אירוע אחד נושא עימו דני רוזנר משירות המילואים, ממנו שוחרר לאחרונה. "בשבוע השלישי שלי במטווחים אני הולך להביא אגסים לחבר'ה ורואה מאחורי אחד הפריקסטים חייל עם פאות וכיפה ענקית, נראה לי קצת מבוגר, עומד ובוכה בכי תמרורים", מספר רוזנר. "זה יום שישי בבוקר וכל החיילים באימון. אני ניגש אליו, שם יד על הכתף, אני מתחיל כזה לתחקר אותו והוא אומר לי 'אני לא מבין מה אני עושה פה'".
"יש לי אישה וילדה בת שנה ואני לא ראיתי אותם כי עכשיו כבר 3 שבועות אחרי שבעה באוקטובר, אבל סגרנו לפני זה ופעם אחת קיבלתי עונש ופעם אחת הפלוגה שלי סגרה ואני כבר חודשיים", הוסיף וסיפר לו החייל הדתי. "לא ראיתי את הילדה שלי ואני מרגיש חסר משמעות ושזה לא הולך לשום מקום'".
רוזנר עוסק כבר שנים ארוכות בחינוך בלתי-פורמלי. בעברו אף שימש כמנכ"ל ארגון "אחריי!", שכבר שנים עוסק בהכשרת בני נוער לשירות קרבי. נדמה כי אין מתאים ממנו להתמודד עם חיילים בסיטואציה רגישה או כאלו שנקלעו למצוקה, אבל גם אדם מנוסה שכמותו מודה שחוויית המילואים הטרייה אילצה אותו להתמודד עם אתגרים לא מוכרים. רוזנר, שאפילו אינו קצין, מצא עצמו בצורה מקרית לחלוטין - כפי שיתואר בהמשך - מפקד על מחזור הטירונים אוגוסט 23' של חטיבת גבעתי, ומכשיר אותם בזריזות היישר אל זירות הקרב בעזה.
"עשיתי איתו מין שיחה מאוד-מאוד ארוכה וזה היה לקראת שבת", חוזר רוזנר אל אותו טירון. "מה שהיה קשה לו זה השבת, כי בצהריים האישה והבת באות לבקר אותו. והוא אמר 'הן יגיעו, ואני יודע איך אני אתפרק כשהן יילכו'. באתי לתת לו משמעות. הסברתי לו 'אתה חלק מסיפור גדול והינה צה"ל התעורר, אנחנו ברגע נורא דרמטי של מדינת ישראל ואתה חלק מהמכונה הזאת. תראה, איזה דבר יפה'. וגם נתתי מלא טיפים קטנים כאלה של איך להתגבר על הגעגוע. וביום ראשון בבוקר אני פוגש אותו ושואל איך היה והוא אמר 'תקשיב, הצלת לי את השבת'".
רוזנר הוא בן 47, תושב היישוב נס הרים. את שנות הניסיון הרבות בחינוך הוא ניתב גם לשירות המילואים: אחרי שירות סדיר כלוחם בסיירת גבעתי בסדיר ובמילואים הפך, עם הגיעו לגיל הפטור, לחלק מצוות מובחר של לוחמים מזדקנים שאת נסיונם נבחרו להעביר לדור הבא - ומאז הם עוסקים בניהול הגיבוש לסיירת הסגולה.
וכשפרצה המלחמה, כבר ב-7 באוקטובר, לא המתין רוזנר לזימון הרשמי שיגיע. "אני מתקשר למפקד הגיבוש, עומר שוהם, שהוא בעצם מקביל אליי והוא באותו מצב כמוני. יש לו חיילים ותיקים שבשירות המילואים שלהם הם מעבירים גיבושים לסיירת גבעתי. אנחנו מחליטים יחד עם עוד בחור נוסף שאיתי בפיקוד, שלומי קסטרו, לנסוע לדרום ולראות מה הולך".
בשלב הזה מתחילה התגלגלות בת כמה ימים בין בסיסים שונים, בסיומה מגיעים רוזנר וצוותו הוותיק אל בסיס הטירונות של גבעתי, הבא"ח. "אנחנו מגיעים לבסיס שביום רגיל אמורים להיות בו סדר גודל של 1,600 חיילים ואין בו אף אחד. יש כמה חיילים ששומרים, אבל כל הבסיס נטוש. הם התגייסו באוגוסט אבל היה באמצע חודש חגים ומבחינה הכשרתית מה שהם הספיקו לעשות בחיים זה שבוע האיפוס של הנשק. כולם נסעו כבר ופיזרו אותם בכל רחבי הארץ. זה בסיס טירונות, והטירונים הם חודש בצבא. פיזרו אותן כדי לעסוק במשימות כמו הגנת בסיסים ולשמור בבסיס שורה על הגופות".
רוזנר וחבריו עוד לא ממש ידעו מתוך כל הכאוס מה הם עומדים לעשות במלחמה הזו, אבל כבר החלו להיערך. "בינתיים כתבנו פקודה, הוצאנו אותה לחיילים שלנו. אמרנו להם להביא הכול - שקי שינה, אוהלים, אוכל - 'תביאו הכול כי הבא"ח לא ערוך לקלוט אותנו'. יום למוחרת כולם הגיעו ואחד הקצינים תפס אותי ופשוט נבח עליי: 'אמרתי לך לבוא 12 אנשים. מה הגעת לפה עם 40? מה אני אעשה? אין לי איפה להלין או להאכיל אתכם, אין לי כלום'. אמרנו לו 'אל תדאג, אנחנו דואגים לעצמנו להכול'. העמדנו מערך הדרכה שקלט את כל צוות הקרב החטיבתי - הבאנו מדריכי לוחמה, מדריכי לש"ב, מדריכי שטח פתוח, מדריכי הסוואה, עשינו אימוני האמרים רכובים עם ירי בתנועה, עשינו מיליון דברים וכל הזמן שכללנו את המערך שלנו לפי הצרכים שהגיעו מהשטח".
למעשה מחליט הצוות על דעת עצמו להתארגן לכדי כוח הכשרה, או יותר נכון ריענון, לכוחות - סדירים ומילואים - של גבעתי שנקראים אל הקרבות. הדרכה היא אומנם התפקיד של רוזנר במילואים, אבל מעולם הוא או חבריו לא עסקו בהדרכה בהיקפים כאלו. "זה התחיל בגבעתי ולאט-לאט שמעו שבדרום קורה משהו. בתקופה שנערכו ללחימה באזור צאלים לא היה לך מטר לזוז. היו שם טנקים, תותחנים, לא יכולת לקבל שטח אימון ואנשים. ואז אנשים בדרום שמעו שבגבעתי גם מחלקים תחמושת וגם שטחים. בשלב הזה התחילו ליצור איתנו קשר בוואטסאפ כל מיני יחידות שאין לי מושג מי הן, והתחילו לנחות אצלנו כמויות של חיילים".
"בחודש וחצי הזה אימנו יותר מ-8,000 חיילים - בהתחלה את כל צוות הקרב של גבעתי, אבל אחר כך צוותים מבה"ד 1 ואת גדוד 13 של גולני שהגיעו אלינו מפורקים אחרי הטבח בנחל עוז. הגיעו גם מהנדסה קרבית ותצפיתניות שחלקן מהעוטף ובאו לרענון של אימון בנשק כדי שהן יהיו מוגנות".
"אפילו עלינו לבאר שבע ומצאנו שם קבלנים שבונים רבי קומות. סגרנו איתם שאנחנו מביאים כוחות וכך אימנו אותם ב'יבש' ברבי קומות. במקביל החזקנו כל הזמן גם צוות של מדריכי לוחמה בסיירת. כי סיירת גבעתי הייתה אמורה להיות ממש בחוד של כל המהלך הצה"לי, היא זו שחתרה עד בית החולים שיפא בעזה. זה קרה במקביל למה שקורה בבא"ח, בבסיס של הסיירת וגם במטווחים אזרחיים שהסכימו לארח אותנו".
אתה רגיל לעבוד עם כל הרמבואים של הסיירת ופתאום אתה מגלה מה זה צה"ל האמיתי.
"לא סתם צה"ל האמיתי, אלא גם בהיערכות למלחמה. רק כדי להבין את סדרי הגודל, אנחנו ירינו ב-3 שבועות כמעט מיליון וחצי כדורים. זה המון, אין דבר כזה".
בשלב הזה, אחרי חודש אינטנסיבי מאוד של אימונים, התחיל התמרון הקרקעי - ושוב באופן לחלוטין לא מתוכנן מצאו את עצמם רוזנר וחבריו עם משימה נוספת שלא דמיינו שתיפול עליהם: לאמן את הטירונים שחזרו לבא"ח משלל המשימות שאליהן נשלחו. כך הם, 40 מילואימניקים יחד עם סגל מקוצץ ביותר שנותר בבא"ח (למרות האווירה המילואמניקית מאוד, כולל הרבה בירות ועל האש) קיבלו משימה כמעט דמיונית - להכשיר טירונים לתפקידי לוחמה בתוך פחות מחודשיים.
"ההערכות בצה"ל היו שכמות הנפגעים תהיה הרבה הרבה יותר גדולה ממה שצפו", מסביר רוזנר. "החבר'ה האלה היו חייבים לעבור הכשרה כדי להיות העתודה לעזה. כל מה שהם לומדים במהלך סדור שנמשך בין שישה לשמונה חודשים, היו לי חודשיים להסמיך אותם. וגם הסגל שלהם תוך כדי זה התחלף. היו מ"כים שנשלחו לתגבר כיתות שאין להם מפקד בלחימה. יש מ"מים ומ"פים שנפלו בקרבות ושלחו חברה מהבא"ח להחליף אותם. זאת אומרת, אין יציבות בסגל ההדרכה ובעיקר הסגל הזה לא יודע איך לעשות את זה בחודשיים".
"ישבנו עם מג"ד הבא"ח וקיבלנו שלוש החלטות מאוד חשובות: ההחלטה הראשונה היא ששבוע האימונים מתארך לשישה ימים. זה אומר שהם סגרו המון שבתות. החלטה שנייה היא שעוסקים המון בחוסן - הם היו מאוד לא מיומנים ואמרו להם 'שומעים, עוד חודשיים אתם בלחימה'. זה יצר המון חששות, גם מהבית, מההורים, וגם החיילים עצמם אומרים איך יכול להיות שכל מה שחייל רגיל עושה בשמונה חודשים אנחנו נעשה בחודשיים. ההחלטה השלישית שלכל מ"פ אנחנו שמים מנטור, חונך מילואים שהיה בעצמו מ"פ שיודע לעזור לו להפוך לעשות בחודשיים את מה שהוא תכנן לעשות בחצי שנה". אחרי חודשים, רוזנר - ולא רק הוא - יודע שההחלטות הביאו לתוצאות בשדה הקרב.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv