"אנחנו שמחים לחזור אבל מבינים שזה לא נגמר", אומרת עדי בשירי, שחזרה עם בעלה וחמשת ילדיה לשדרות אחרי חמישה חודשים במלון בים המלח. "שדרות זה 99% גן עדן ואחוז גיהינום, ואנחנו באמת מאוד מחוברים למקום, אבל באותה נשימה אנחנו תוהים על המצב ולא יודעים מה יהיה בעתיד. אנחנו מבינים שזה עוד לא נגמר", היא ממשיכה, כשגם בחלוף חצי שנה עדיין יש סיכוי לאזעקות בעיר מגוריה.
חייה של משפחת בשירי השתנו בבוקר השבת השחורה של 7 באוקטובר. זה קרה כשעשרות מחבלים חדרו לעיר בטנדר לבן ותועדו באותו סרטון מעורר צמרמורת, וכשמאות רקטות שוגרו לעבר העיר. אז החליטו שבעת בני משפחת בשירי שאין ברירה אלא לארוז כמה חפצים ולהתפנות. הם נכנסו לאוטו, האם עדי והאב אוהד ישבו מלפנים, וחמשת ילדיהם, מלאכי (13), גפן (12), שקד (10), זוהר (5) ואלמוג ישראל בן ה-4 הצטופפו מאחור. הירי אל העיר הדרומית הפך בעשורים האחרונים לכמעט דבר שבשגרה, וגם עכשיו לא נרשמה אצל בני המשפחה המתורגלים תחושה שהפעם זה יהיה שונה. "הייתי בטוחה שאחרי יומיים אנחנו חוזרים", מספרת עדי – היא לא חשבה שרק אחרי חמישה חודשים ארוכים במלון בים המלח הם יוכלו לשוב לבית שנמלטו ממנו - וגם זה בלב כבד.
"באזעקות יש תחושה קשה, חוזרים הפחדים והמחשבות על מה שעלול לקרות"
עדי בשירי
הבית בשדרות לא נותר כשהיה, ונראה בו היטב הנזק הרב שגרמה פגיעה ישירה מרקטה זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הפגיעה הייתה בחוץ, ממש ליד השער, והרסיסים נכנסו לתוך הבית. בני המשפחה חוזרים לכאן בתחושות מעורבות; שדרות לדבריהם היא הבית, אבל משהו באמון התערער, כפי שהיטיבה לתאר עדי מיד עם החזרה. "החזרה קשה. רועשת. הרבה אזעקות. זה מאתגר ומעלה תהיות ומחשבות על המקום שלנו ועל תחושת הביטחון. מצד אחד חוזרים הפחדים ומצד שני יש לנו שייכות גדולה מאוד לקהילה".
האב אוהד, שיושב כל העת לידה, מסכם היטב את התחושות: "יש רגשות מעורבים. רצינו לחזור הביתה ואנחנו שמחים לחזור, אבל מצד שני זה עוד לא נגמר. יש שאלות ותהיות כל הזמן".
רוצים לחזור, מפחדים לחזור
לשיחה מצטרפת גפן בת ה-12 ולצידה שקד בת ה-10 והאח הבכור מלאכי, שחגג לאחרונה בר מצווה. "זה מלחיץ", משתפת שקד. "עדיין יש פה אזעקות וצבע אדום ובומים. יותר מלחיץ ממצב רגיל. הייתי ביום ראשון בבית הספר והיה כיף לפגוש את החברות אחרי שלא פגשתי אותן חמישה חודשים". מלאכי מודה שהיה מעדיף להישאר עוד קצת במלון בים המלח: "לא רציתי לחזור כי אני מאוד מפחד. כל הרעשים והפיצוצים. גם כשאני יודע שצה"ל שומר זה עדיין מפחיד". לעומתו גפן מעדיפה את הבית: "אני אוהבת את הבית. מלון זה קשה".
"הצטרפתי לקהילת ניר עוז, שרבע ממנה נחטפו או נרצחו, ואני מלווה אותה. הרבה מאוד עבודה. כמעט 20 שעות מדי יום"
עדי בשירי
"אם היו מערכות חינוך במלונות יכול להיות שהיינו משהים את החזרה לכאן, זה לא פשוט בכלל בגלל הדריכות והחשש לשלוח את הילדים לבד. שגרת החיים לא חזרה במלואה, זה עוד לא שם", מוסיפה עדי. "התחושה קשה. באזעקות חוזרים הפחדים והמחשבות על מה שעלול לקרות. המקום הזה שאתה נע בין הלבטים אם היה צריך להישאר עוד במלון או לחזור – כי רואים לתוך מה חזרנו – זה לא פשוט. אולי היינו צריכים להשאיר חדר במלון שיהיה שקט מדי פעם".
השבר האישי והאבל הלאומי
עדי היא עובדת סוציאלית של משרד הרווחה והביטחון החברתי, כך שהמשבר האישי והמשפחתי שלה מתערבב כל העת עם הטראומה הלאומית. "הצטרפתי לקהילת ניר עוז, שרבע ממנה נחטפו או נרצחו. היינו בעבודה ללא הפסקה, ובתוך המציאות הזאת אני מלווה בעצמי גם משפחות של חטופים שחזרו מהשבי. הרבה מאוד עבודה. כמעט 20 שעות מדי יום".
בני הזוג מתארים שעל אף הכאב האישי והמשבר הגדול נרקם גם חיבור, ויש הרבה על מה להודות: "בסופו של דבר, עם כל המורכבות וברצף הנסיבות זכינו גם להרבה מאוד טוב ועטיפה וחיבוק גדול מעם ישראל. הגענו אחרי שבר מאוד גדול מאוד, וכל אחד בכאב הפרטי שלו, ובתוך הדבר הזה התאחדנו, נוצרה פה קהילה".
כך כשביד אחת הם פורקים את המזוודות ואחרת הם מחפשים חלופות בטוחות יותר לילדים, אוהד ועדי מסבירים את הלבטים והתחושות הקשות עם החזרה הביתה. משהו באמון שלהם התערער ויש להם רק בקשה אחת: "אנחנו רוצים שהפעולה של ישראל שהתחילה ב-7 באוקטובר תושלם – גם אם זה יהיה תהליך ארוך ומורכב. שבסוף יהיה לזה סוף חד-משמעי. שנוכל לחיות פה בשקט ובשלווה. אנחנו רוצים להמשיך לחיות בשדרות אבל בעיקר רוצים שקט, זה כל הסיפור".
