלה אחד גדול. "תהיה מלחמה נוספת או לא תהיה, יהיו בחירות או לא יהיו – אי אפשר לדעת לאן זה הולך. לפתוח את החדשות כל יום זו הרגשה עצובה. אני משתדלת להישאר עסוקה, להיות באסקפיזם מוחלט כל היום. אני שומעת מוזיקה, קוראת ספרים, עושה ספורט וחזרתי ללמד. העיקר שלא לשקוע".
"חברה באה לעודד אותי וגיליתי שהבן שלה נרצח בנובה"
בשבי מצאה עצמה שגיא מתפרקת בבכי לא מעט, "אני דוברת ערבית וחזקה – אבל יש גבול", היא אומרת ומספרת שהיום היא מוצאת שוב את הכוחות, "אני לא מתפרקת, אין לי שעות השבירה שהיו בהתחלה. שם היו יותר, מאז שחזרתי אני אומרת שהחזרה שלי ושל שאר החטופים ארצה היא נס, וקיוויתי שהניסים האלו יחולו על יתר החטופים. הפחד שלי היום הוא במפגשים עם אנשים שהרבה זמן לא ראיתי מהקיבוץ או עם חברים שקרו להם דברים אחרים. חברה שלי באה לעודד אותי אחרי שחזרתי ואז גיליתי שהבן שלה נרצח בנובה. דברים קשים כל כך. כל המדינה חבולה".
היום שגיא מתעסקת בהווה, יום ועוד יום שממלאים את חייה החדשים. היא שואבת כוחות מהאנשים הטובים שעזרו לה להקים את הבית בכרמי גת, החברים, המשפחה ואלו שעוטפים אותה עד היום ומרגע שחזרה. לניר עוז, גם אחרי שחברי הקיבוץ ישובו אליו, היא לא מתכוונת לחזור.
"האנשים בקריית גת מדהימים איך שהם קיבלו אותנו", אומרת שגיא לסיום. "העמותות שדאגו לנו – אנשים טובים באמצע הדרך. אבל מאז בכל שבוע אנחנו יושבים שבעה על מישהו אחר, כל הזמן אני מחכה לדעת מי הבא שיחזור או לא יחזור. זו קהילה שאמורה להשתקם, אם לא האנשים הטובים לא היינו מצליחים להתחיל בכלל, אבל איפה המדינה?"