כבר שנים שהמיטה בחדר השינה של אילן וקלארה חממי בראש העין פונה אל החלון המשקיף אל הכניסה לביתם. כהורים לחייל קרבי, שעם השנים התקדם בסולם הדרגות וטיפס לדרגת אלוף-משנה, החשש מההודעה הקשה תמיד ליווה אותם. לצד זה הם תמיד תמכו בבנם בכל תפקיד שעשה. הילד שאהב לקרוא ספרי היסטוריה של העם היהודי וחלם על היום שבו יציל את המדינה גדל והיה למפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה.
ב-7 באוקטובר היה אל"ם אסף חממי ז"ל הראשון שהכריז "זו מלחמה". המח"ט יצא מבסיס רעים ולחם עם שניים מחייליו מול עשרות מחבלים, עד שנפל. גופתו נחטפה לעזה והוריו בטוחים כי הוא היה מעדיף להיות האחרון שיחזור ביום שבו ישוחררו החטופים. "אסף תמיד הוביל את הלוחמים שלו לקרב, אך הפעם הוא היה רוצה לראות את החיילים שלו והאזרחים חוזרים הביתה. קודם הם, והוא רק בסוף, 'המאסף', בדיוק כמו השם שלו", מציין בכאב מהול בגאווה אביו אילן.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בבוקר 7 באוקטובר היה אסף בבסיס רעים יחד עם בנו אלון בן ה-6, שבא לעשות עם אביו את החג באוגדת עזה. עם האזעקות הראשונות דהר אסף אל השטח, יחד עם לוחמי החפ"ק שלו – תומר יעקב אחימס ז"ל בן ה-20 וקיריל ברודסקי ז"ל בן ה-19. השלושה נסעו לקיבוץ נירים, שם ניהלו כאמור קרב מול עשרות מחבלים, עד שנהרגו.
"אמר לאלון שהוא אוהב אותו ויצא להילחם"
אביו של אסף ז"ל הוא איש קבע לשעבר וגם אב לאיתן. שבעה חודשים אחרי שאיבד את בנו הקצין החליט לטוס לקרקוב ולנאום ב"מצעד החיים" שיתקיים בשבוע הבא, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביוזמת קרן מנומדין. "יש קשר דם בין גורלם של יהודי השואה לבין נרצחי 7 באוקטובר", מסביר אילן מדוע בחר לעשות זאת. "יש קשר בין היהודים שנרצחו לפני 80 שנה על אדמת אירופה ספוגת הדם ובין גורלם הנורא של היהודים שנרצחו לפני חצי שנה על אדמת מדינת ישראל. יש דמיון מצמרר ומקפיא דם בין אכזריותם של הנאצים ובין אכזריותם של מחבלים ניאו-נאצים בני ימינו, נגד יהודים תושבי העוטף, שדרות ואופקים, על אדמת מדינת ישראל".
ההכרזה של אל"ם חממי, דקות לאחר תחילת המתקפה | עובדה
ב-7 באוקטובר ידעו אילן וקלארה שנכדם אלון בן ה-6, בנו של אסף, מבלה את השבת עם אביו בבסיס. "אסף, לפני שיצא להילחם, ביקש שיכניסו את אלון לחמ"ל ושידאגו לו שם עד שיחזור", מספר אילן. "הוא אמר לו שהוא אוהב אותו ויצא להילחם".
באותן שעות גורליות עמדו הוריו של הקצין בקשר עם ספיר כלתם והצליחו לדבר עם אלון בטלפון. לאחר כמה שעות הגיע אל החטיבה הדרומית, שנשארה אז ללא מפקדים, מפקד החטיבה הקודם אל"ם טל אשור, שהיה באותו סוף שבוע בחופשה בצפון. הוא שמע מה קרה, עזב הכול והגיע לבסיס רעים. בתום קרב עם עשרות המחבלים שחדרו אליו, כתף אל כתף עם כוח הגששים האוגדתי והיחידות המיוחדות שהוקפצו לזירה, הצליח אשור לתפוס את הפיקוד בחמ"ל. שם פגש את אלון, בנו של חברו הטוב אסף.
בשעות אחר הצוהריים הגיע למקום המילואימניק רס"ם רז בוקובזה, שהתייצב באוגדה כדי לסייע. בוקובזה קיבל מטל משימה – לחלץ את אלון מהבסיס שורץ המחבלים. "דיברתי עם אלון בזמן החילוץ", משחזר אילן את הרגעים הדרמטיים. "הכניסה של רז לתופת הייתה הרואית. היו שם הרבה ירי ולחימה. הוא הגיע ללא נשק, ורק אחרי שהצטייד שמו את אלון ברכב של רז, בצורה מטורפת, וככה הם יצאו החוצה ואלון הגיע הביתה בשלום. במזל הם הצליחו להחזיר אותו הביתה. רז הציל לי את הנכד".
אלון הקטן הוחזר לביתו בקריית אונו במבצע מיוחד, שאותו ניהלו בוקובזה ואשור. "הם הצילו את החיים של הנכד שלי", אומר אילן. "הבסיס שרץ מחבלים והם הצליחו בדרך לא דרך להוביל אותו הביתה. מאז רז הפך לחבר של המשפחה", אומר הסב בחום.
"קלארה התעלפה במקום"
אילן ממשיך לשחזר את הלילה הגורלי. הוא מספר שרק בחצות קיבלו הוא וקלארה הודעה מהחתנים שלהם שאין קשר עם אסף. הם החליטו לנסוע לקריית אונו, לביתם של אסף וספיר. כשהגיעו ראו את ספיר בחברת קצינים מהצבא. "הודיעו לנו שלא יודעים היכן אסף, שהוא נחשב נעדר", נזכר אביו ברגעים הקשים. "קלארה התעלפה במקום".
"אז עוד לא אמרו את המילה 'חטוף', רק מאוחר יותר התחלנו להבין את הדברים", ממשיך אילן בכאב. אמבולנס פינה את קלארה לבית החולים תל השומר ואילן בכוחותיו הדלים ליווה אותה. "זו הייתה גם סגירת מעגל עבורי עם אבא שלי, שקיבל את אותה הודעת איוב על אחי בשנת 1985. אחי איתן נפל בתרגיל אימונים בבית הספר למ"כים, בטעות אחד החברים שלו ירה בו", מספר אילן בכאב.
"חשבנו על זה שאם אסף היה יודע אפילו דבר קטן על מה שחמאס מתכנן לעשות, אפילו אם הייתה התרעה אחת קטנה, הוא מעולם לא היה מביא את הבן שלו לסגור איתו שבת בבסיס", ממשיך אילן. "שאר בני המשפחה תכננו להגיע לבסיס יום למוחרת. הם תכננו לטייל יחד בחג".
אחרי שקיבלו הודעה על כך שבנם נעדר החלה במשפחה תקופה ארוכה של חוסר ודאות. "זו הייתה תקופה קשה, לא ידענו אם הוא חי או מת", משתף אילן, "גם כשכבר ידענו שהוא חטוף. היו הרבה נתונים שקיבלנו וכולם לא היו מדויקים כל כך לגבי מצבו הרפואי. לא ידענו אם הוא פצוע קשה או הרוג, אך עם הזמן קיבלנו עוד מידע מסווג, והרב הראשי של צה"ל הגיע עם מידע משלו".
"לא הסתפקנו בזה", ממשיך האב לתאר, "ושלחנו בני משפחה שלנו לאזור מסוים לבדוק אם זה באמת אסף. הם השלימו לנו את תמונת המצב, שהוא כבר לא בין החיים. בני המשפחה החלו לתכנן את הלוויה שלו. קלארה ביקשה שהלוויה תתקיים רק לאחר יום הולדתו ה-41 של אסף.
ללא גופה קיבל הטקס משמעות אחרת. "הביאו לנו את הדם של אסף, ואותו קברנו בתוך ארון. בלוויה אומנם דיברנו לקבר, אבל דיברנו רחוק לכיוון עזה, כי הגוף שלו בעזה. הגוף שלי פה, אבל הנשמה שלי מסתובבת סביב הגוף שלו בעזה", מציין האב בכאב.
"נגע בהרבה אנשים"
"אסף מימש בחייו את חלומו ושאיפותיו – להילחם למען המדינה שאותה כל כך אהב", מספיד אילן את בנו. "למדתי המון מהבן שלי. יותר ממה שהוא למד ממני. היינו חברים טובים והוא שיתף אותנו בכול. אבל רק אחרי נפילתו גילינו כמה העוצמות שלו היו חזקות ובכמה אנשים הוא נגע. הגיעו אין-סוף אנשים, חיילים ופקודים שהכיר במשך החיים והם לא הפסיקו לדבר על הערכים שלו ושלא יהיו עוד מפקדים כמוהו".
לצד תחושות הגאווה מנסה אילן לתת מילים לכאב הבלתי נתפס. "יש הרגשה של אבדה גדולה. אנחנו עדיין לא הפנמנו את גודלה. אנחנו יודעים שזה ייקח זמן, אם בכלל. ואני גם לא יודע איך אקבל את זה, כי בכל יום אני מקבל את החוסר של הבן שלי בצורה אחרת", מספר אילן.
"לפני שלושה שבועות נסענו לבקר את הנכדים", נזכר האב. "עוד לפני פסח הנכדים ביקשו מקלארה שתכין להם מצה בריי, ואשתי פרצה בבכי מהבקשה הזו, כי היא יודעת שהילדים של אסף אוהבים את זה בדיוק כמוהו. זה טלטל אותנו לגמרי, הרגשנו בדיוק עם מה אנחנו עוד הולכים להתמודד בעתיד. ממש בכיתי דמעות פנימיות כשהכנתי להם את זה. החזקתי את עצמי מלבכות".
"תמיד כשאשתי הייתה מחליפה כריות במיטה, הייתי אומר לה שאנחנו מחליפים כריות בגלל שאנחנו מוטרדים", מתאר אילן את תחושת החשש התמידית שהורים לחיילים קרביים חיים בצילה כל הזמן. "הפחד הגדול שלי היה שאשמע צלצול בדלת ויודיעו לנו עליו, אבל מצד שני מאוד סמכנו עליו. על המקצועיות שלו, על התובנות והחשיבה שלו. הוא אדם יסודי מאוד והבין מה מוטל עליו ואת גודל האחריות. אנחנו בתור הורים ידענו שאנחנו יכולים לסמוך עליו. גם כשהיה צעיר הוא היה אומר לי, 'אבא אתה סומך עליי? אז תסמוך עליי גם כמפקד'".
"כשאסף מונה לאלוף-משנה התחושה טיפה השתנתה", מגלה אילן. "יכולנו להניח קצת את הראש על הכרית, כי זו לא אותה רמת סיכון כמו חייל פשוט. אבל בצה"ל אין דבר כזה, כי המפקדים תמיד נמצאים בראש. אסף יצא להילחם ב-7 באוקטובר, בדיוק כמו שני הלוחמים שלו, הקשר סמ"ר תומר יעקב אחימס ז"ל והנהג סמל קיריל ברודסקי ז"ל. הם יצאו להגן על העוטף והצילו חיים רבים. אני יודע שאסף קיבל את ההחלטה הנכונה ביותר, ואנחנו שלמים איתה".
"אני מאמין בהנהגה"
אילן ואשתו מחשיבים עצמם כחלק ממשפחות החטופים, אבל לא מרגישים שהם שותפים לדרך שבה הן פועלות. "החלטנו לפעול בצורה אחרת, שקטה יותר, כי אני חושב שאנחנו צריכים להעביר את המסר במקומות אחרים", הוא מסביר. "נפגשנו עם המון גורמים שקובעים את המדיניות ואנחנו סומכים עליהם. אני לא אומר שלא צריך להפגין, אלא שצריך לדבר רק בצורה מכבדת. אני לא רואה מצב שהשבויים לא חוזרים הביתה. אני מאמין בעם ישראל ובהנהגה שלו".
בימים אלו מקימים בני המשפחה מכינה צבאית על שמו של אסף ז"ל, ואילן, בן למשפחה יוצאת תימן, התבקש בידי ארגון מצעד החיים לנאום השנה בטקס בפולין. "לפני שבועיים נסענו לקבל תעודת מגן מקיבוץ נירים בהוקרה על פועלו של אסף, שהגן על הקיבוץ. הייתה שם עובדת סוציאלית בת הקיבוץ שאמרה שהיא לא מוכנה לבנות מחדש את הקיבוץ עד שלא יחזרו כל החטופים, וזה עצבן אותי. ניגשתי אליה אחר כך ואמרתי לה, 'אז מה, כל המוות הזה והנרצחים והנפילה של הבן שלי היו לחינם?' אמרתי לה שעכשיו חובה עלינו לחזור לקיבוץ ולשקם אותו ולהפעיל את המשק ולדרוש מהמדינה לבנות הכול מחדש. אני רוצה שהמדינה תצמח מחדש, כדי לדעת שהבן שלי לא מת לחינם", מוסיף אילן. "בגלל זה החלטתי להגיע לטקס של מצעד החיים ולדבר על ערכים ועל תקומה. אנחנו רוצים להיות טובים יותר. להיות כמו אסף. גם היהודים באירופה לא מתו לחינם – אנחנו צריכים לשקם את המדינה הזאת".
"משמעות יוצאת דופן"
אילן חממי, כחלק ממשלחת נפגעי 7 באוקטובר, יצעד במצעד החיים ביוזמת קרן מנומדין בראשותו של חיים טייב. "השנה מקבל מצעד החיים משמעות יוצאת דופן", מציין ד"ר שמואל רוזנמן, יו"ר מצעד החיים. "זוועות העבר מתערבבות בסיוט חדש, שעודנו נמשך. מדינת ישראל חוותה פוגרום בלתי נתפס, תזכורת מתמשכת לאיום הקיומי שנובע משנאת יהודים. השנה כולנו מבינים יותר מתמיד מדוע שימור זיכרון השואה חשוב גם ב-2024".