ב"אדיבות" חמאס, לניר זקס ניתנו רק ימים ספורים ליהנות מבנו בכורו - שנולד יומיים בלבד לפני היום הנורא בתולדות ישראל. "ביום שישי חזרתי הביתה מבית החולים עם רביב החמוד. יום שבת היה אמור להיות מהימים המאושרים בחיי", אומר זקס. "המשפחה הייתה אמורה לבקר ולפגוש אותו בפעם הראשונה, ואחרי כל הימים המייגעים בבית החולים חזרנו הביתה, ובמקום להתעורר מהבכי שלו בבוקר התעוררנו מאזעקות".
"היה ברור לי שהגיוס שלי למילואים הוא עניין של זמן והתקשרתי בקול חנוק למג"ד שלי שאני חייב עוד זמן בבית, כמה שרק אפשר. ככה הצלחנו למשוך עוד יומיים, וביום שני בתשע בערב קיבלתי את ההודעה. באחת בלילה הייתי על גדות הירדן בצפון. ומאז נכנסתי למילואים ברצף לחמישה חודשים". זקס נשלח לגבול הצפון המתוח: "התחלנו בלהבות הבשן, עברנו למטולה ואז כפר יובל ומעיין ברוך ובסוף מנרה ומרגליות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הפוסט הוויראלי של השיאן
רס"ן (במיל') זקס, ירושלמי בן 35, זכה לפני ארבע שנים בתואר "שיאן המילואים" של עיר הבירה. אז הוא שירת כמ"פ וגויס ללא פחות מ-133 ימי מילואים. את שירותו הסדיר עשה בגדוד 50 של הנח"ל, וכיום הוא עובד באזרחות בתפקיד בכיר בארגון ציבורי גדול. זמן לא רב אחרי שזכה באותו תואר מכובד פרסם זקס בחשבון הפייסבוק שלו פוסט ארוך ומפורט לרגל סיום תפקידו כמ"פ - פוסט שהיה למעין קינה על מוסד המילואים וכלל גם לא מעט תהיות עומק על מקומו של המוסד החשוב הזה בחברה הישראלית של ימינו. אז, ביולי 2022, עורר אותו הטקסט לא מעט עניין ונהפך במהרה לוויראלי – וכך כתב:
"אנשים כבר לא באים למילואים, זו האמת המובהקת שלא ניתן יותר להכחישה. פאקינג אחוז אחד! אחוז אחד מהעם עושה מילואים. בכל קנה מידה העובדה הזאת לבדה הייתה צריכה לחייב אותנו מזמן לעצור הכול ולחשב מסלול מחדש. כל הקונספט הזה של מילואים בנוי על זה ש'כשקוראים אז באים', שעכשיו תורי ומחר תורך - שכולם עושים. אבל בעשור המילואים שלי זה היה רק תורי. אולי זו הזדמנות טובה להיזכר כמה הקונספט הזה קיצוני מראש. המחשבה שפשוט נחליט שאנשים צריכים בכפייה לספק אחד לשני מוצר ציבורי בעצמם, בכל תחום אחר בחיים זה פתרון שלא יעלה על הדעת".
באופן אולי מעט מפתיע, כשהאמירות מגיעות מ"שיאן מילואים", העלה זקס בין השאר הרהורי כפירה בנוגע לעצם נחיצותו של המוסד והותיר אותם תלויים באוויר, ללא הכרעה ברורה. ועם התהייה הזו היה מתבקש לשוב אליו כעת, לאחר ששב מכ-150 ימי שירות במלחמה הנוכחית.
"כאדם שעושה מילואים, מתייחסים אליך כאל עוף מוזר": הכתבה ב"אולפן שישי" בעקבות הפוסט של ניר זקס על המילואים
"זלזלתי בכמה צריך את צבא המילואים במסות שלו ואני לא יודע להגיד איזה פתרון אני רואה", אומר הקצין כעת. "כמו שהיה לי ברור לפני כן, שורש הבעיה פה הוא שאנחנו עוסקים בצבא, וניצחון צבאי יכול להיות רק אסטרטגי. הוא יכול רק להגשים מטרות מדיניות, וכרגע אנחנו פשוט לא יודעים מה המטרות המדיניות שלנו. אז אף אחד לא יודע בכלל איזה צבא לבנות כדי לענות עליהן".
"זה לא הופך אותנו למנצחים"
"יש הרבה דברים שלא הבאתי בחשבון כשכתבתי את הפוסט הזה", מודה זקס בדיעבד. "חשבתי שאנחנו כבר מעבר לעידן הזה, שאנחנו כבר יכולים ללכת למקומות של צבא מקצועי ויותר קטן וחכם. הרגשתי ממש כמה חשוב שיהיו הרבה אנשים בצבא. אני הייתי עכשיו קצין אג"ם כממלא מקום והסכמתי לכך, למרות שלא רציתי לעשות את התפקיד, כי יש מלחמה. וזו המון התעסקות במספרים, באיך הגדוד מתקיים, ואתה מרגיש מה זה מספרים. אתה מרגיש מה ההבדל בין הרבה אנשים למעט אנשים. בחודש הראשון של המילואים, כשהרבה אנשים היו מגויסים, הכוח הזה היה קריטי. וזה שונה ממה שחשבתי לפני כן".
