"בן דודי היקר והאהוב, אתה כותב לי שאנקום את דמם. מה אתה חושב? כאשר אני במו עיניי ראיתי הכול והרגשתי הכול בעצמות שלי. כל עוד שלא אהיה בגרמניה ואעשה אותו דבר שעשו לנו – לא אירגע. אבל כדאי שתדע שאני הפכתי ארבע רכבות מלאות נשק ואנשים. אני כבר במו ידיי נתתי מכות לשלושה גרמנים. לא יריתי, ובסוף קברתי אותם. וכשגמרתי אותם הם עוד לא היו לגמרי מתים, אבל זה לא כלום עבורי". את תיאורי הנקמה הקשים האלה כתב מאיר ברגמן לבני משפחתו כמה חודשים לאחר שחרורה של ריובייץ, עיירה בדרום-מזרח פולין, מהכיבוש הגרמני ובהם הוא מספר להם לראשונה מה עלה בגורלם של קרוביהם שנספו בשואה.
בראשית 1944, אז נכתב המכתב, מלחמת העולם השנייה עוד הייתה רחוקה מלהסתיים – זה יקרה רק מעט יותר משנה לאחר מכן. אך באותה העת כבר הייתה המגמה ברורה – הנאצים כבר היו במגננה והצבא האדום התקדם מאוד. במזרח פולין כבר נכנעו הנאצים, והסובייטים ביססו את שליטתם באזור. אחד מאותם מקומות ששוחררו הוא העיירה ריובייץ, שטרם המלחמה הייתה בית ל-2,600 יהודים, שהיו כ-80% מתושביה. רובם נרצחו.
אחד מאלו שכן שרדו הוא כותב המכתב, מאיר, שבשלב מוקדם של המלחמה כבר ברח ליערות, הצטרף לפרטיזנים ובהמשך אף גויס לצבא האדום. אל עיירת ילדותו החרבה חזר במדי חייל רוסי. זמן לא רב לאחר מכן, במאי 1944 שלח מכתב לבן דודו ירוחם וקס, שברח בשלב מוקדם יותר של המלחמה ואחרי תלאות רבות מצא עם בני משפחתו מחסה באזור הרי אוראל שבברית המועצות.
"מי שלא היה מסוגל ללכת מהר, ירו בו במקום. ירו באימהות שהחזיקו ילדים בידיים"
בשפה תמציתית ופשוטה, נקייה מרגש ולעיתים ממש גראפית, מוסר ברגמן דיווח לבן דודו האהוב ומשלים לו את הפערים אחרי שנות הנתק ביניהם, כשפולין הייתה תחת הכיבוש הנאצי ומעט מאוד היה ידוע על הנעשה בריובייץ:
"חול המועד פסח, יום שלישי, ארבע אחר הצוהריים. כולם הוצאו מהבתים לכיכר השוק. הגרמנים בחרו זקנים וילדים לצד ימין, ושמאלה הועברו הגברים והנשים, הצעירים והבריאים. אחרי שכבר נבחרו, כולנו עמדנו, והגרמנים דחפו את הזקנים עם הילדים עד לתחנת הרכבת. בהם היו אימך היקרה, אחותך וילדיה. מי שהחזיקה ילד, גם אם הייתה צעירה, הלכה לתחנה. מי שלא היה מסוגל ללכת מהר, ירו בו במקום. ירו באימהות שהחזיקו ילדים בידיים. מבית הספר ועד לתחנה הרכבת שכבו למעלה מ-800 יהודים ירויים. בלילה ציוו הגרמנים שמועצת היהודים תאסוף את המתים ותקבור אותם. כל הלילה קברו מתים, 20, 30, בקבר אחד".
מעבר לסיפור ההשמדה של הקהילה כולה תיאר ברגמן לבן דודו גם את אשר התרחש במשפחתם שלהם. וכשהגיע לבסוף המכתב ליעדו בהרי אוראל התבשר ירוחם וקס, לראשונה, כי אימו ואחיותיו נספו. מנגד, בתו של ירוחם, טובה וקס, סיפרה על ההפתעה העצומה שהייתה בעצם הגעת המכתב מבן הדוד. ירוחם היה משוכנע עד אותו רגע שברגמן נרצח גם הוא.
"באותו יום אבא שלי ישב בדירה שלו בהרי אוראל עם בן דודו חיים ברגמן, שהוא אחיו הבכור של מאיר, ששלח את המכתב", מספרת טובה וקס, בתו של ירוחם, שנפטר ב-1991. "הם ישבו על יד השולחן ואכלו, והדוור הביא מכתב עם כתובת פולנית. וכשהם פתחו אותו הם ראו מכתב ביידיש, וכל כך התרגשו, שהם אפילו לא שמו לב בהתחלה מי הכותב. בהתחלה אבא שלי קרא את השמות של אלה שניצלו והוא חשב שגם אימא שלו ניצלה. אבל בהמשך המכתב מאיר כתב שאימא שלו והבנות הוצאו במשלוח הראשון מהעיירה".
"הקטע שאבא שלי דיבר עליו כל הזמן הוא הסיפור שהוא מגלה שאימא שלו נרצחה", ממשיכה טובה לתאר. "מאיר מציין במכתב שמות של שתי נשים ששמן מלכה, אחת נרצחה והשנייה שרדה. ואבא שלי הבין את המכתב לא נכון. אבא שלי היה כל כך בטוח שהיא שרדה, שהוא הראה לכל אחד את המכתב. הוא רצה להאמין שאימא שלו בחיים. הרגע הזה שהוא הבין שאף אחד לא בחיים, זה היה לו ממש שוק. הוא מתאר את זה מאוד חזק ביומן שהוא כתב. הוא כבר ידע מהפולני שאין יהודים בריובייץ, ושכולם נרצחו. אבל המכתב של מאיר הוא המכתב שנתן את הגושפנקה".
"אבא לא דיבר, זה התיאור היחיד שמישהו סיפר לי אי-פעם על מה היה שם"
"מהצד של אבא שלי זה נראה שונה לחלוטין", אומר אלי ברגמן, בנו של מאיר. "אצלנו בבית לא דיברו ולא כתבו כמו בבית משפחת וקס, ועד שנת 1997, השנה שבה נפטר אבא שלי, לא הכרתי את המכתב הזה. אבא שלי חי בתחושה שככל שאנחנו נדע פחות, ככה יהיה מצבנו טוב יותר. היום אנחנו נמצאים לצערי במצב שבו חסר לנו הרבה מאוד ידע ואנחנו לא יודעים. ב-1997 קראתי אותו בשפת המקור, ואז הבנתי בעצם שזה התיאור היחיד שמישהו סיפר לי אי-פעם על מה היה שם בדיוק ובפרוטרוט. יש שם תיאורים מאוד מאוד לא סימפתיים. חלקם גם פלסטיים ומעוררי חלחלה".
המכתב הוא חלק ממיזם "לאסוף את השברים" של יד ושם. אורית נוימן, ראש מדור האיסוף וקליטת הפריטים במוסד ומנהלת המיזם, מספרת שהמכתב הזה נחשב "מכתב ראשון" – המכתב הראשון ששולח שורד השואה למשפחתו לאחר שניצל. "יש בו ניסיון לאתר את קרובי המשפחה, ובמכתב מדווחים על קורות המשפחה ומה עלה בגורלה".
"הוא ענה על עניין הנקמה. בער בהם הצורך לנקום על הרצח"
"מאיר ברגמן מספר במכתב שהוא שרד את השואה כפרטיזן", מספרת נוימן, "שהוא נשאר בגטו עד לחיסול הגטו והפך להיות לוחם ופרטיזן ביערות. הוא מגלה שהוא היחיד במשפחה ששרד. הוא מצליח לאתר את הדוד שלו שהצליח לברוח וכותב לו מכתב ובו הוא מתאר את הישרדותו ואת הנקמה ואיך בני המשפחה נספו. זה תיעוד בפעם הראשונה ממקור ראשון. ככל הנראה בני משפחתו שברחו ניסו לאתר את המשפחה שנשארה מאחור. הם מנסים לאתר אותו, והוא מקבל מכתב שבו הם מחפשים אותו, ובמכתב שבידינו הוא עונה לו. הוא ענה על עניין הנקמה. בער בהם הצורך לנקום על הרצח. אחר כך הוא התגייס לצבא האדום".
"לפני חודשיים פורסם ספר של אחד מבני העיר שהם באו ממנה, החור הזה", משתף הבן אלי. "ובספר הזה יש קטע שמדבר על אבא שלי, על הרגע שחזר לעיירה במלחמה והציע לקחת איתו אנשים ליערות והם סירבו. הם לא האמינו שמה שהוא מספר נכון, והוא חזר לחשכת הלילה".
"כל השנים אמרו שאבא היה... אני לא רוצה לקרוא לזה 'גיבור', אבל מאוד אמיץ וחסר פחדים", מוסיף אלי. "וחלק מהדברים באו לידי ביטוי בזה שהוא הסתובב חלק גדול מהמלחמה מצויד בנשק והיה פרטיזן. הוא אמר לי פעם שהוא לא היה רעב במלחמה אף פעם. וזה לא נראה הגיוני בנסיבות שאנחנו מכירים את סיפור השואה. המכתב הזה היה אצלי בעצם איזושהי תעודה שמחזקת את ההבנה שאבא הבין את המצב, בשונה מאחרים, וגם היה יכול לעשות זאת, כי הוא היה רווק ללא משפחה. וכך הוא הצליח להינצל".
"אלי אומר שהוא היה רווק והוא היה יכול לעשות את מה שהוא עשה, אבל יש עדות איפשהו שהאימא שלו אמרה לו לברוח והוא לא רצה להשאיר אותה", אומרת טובה וקס, בת הדוד מדרגה שנייה. "בסופו של דבר הוא הוא כן עזב את אימא שלו וקיבל אחריות לעצמו. האח הצעיר הלך איתו, אבל בסופו של דבר לא שרד".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv