מדינה שלמה עצרה את הנשימה כשארבעת החטופים חזרו הביתה אחרי ששוחררו במבצע נועז. לצד לוחמי הימ"מ, מי שהוביל את מבצע "ארנון" היו לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ. והינה פרט שנחשף כעת לראשונה: לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ יצאו למבצע כשהם כולם לובשים חולצה שעליה כתוב "טהר - אלי ובניו בע"מ". אמש (שישי) בכתבה ששודרה ב"אולפן שישי" נחשף מיהו אותו "טהר", שהשם שלו היה קרוב לחזה וללב של הלוחמים בכל רגע ורגע במבצע חילוץ החטופים.
8 חודשים עברו מאז שעומר, זיו, רון ושחר איבדו את אבא שלהם יוסי טהר, לוחם השב"כ שנהרג ב-7 באוקטובר כשנלחם בגבורה במחבלים סמוך לקיבוץ מפלסים. יש רק שני חללי כוחות הביטחון שגם אחרי מותם אסור לפרסם את תמונותיהם - הראשון הוא עמנואל מורנו, איש סיירת מטכ"ל שנהרג בלבנון בשנת 2006. יוסי טהר, בכיר בשב"כ, בן 39 במותו, הוא השני.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הזמר עידן חביב הכיר את יוסי טהר בשייטת בשנת 2001. עידן היה מפקד הצוות של יוסי, והם נשארו בקשר גם כשכל אחד מהם פנה לכיוונים אחרים. על הבמה בבארבי הוא סיפר: "נמצאת איתנו בקהל ליאת טהר, אני זכיתי לשרת עם יוסי בעלך, יוסי טהר ז"ל, בשייטת. ב-7 באוקטובר בכניסה למפלסים ראה מחבלים, ירד מהרכב, איגף אותם, הסתער עליהם. לבד".
"זה מגה-לוחם שסוחב אחריו אנשים, שלא מפחד משום דבר", מספר חביב לצידה של ליאת. "הוא היה הצוות, תמיד היה קשר עין מתוך מקום לשמור עליו - בפעם הראשונה באינסטינקט מתוך זה שהוא בן למשפחה שכולה, הפעם השנייה מהסיבה הפשוטה שאתה פשוט מתאהב בבן אדם, אתה מבין שאתה רוצה אותו לידך".
"חשבו שאני ממציאה שיש לי חבר"
ליאת נזכרת ומזכירה: "הוא אהב את הים מאוד. בתיכון הוא היה מאחר בבוקר לשיעור, היה הולך לצלול, לדוג. בכיתה י"ב הפכנו לזוג ומאז היינו יחד. יותר שנים ביחד מאשר לחוד. אם לא קל לך החישוב - 23 שנים (צוחקת)".
יוסי נקרא על שם דודו, סא"ל יוסי טהר, שנפל בלבנון ב-1981. אחיו רועי נהרג בתאונת אופנוע. למרות שהיה בן למשפחה שכולה, יוסי בחר להתגייס לשירות קרבי בשייטת. "כל התקופה הזו מבצעים, פעילויות - בוא נגיד שזו תקופה שהיו בה הרבה דאגות", מספרת ליאת. "היינו נפגשים לא הרבה, בעיקר בסופי שבוע. כולם חשבו שיש לי חבר דמיוני, אף פעם לא ראו אותו, אז כולם חשבו שאני ממציאה שיש לי חבר כדי שלא יתחילו איתי".
הקשר הלך והתהדק: "יוסי הציע לי להתחתן. בשיחה עם אבא שלי אמרתי 'מה אתה אומר אבא, להתחתן איתו?'. אז הוא אמר לי 'ברור שתתחתני איתו אבל אין סיכוי גדול שתזדקנו יחד. זה בן אדם שחי על הקצה וסכנת המוות אצלו בעבודה ובתחביבים'".
"היה ברור שהוא יהיה מפקד פה"
אחרי 8 שנים בשייטת, יוסי החליט בשנת 2009 להתגייס לשב"כ. א', בכיר בשב"כ שהיה מפקדו של יוסי, מספר: "אני מפקד ביחידה וחבר שלי מפקד על הקורס והוא מרים לי טלפון ואומר לי 'תקשיב, הוא חייב לבוא אליכם. הוא מתאים ליחידה כמו כפפה ליד".
למה?
"קוראים לזה אצלנו חתול רחוב, אלה אנשים עם יכולות שטח מאוד גבוהות - איפה שלא תזרוק אותם הם נוחתים על הרגליים, מצליחים להבין את הסיטואציה ומהר מאוד להיטמע בצורה גבוהה מאוד. ויוסי, זה התפרץ ממנו - זה היה ברור מאוד מהרגעים הראשונים שהוא יוביל פה, שהוא יהיה מפקד".
אחרי תקופת ההכשרה, יוסי שובץ ביחידת העילית של אגף המבצעים של השב"כ. "היחידה הזו היא חוד החנית של הפעילות של שירות הביטחון הכללי", מסביר א', בכיר בשב"כ שהיה מפקדו של יוסי. "היא נוגעת בקצה קצהו של המורכבות הביטחונית הבוערת ביותר שנמצאת לפתחו של הארגון ושל ביטחון המדינה. הסלוגן שלנו זה משפט מהנסיך הקטן - 'ודווקא העיקר סמוי מן העין'". וה', מפקד היחידה של יוסי, מסביר: "מה שמגיע אלינו אלו בעיות שבדרך כלל מצריכות פתרונות מורכבים יותר. העיסוק המרכזי שלנו פוגש את העיסוק של מדינת ישראל מול הטרור".
"היה בשטח, ראה הכול בעיניים"
יוסי התקדם במהירות עד לתפקיד סגן מפקד היחידה. הוא היה שותף לעשרות מבצעים נועזים וישראלים רבים חייבים לו את חייהם. אחד המבצעים האחרונים שעליהם פיקד בהצלחה היה חיסול ארגון "גוב האריות" בשכם. א' מהשב"כ מציין: "ליוסי הייתה המון המון יצירתיות, חוכמה, אומץ לב, תעוזה. הוא פיקד על לא מעט מהלכים בשטח לחיסול התופעה שנקראת 'גוב האריות', הייתי אומר אפילו העלים אותה אחרי כמה סיכולים מאוד משמעותיים שבהם יוסי נמצא בשטח, רואה את הדברים בעיניים. הוא לא היה מסתכן בשביל הסכנה, אבל היה מוכן לסכן את עצמו בשביל להציל אחרים".
וליאת נזכרת: "הוא המציא לי כינוי שייגעצ, ונגיד לפני שהיה צריך לצאת הוא היה אומר לי 'יאללה שייגעצ אני זז, תחזיקי לי אצבעות'. אני לא יושבת ולא על קוצים אבל כן פותחת קצת חדשות, שומעת על דברים ויודעת שיש לו חלק בזה ומתמלאת בגאווה. היו גם פעמים ששמעתי שיש פצועים או משהו כזה אז מן הסתם הייתי מחכה קצת יותר בלחץ על הטלפון שיתקשר".
"אם לא נלך אז מי יילך?"
ליוסי ולליאת נולדו ארבעה ילדים. מטבע הדברים הוא לא היה הרבה בבית, אבל כשהגיע הוא היה שם על מלא. "בבר מצוות ובריתות הוא לרוב לא היה איתנו. מאז ומתמיד, גם לאירועים במשפחה שלו, אני באה לבד. גם לחתונות של החברים מהשייטת אני באה לבד, הוא היה שולח אותי עם צ'ק. גדלנו לזה, זו השגרה שלנו".
הייתה פעם שניסית להניא אותו? לחשוב איתו על זה ביחד אולי?
"לשנות משהו? בחיים לא, מה פתאום?"
למה?
"כי זו גם התפיסה שלי - אם כולנו לא נלך, אז מי יילך? אז מה יהיה פה?"
זה מחיר עצום שגם את משלמת, לא?
"ברור, אחת הסיבות שאני מוכנה לעשות את הכתבה הזו - אני רוצה שישמעו ויעריכו את הנשים של, את בנות הזוג של אנשי כוחות הביטחון. אנחנו כל החיים ככה, מגדלות ומחזיקות את הבית לבד, מוכרת לילדים סיפור שאבא גיבור, שהוא לא נמצא ונעדר מהחיים המשפחתיים והמשותפים כי זו גבורה".
את תחתמי לילדים שלך, שיילכו?
"ברור".
לשב"כ, לשטח?
"אני אעודד אותם ללכת, ברור".
הקרבות ב-7.10 והתיעוד מהכביש
קחי אותי ל-7 באוקטובר.
"אני מתעוררת שש וחצי בבוקר לקול של אזעקה שהייתה פה. יוסי לא במיטה, הוא כבר היה ער, כבר היה פה חמ"ל אצלנו בבית. פשוט רעדתי, הקולות ששמעתי מהטלפונים וממכשירי הקשר היו טרפת. הוא לא פירט יותר מדי, הוא אמר לי 'שייגעץ, אנחנו במלחמה'". ומפקדו ה' נזכר: "שש וחצי בבוקר, לפני שאני מספיק לדבר איתו הוא בחוסר הסבלנות שלו מעדכן אותי שהוא חבר לחוליה מהיחידה והם על רכב ממוגן יוצאים דרומה".
באזור השעה 8:00 בבוקר מתועד יוסי בכביש 232. בסרטון שצילמו מבלים שנמלטו ממסיבת הנובה נקלט לרגע יוסי על הכביש שהפך לשדה קטל. יוסי שומע בקשר לוחם שב"כ שנפצע קשה בשטח ומבקש עזרה: הוא מייצב את הפצוע שהיה במצב רפואי אנוש ומזעיק פרמדיק ומסוק. בשלב הזה, אחרי שהציל את חייו של לוחם השב"כ, הוא ממשיך במסע הגבורה שלו. הוא מזהה כמות עצומה של מחבלים שמגיעים מעזה לאזור מפלסים: הוא יוצר קשר עם מפעיל כטב"ם ומבקש ממנו לטוס לאזור ולירות עליהם.
מפקדו ה' חולק לו שבחים: "מאוד אופייני ליוסי להיות הראשון שמבין את הסיטואציה, הראשון שמגיע. יוסי מדלג משם ובתוך פחות מחמש דקות טנדר ראשון של מחבלים שהחוליה של יוסי פוגשת, לחימה פנים מול פנים, וידוי נטרול על שני מחבלים בטנדר. הוא לוקח את הקשר הטקטי מאותו מחבל שישב בטנדר ושומע את הקשר".
מה הוא שומע בקשר בעצם? מה הוא מבין?
"הוא מבין שהמחבלים בכניסה למפלסים מדווחים על כוח שהגיע, מתחילים לדווח אותו. ברגע שיש קשר עין זה הופך להיות קרב".
"חתר למגע, דיבר בקור רוח"
צומת מפלסים היה אחד ממוקדי הלחימה הקשים ב-7 באוקטובר. במשך שעות המחבלים התבצרו בצומת והצליחו לרצוח 51 ישראלים". מול נחיל המחבלים ניצב באותו הבוקר יוסי טהר יחד עם עוד חמישה לוחמים מהשב"כ ומהימ"מ. ה' מספר: "הם מבינים שהולכים להיות בנחיתות ושהפתרון היחיד הוא לחתור למגע מול אותו ריכוז מחבלים בכניסה למפלסים". וא' מהשב"כ אומר: "אני שומע אותו בקשר, אני לא מצליח להבין באיזה קור רוח הוא מדבר".
אתה זוכר איזה משפט שיוסי אמר לך?
א': "'חבר'ה, תהיו רגועים, אני חובר אליכם בעוד כמה דקות, אני איתכם, אל תדאגו, אני עוד שנייה מגיע'. אלה המילים של יוסי, כאילו שאנחנו עכשיו מדברים ושותים כוס קפה, זו רמת הטונציה של השיח - רוגע, בהירות, מובנות מאוד גבוהה - כזו שמשרה ביטחון אצל מי ששומע אותה".
באותו הזמן שלושה מחבלים מצליחים לחדור לתוך הקיבוץ. הם מגיעים אל מגורי הפועלים התאילנדים שנמצאים בסמוך לפרדס. ישראל סדי (כושי), מנהל הפרדסים בקיבוץ מפלסים, נזכר: "לפה הגיעו המחבלים וירו עליהם פה בחדרים, המחבלים מוציאים את התאילנדים מהמיגונית, יורים להם בין הרגליים, מעלים אותם על עגלה וטרקטור ומנסים לחטוף אותם". סרניו קאוצ'ין, עובד בפרדסים, מעיד: "12 מאיתנו עלו על הרכב, והיו שלושה מחבלים שהקיפו אותנו".
המחבלים מובילים את התאילנדים על העגלה לשער הקיבוץ ומנסים להוציא אותם החוצה. סרניו מוסיף ומתאר: "אחרי שהגענו לשער הקיבוץ, הגיעו בערך 20 מהם. היו הרבה אנשים מתים באזור הזה, והטרוריסטים עדיין ירו. אני לא יודע אם האנשים האלה היו עדיין בחיים או לא. הם הורו עליי ללכת לשם, אז שכבנו והטרוריסטים אמרו לנו לשים את הידיים על הראש וצעקו עלינו 'תגידו את השם!".
הכוח של יוסי מזהה את המחבלים ומתקרב לעברם. אחד התאילנדים, חייל בצבא תאילנד בעברו, רואה את החיילים הישראלים וקורא לחבריו לשכב על האדמה. סרניו נזכר שהם "ראו קסדות של חיילים מתקרבות, התאילנדים אמרו 'אלו חיילים, הם באים'. החיליים ירו והם נלחמו זה עם זה, היינו ממש שם בזמן ששני הצדדים נלחמים".
יוסי והכוח שלו יורים מעל לראשיהם של התאילנדים ובכך מציל את חייהם. הפועלים קראצ'יט ו-וירוואט אסירי תודה עד היום: "אנחנו רוצים לשבח את החיילים הישראלים כי אם הם לא באים להציל אותנו, בתוך חמש דקות אנחנו מתים שם ולא שורדים". בשלב הזה הכוח של יוסי מזהה עוד מחבלים שמנסים להיכנס לקיבוץ. המפקד ה' מתאר: "המוביל של המחבלים הוא ממש שם, כל הצומת הזו היא טנדרים ואופנועים ומחבלים עם קלאצ' ו-RPG, הם גם בממד גובה יותר גבוה מהכוח שלנו".
ההחלטה שבלמה מחבלים - והפציעה
יוסי מחליט לפצל את הכוח ולחתור למגע. הוא יורד עם עוד שני לוחמים לשדה ממול כדי לאגף את המחבלים: הם מתקרבים עד למרחק של עשרות מטרים מהכניסה לקיבוץ. לפי א' מהשב"כ, "הוא הבין את הסכנה והמורכבות ובכל זאת הוא רץ אל האש". וה' מוסיף: "דילוג, מכת אש, דילוג, מכת אש, דילוג, מכת אש - מגע מאוד מהיר ומאוד יעיל של הכוח שלנו שגרמה למחבלים לנתק משם. בסוף למפלסים מחבלים לא נכנסו". וסדי, מנהל הפרדסים בקיבוץ, מדגיש: "בזה שיוסי טהר הגיע לפה עם מספר לוחמים ועוד כמה כוחות וכיתת הכוננות, כך למעשה מפלסים ניצלה מטבח נוראי".
"בשלב מסוים היה דיווח של לוחם שיוסי נפגע. הכדור הראשון פגע בו באזור החזה, מעל השכפ"ץ הקרמי", אומר המפקד ה'. "מאותו רגע, כשאתה שומע שיוסי יורד מהקשר, אתה מבין שהאירוע מורכב ושהפציעה היא לא טובה".
"אבא יכול לחזור מהשמיים?"
בזמן הלחימה ליאת והילדים היו במושב ביצרון: "בגדול הייתי רגועה כל היום - הוא שם, הוא בטרפת, הוא לא יענה לאף אחד עכשיו, אני לא דואגת. באיזשהו שלב בשעה שלוש הילדים התחילו לעשות לנו הופעות, ישבנו אני והחברה, שתינו קפה. שלחתי לו תמונה של הילד עם נשק צעצוע וכתבתי לו 'אנחנו מאובטחים'. ואז אני רואה מפה דמויות של חיילים, נדרכתי וחשבתי שאלו מחבלים, שום דבר אחר לא עלה לי בראש".
"בתוך שנייה הם נכנסו, ראיתי שהחייל לא חמוש - 'מה אתם צריכים?', חשבתי שנתקעו או משהו. 'בעלך יוסי טהר נפל בעת מילוי תפקידו...' יש להם איזה נוסח כנראה שהם אומרים. הרגשתי שאין, שכל האברים הפנימיים יוצאים ממני, אבל לא האמנתי. אמרתי לו 'אתה מהיחידה שלו? אתה מכיר אותו?', אז הוא אמר לי לא. אמרתי לו 'בסדר, יופי, צא, יש לך טעות. אם יקרה משהו, מהיחידה יבואו'. ואז הם נכנסו".
"שחר שאל אותי 'מה, אבא מת?' ולא הצלחתי להוציא מילה, מילה לא יצאה. העובדת הסוציאלית, הפסיכולוגית, אמרה לי 'הם צריכים לשמוע את זה ממך, תגידי שאבא הציל את המדינה'. אמרתי לה 'אבל אני אומרת להם את זה כל יום והוא חוזר, מה זה שונה?'. פשוט אמרתי להם 'אבא הלך לפגוש את דוד רועי, שזה אח שלו' ואחת הבנות, לא זוכרת מי, שאלה 'אבל אבא יכול לחזור מהשמיים?'"
מה אמרת לה?
"לא עניתי. לא, אל תבכה, כשמישהו בוכה מולי אני יותר בוכה - לא מול כל עם ישראל, בלילה, במיטה".
"הוא היה גיבור, כולם גאים"
איך הילדים?
"זו לא שאלה ששואלים, איך הילדים".
למה?
"לא לשאול איך את ואיך הילדים. אין תשובה טובה, אנחנו לא בטוב. אפשר לחייך, להגיד 'איזה כיף לראות אותך', להגיד 'את נראית טוב', דברים שמרימים. את ה-פחות יש לנו גם ככה, לא צריך שיזכירו לנו כל רגע. השאלה איך הילדים קורעת, אז אל תשאל איך הילדים".
כמה אתם גאים באבא?
"מאפס עד אין-סוף, לא, יותר", עונים ילדיו ביחד. "הוא הציל את מפלסים. הוא היה גיבור, בגלל כל מה שהוא עשה אנחנו היינו מאוד מאוד גאים ואני בטוחה שכולם גאים בו".
כשהילדים הגיעו לים כדי לכתוב לו מה שעל ליבם, האם ליאת שור טהר הסבירה: "יוסי איש של ים והרעיון שלי היה לבוא איתם למקום שאהבנו להיות בו כמשפחה ושכל אחד ירשום לו משהו או יצייר ונשלח את זה לים". אחרי זריקת הבקבוקים היא אומרת לילדים: "עכשיו הים ייקח את זה".
איך ממשיכים מפה הלאה?
עמיקם, אביה של ליאת, עונה: "במשפט אחד - הכי קשה שבעולם. אבל בחרנו בחיים. זו לא חוכמה להתקפל, יש בגלל מה להמשיך. יש פה צוות שמנסים לעשות את המקסימום שיהיה טוב. אבל על פניו זה נראה יפה ועל הכיפאק וזה - קשה קשה קשה, מאוד".
ב-7 באוקטובר נפלו עשרה לוחמי שב"כ. יוסי טהר היה הבכיר שבהם, גיבורים אחד-אחד. כולם השאירו אחריהם משפחות, הורים, אחים, בנות זוג וילדים. "כששלחו לי קטע קול של יוסי שר ביחד איתי את השיר 'השנים היפות', שהוא שר מהגרון ומהלב שלו בקול שלו, שם אני כבר לא יכולתי להחזיק מעמד והרשיתי לעצמי לבכות", סיפר עידן חביב לקהל בהופעה שליאת הייתה בה - והקדיש לה שיר. "עכשיו בעיני הילדים אבא הוא הגיבור ואתה חושב שהשנים יעברו ויעברו והם יבינו שהגיבורה האמיתית זו האימא שנמצאת איתם ומגדלת אותם ואוהבת אותם כפול".
תחקיר: נוי ברכה