שליש הורים, מחצית בני פחות מ-30: 3% מהעם במילואים במלחמה - הנתונים
"יש דברים שאני טעיתי בהם או שהערכתי אותם באופן שונה", מודה זקס. "ברור לי היום שצבא מילואים, במסות שיש לו עכשיו, הוא קריטי. הוא הופך אותנו לבלתי מנוצחים, אבל זה לא הופך אותנו למנצחים. היינו עלולים להידרדר לנקודה סף-קיומית למדינת ישראל, והעובדה היא שבסופו של דבר 3%–4% מהחברה שלנו שהתגייסו לשירות מילואים הצליחו למנוע מישראל להיות מנוצחת בצורה קיצונית".
אומנם חוויות המלחמה עיצבו מחדש את תפיסתו של זקס, אך מבעד ל-149 ימי המילואים שבה ועולה מגרונו - ואולי בהשפעת המצב, ביתר שאת - הביקורת שהשמיע גם אז, לפני שנתיים, על מבנה צבא המילואים. לדבריו, "ה-4% האלה שעושים מילואים התעבו טיפה בכל מיני אנשים באמת גיבורים, שבאו מחו"ל להתנדב, אבל הם נעלמו לנו אחרי דקה. וכולם דיברו בתקשורת על 150%–200% מגויסים, והייתה הרגשה שכל המדינה נושאת נשק לכמה דקות, אבל חזרנו לסוג של שגרה. זה לא מודל שהוא בר-קיימה.
"מי שחוו את הדבר הזה עכשיו עדיין מרגישים חיבור מאוד-מאוד חזק ואת הטראומה של מה שקרה, אבל בטווח הארוך אנשים יחשבו עוד פעם פעמיים ושלוש פעמים על ההחלטה הזאת להיות לוחם מילואים, במיוחד כשרואים שאנשים אחרים לא עושים את זה ולא משנה שום סנקציה חברתית. ואני מניח שמעסיקים גם יתחילו להתייחס אחרת למילואימניקים, גם אם הם מעסיקים תומכים ומחבקים".
"כשלא פותרים, הבעיות האלה מתפוצצות"
השיחה הראשונה שלי עם זקס המשוחרר התקיימה בשבוע שבו שב לעבודתו לראשונה מאז פרוץ המלחמה. הוא אפילו נאלץ לחמוק לטובת השיחה לרכבו שבחניון התת-קרקעי, רק כדי לברוח משיטפון האנשים שבאו לברך אותו ולהתעניין בשלומו. "העובדים שלי התערבו ביניהם כמה מיילים מחכים לי, וכולם היו ב'אנדר'. עכשיו היו לי 580 מיילים", הוא מספר - ואפשר מבין השורות להבין כמה קשה היא החזרה לשגרה.
"אף אחד לא אוהב להודות בדברים האלה, וכמו שאישה צעירה מגיעה למקום עבודה וחושבת פעמיים אם להיכנס להיריון, עכשיו יבוא מועסק שהוא מילואימניק למעסיק והוא יתחיל לעשות חשבונות על רקע חוק הגיוס החדש", אומר זקס, וקשה להתעלם מהדאגה שניבטת ממנו. "אז גם אם זה לא חוקי, המחשבות האלו יתגנבו לראש. זה יגרום לכך שיותר אנשים לא יעשו מילואים ושהנטל על המעטים שכן עושים יהיה גדול עוד יותר".
זו גם הסיבה שלמרות ההיסוסים הרבים החליט זקס להתראיין. "חוק הגיוס" שעומד עכשיו על הפרק, למעשה חוק הכבדת הנטל, פשוט מוציא אותו מדעתו. "צריך להחליט שכשיש בעיות והפתרון להן הוא קשה ולא פופולרי אז עובדים קשה כדי לפתור אותן. הנושא של סוגיות המילואים וגם הנושא של הכיבוש והסכסוך עם הפלסטינים - אלה בעיות שכשלא פותרים אותן הן מתפוצצות עליך. אז יחכו עכשיו שנגיע במלחמה לשלב - שהוא בלתי נמנע כמעט - שבו השסע הפוליטי יתגנב לתוך השורות, ואז אנחנו נבין שאנחנו צריכים להתמודד עם הבעיה הזאת?"
"מה? מחכים למלחמה הבאה, שבה אנשים כבר יהיו בטראומה מהמלחמה הנוכחית ולא ירצו לשרת, ואז נתמודד איתה?" שואל זקס בכאב. "המילואים זו תעודת ביטוח כל כך יקרה, שאסור לנו לקוות שהבעיה תיפתר מעצמה. בלי צבא המילואים מדינת ישראל הייתה עלולה להיות מנוצחת, וזה בלתי נסבל. עכשיו צריך לתקן אותו כדי שהמדינה תוכל להיות כזו שמנצחת באמת במלחמות שלה. את זה היום המילואים לא יודעים כנראה לספק במצב הנוכחי".
"פחדתי על מה שאני משאיר מאחור"
"התדמית של האחדות בעם שיוצאת כלפי חוץ מבלבלת", מצהיר זקס ומסרב להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לדיון. "יש אחדות מדהימה במילואים. זו האחדות הבין-אישית, בין אנשים שנקלעו לאותה סיטואציה ומבינים שהם צריכים להיות יחד זה עם זה כדי לשרוד את הסיטואציה הזאת. אבל האמירות שאני שומע, והן מאוד מקוממות אותי, שבמילואים אין לנו ימין ושמאל - זה פשוט לא נכון. כי אני כאיש שמאל לצורך העניין מרגיש במילואים שאני לא יכול להגיד כלום. כמעט אין עמדת שמאל שהיא מתונה מספיק בשביל להגיד אותה במילואים".
השיבה לשגרת העבודה אולי מייגעת, אך אתגר גדול הרבה יותר עומד לפתחו עכשיו דווקא בבית. המלחמה גזלה ממנו כמעט חצי משנת החיים הראשונה של הבן הבכור, וההסתגלות לאבהות נהפכה לקשה הרבה יותר. חלק ניכר מאותו פוסט ויראלי בחר זקס להקדיש לגבריות הישראלית, שכבר עשורים רבים נתפסת כמי שעוצבה לא מעט בהשפעת חוויות המילואים. וכמו שמוסד המילואים השתנה, כך גם הגבריות, כפי שהיא משתקפת בו, השתנתה מאוד לדידו של זקס. חוויית האבהות הטעינה אותו בתובנות גם בנושא הזה.
"חוויתי בפעם הראשונה את מה ששמעתי הרבה אנשים אומרים, שמהרגע שאתה נהיה אבא אתה נהיה פחדן הרבה יותר. באמת פחדתי כמו שלא פחדתי אף פעם. ולא פחדתי על מה שיקרה לי אלא על מה אני משאיר מאחור. ואני חושב שזה הרגש הכי בריא והכי נכון בעולם. צריך לחזק אותו בתוך החברה, לא צריך להחביא אותו. בימים הראשונים, למרות שכל החיים שלי היו טלפון, לא יכולתי לפתוח את התמונות של הבן שלי בטלפון, ובכל פעם שהייתה מתגנבת איזושהי תמונה והייתי רואה אותה הייתי נכנס לשיח ובוכה. ואני אומר בגאווה - הייתי בוכה".
הדרך החדשה של ניר ו"תחושת האשמה"
"היה לי קשה מאוד לראות את הבן שלי ולהבין שאני מפספס את הזמן הכל כך יקר של הגדילה שלו", מסביר זקס. "כמעט בלתי נמנע שאנשים ירגישו ככה. ואם המלחמה תימשך לאורך הרבה זמן אז נורמות מאצ'ואיסטיות שלה יחלחלו גם לחברה והם ייצרו תהליכים מאוד לא חיוביים לגבי הדברים האלה, זה כבר עכשיו קורה באופן בלתי נמנע. אנחנו כולנו חווים עכשיו את החזרה הביתה לבתים שבהם התפקידים המגדריים מאוד-מאוד התחדדו, כי הנשים תפסו בעצם את כל מטלות הבית חזרה".
ומה הלאה? "עכשיו אנחנו צריכים כחברה לעבוד מאוד קשה ולקטוע את זה ולא לתת לזה להפוך להיות נורמה. משיחות שלי עם אנשים שהיו איתי במילואים אתה שומע שיש דור חדש בעולם הזה של משרתי המילואים. אתה שומע אבות שאומרים 'אני מתגעגע לילדים שלי'. זה משהו שכשאני נכנסתי למילואים היה בשיח פחות. והורים שאומרים שנורא קשה להם לחזור מהבית. יש גם הזדהות מאוד-מאוד יפה עם ההבנה שבסדר להיות גבר שמתגעגע אל הילדים שלו ואל בת הזוג וקשה לו שהוא עושה דברים מאצ'ואיסטיים כמו לישון עם הרבה גברים אחרים בשטח. וזה בסדר גמור".
לאחרונה, לפני כחודש, עבר זקס עם אשתו לקיימברידג' בבריטניה כדי שתשלים את עבודת הדוקטור שלה. "זה משהו שהתחיל עוד כשהייתי במילואים. כבר אז עלתה האופציה הזו. ואפילו החבר'ה במילואים ידעו על זה. ובכל זאת טסתי עכשיו והתחושות הן כשל פליט, גם במובן של התחושה שעזבתי מדינה שמסוכן להיות בה והביטחון שלי גדל. אני עובר למדינה שבה כולם אומרים לי, 'תיזהר, יש פה אנטישמיות ובאקדמיה יש הרבה אנשים ששונאים את ישראל'. ויש גם תחושת אשמה של פליט. בעיקר במובן של מה יקרה אם יקפיצו אותנו עכשיו וכמה זמן ייקח לי להגיע ואם אני בכלל לא יכול להגיע ולהשאיר אותם פה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv