משפחת בן משה: "אין פרטיות"
מידי ערב, אנטונינה בן משה, במקור מקיבוץ מעיין ברוך, הסמוך לקריית שמונה, תולה את בגדי משפחתה המכובסים על הפרגוד בלובי של מלון "כינר גליל", שאליו פונתה, בחופה המזרחי של הכנרת. לצד הבגדים שלה מתמלא הפרגוד בבגדים נוספים – חולצות ילדים, מכנסי מבוגרים ושלל פריטים ששייכים למשפחות אחרות. כבר שמונה חודשים נקשר גורלן בגורלה של אנטונינה ומשפחתה.
אנטונינה מספרת בכאב על הבית הגדול והמרווח של משפחת בן משה בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון. שנים ארוכות עמלו בני המשפחה על בנייתו והקימו בו צימרים לתפארת במחשבה על עתיד טוב יותר להם ולילדיהם. אלא שבשמונת החודשים האחרונים הפכו חיי המשפחה לצפופים וקשים. במקום הבית המרווח הם נאלצים להסתפק בשני חדרים בבית המלון שאליו פונתה המשפחה. בדל"ת אמות מצטופפים זוג ההורים עם שתי מתבגרות בנות 14 וילדה בת 8, שישנה במיטה לידם – ושני כלבים. "אין פרטיות", אומרת אנטונינה בצער. "יש שולחן אחד בחדר השינה, ועליו מכינים שיעורי בית או מציירים, ובשעות הערב הוא הופך לשולחן טלוויזיה". רק בלילה, אחרי שהאורות כבים וכולם הולכים לישון, היא מספרת שהיא מתפנה להדליק את המחשב כדי ללמוד לתואר שאת לימודיו התחילה לפני המלחמה.
אם חדר האוכל במלון לא ממלא את כל צורכי המשפחה הם משתמשים במטבח המאולתר שארגנו בחדר. "פינה צדדית בחדר משמשת מטבח", מספרת אנטונינה. "דאגתי למלא את הארון היחיד בשני סירים ובמחבת שהצלחתי להביא מהבית", היא מוסיפה ונזכרת במטבח שלה בקיבוץ שאהבה כל כך. "את האוכל לבנות אני מכינה במרפסת שבחדר, ואנחנו כולנו יושבים סביב שולחן אוכל מתקפל שנפתח ונסגר לפי הצורך".
"לפעמים יש יום קשה, שאני מסתובבת בו עם גולה בגרון, ולא בא לי שיראו אותי ככה וישאלו מה קרה", מספרת אנטונינה, "זה קשה שאני לא יכולה להכין להן איזה אוכל שאני רוצה, כמו מקודם".
"התורים למכונת הכביסה שברו אותנו"
ארון כתר פלסטיק שמונח בכניסה לחדר משמש לאחסון הבגדים והנעליים של כל בני המשפחה – בגדי חורף, קיץ, בגדים לשבת, מחברות וספרים. "יש הרבה זוגות נעליים שצריך לאחסן איפשהו. אנחנו לא בנופש, שבו מספיקים זוג כפכפים ונעלי יציאה, אנחנו גרים כאן", מוסיפה אנטונינה.
"מכונת כביסה קנינו ממש לאחרונה", ממשיכה אם המשפחה לתאר, "כי לא יכולנו לעמוד בתורים למכונות הכביסה במלון, זה שבר אותנו. את הבגדים בחורף היינו תולים לייבוש על הפרגוד בלובי או במתקן הכביסה בתוך חדר השינה, שגם ככה לא היה בו מקום".
הסלון הפך לחדר השינה של הבנות המתבגרות ולכן אין למשפחה חלל משותף שאפשר להיות בו. "במלון אין פרטיות, הסמכות ההורית נפגעת, תפקוד המשפחה נפגע. אין חלל משפחתי שבו אפשר רגע לראות טלוויזיה יחד, רק אנחנו. אם מחליטים לראות טלוויזיה עם הילדים, כולנו חייבים להיכנס למיטות (מה, אנחנו בבית חולים?), כי אין ספה פנויה ומרחב שיכולים להכיל את כולנו. אם רוצים לאכול ארוחת ערב משפחתית, זה אפשרי רק במרפסת בחוץ, אבל אז זה גם מול כל השכונה, וגם עכשיו כשהגיע הקיץ, הטמפרטורה שם היא 46 מעלות בצל. בכל זאת לא הכול ורוד על שפת הכנרת. אין מרחב לנשום בחדר, כל חפץ שלא במקום מיד מרגישים בו".
"חווינו נקודות שבירה רבות לאורך התקופה שאנחנו במלון", משתפת אנטונינה, "אבל החלק הכי קשה לנו הוא שעוד משפחה או חברים או ההורים או של חברים של הילדים עוזבים את המלון. זה כואב במיוחד כי הקהילה מתפרקת".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אנטונינה מספרת על הרגע שבו ניסו גם הם לחפש לעצמם דירה מחוץ למלון: "יצאנו בהרכב מלא לחפש דירות להשכרה. ובסוף, בכניסה ליישוב זר, הרגשנו כולנו כל כך לא שייכים. באותו רגע הבנתי שאנחנו עדיין לא בשלים להתנתק מהקהילה. בדרך חזרה מהדירה פרצתי בבכי ופרקתי את כל המחשבות והחששות".
"נתקלתי בשיפוטיות של אנשים"
כדי להמשיך להחזיק בשני הכלבים המשפחתיים הייתה צריכה משפחת בן משה לחכות בתור לחדר בקומת הקרקע של בית המלון. בינתיים אנטונינה הייתה צריכה למצוא לכלבים פתרון. "לכלבה הקטנה מצאתי בהתחלה משפחת אומנה מדהימה, אך עם הכלבה הגדולה זה היה בעייתי יותר. פרסמתי בקבוצות שונות בפייסבוק, אבל נתקלתי בעיקר בשיפוטיות של אנשים שלא מצליחים להבין את המורכבות של הסיטואציה ואת מכלול השיקולים של המשפחה", מספרת אנטונינה על הקשיים שחוותה. "נאלצתי להשאיר את הכלבה לחודש בכלבייה מדהימה באזור".
"בעקבות הירי הבלתי פוסק של חיזבאללה לעבר יישובי הצפון וערי הצפון נוספה לנו דאגה", ממשיכה אם המשפחה לשתף. "אנחנו רואים ומריחים מהמלון את הריח של השרפות ששורפות את הבתים שלנו, את החלומות שלנו ואת החיים הקודמים שלנו, שלא בטוח שיחזרו לקדמותם. בביקורים בבית, הלב רוצה לקחת את כל מה שאפשר, את הזיכרונות, את התמונות, את חוברת המתכונים שניהלתי שנים. אבל השכל אומר שאין מקום בחדר במלון. כל יציאה מהבית אחרי הביקור בו היא כמו פרידה מחדש". מוסיפה אנטונינה בצער.
לאנטונינה חשוב לציין לטובה את צוות המלון, שדואג לכל צורכי המפונים. "כולם פה מפגינים רגישות שלא מובנת מאליה, החל מהמנהלים וכלה בצוות הניקיון, המטבח והשומרים – הם תמיד מגויסים", ולמרות זאת הקושי ממשיך לצוף בכל יום בצורה אחרת. "זה ממש קורע, בכל פעם מחדש כשמתחילים לדבר על מה יהיה ואיפה נהיה. איפה נהיה בקיץ? איפה הילדים יתחילו את שנת הלימודים הבאה? איפה אנחנו נהיה בשנה הקרובה? כל שיחה כזאת מפרקת אותי, כל החלטה היא החלטה לא טובה", היא מוסיפה.
"אנחנו בחרנו איפה אנחנו רוצים לחיות", מתארת אנטונינה את השבר הגדול בחיי משפחתה. "כמו כולם התחייבנו למשכנתה, בנינו את החלום, בנינו צימרים שאת המשכנתה שלהם נשלם עוד 30 שנה. חשבתי שזו תהיה הפנסיה שלי. המשפחה שלנו גדלה לתוך הבית – שיפצנו והגדלנו כל כמה שנים, כדי שהבית יתאים לצרכים שלנו. הילדים למדו בבתי ספר שהם אהבו, הלכו לחוגים, היו לנו חיי חברה וקהילה".
"זר לא יבין זאת", מסכמת אנטונינה. "אין משהו כואב יותר מלשמוע חברים שבאים לבקר אומרים 'בסך הכול ממש נחמד פה'. אז באמת בסך הכול נחמד פה. נחמד לבוא לפה לנופש לכמה ימים. תנסו אתם לגור פה, לגדל פה את הילדים במשך שמונה חודשים".
משפחת קפון רוט: "כולנו ישנים במיטה אחת"
משפחת קפון רוט, גם היא מקיבוץ מעיין ברוך שבגליל העליון, עברה אליו רק שלושה חודשים לפני תחילת המלחמה – ובו הקימה את בית חלומותיה. כשפרצה המלחמה פונתה גם היא לאותו מלון. כיום, בהרכב מלא של שני הורים, שני ילדים, שני כלבים, חתולה ושני דגים, גרים כולם בתוך חדר של 40 מ"ר. בני המשפחה מספרים על המעבר ממרחב גדול לחדר צפוף ובו חדר מקלחת אחד, שקיבל עוד תפקידים. הוא משמש למשל גם חדר אחסון לאוכל של החיות, ובו מייבשים את הכלים.
כשאין מקום, כל בני המשפחה ישנים במיטה אחת. את הבגדים הם מחליפים מול דלת השירותים, ובמטבחון אפשר להכין רק קפה. "יזהר, בן זוגי, החליט לפני חודש להתגייס לכיתת הכוננות של מעיין ברוך. השיקולים לעזיבתו היו הצפיפות בבית המלון והרצון שלו לתרום", מספרת בכאב שני קפון רוט. "הוא עזב, נותרנו לבד והפחדים התעצמו".
שני משתפת בחוויית המגורים בבית המלון: "המציאות התהפכה עלינו בשנייה, אין אינטימיות, כי כולנו ישנים במיטה אחת גדולה, כל החדר עמוס משחקים של ילדים, אין מקום נורמלי להכין בו שיעורי בית".
וככל שהזמן עובר, היא מספרת, הגעגוע לבית רק גובר: "אני מתגעגעת כל כך לפשטות בגן העדן הצפוני, לנחל, לנופים המרהיבים, לשיחות עם יזהר במרפסת לפני השינה, לשבת יחד ולאכול ארוחה משפחתית סביב שולחן, לשכב על הספה בסלון. כבר שכחתי מה זה. אני מתגעגעת לקהילה השלמה, לבריכה, לשבילים, לזה שהילדים הולכים למגרש עם החברים או עושים יום כיף במרכז קנדה במטולה. מתגעגעת פשוט לחזור לחיות את החיים שחלמתי עבור המשפחה שלי".
"כולם מדברים על פתיחת מלחמה בצפון, אבל אנחנו כבר שמונה חודשים במלחמה על המשפחה, שתישאר שפויה. החלק הכי קשה הוא חוסר הוודאות שאנחנו נמצאים בו", מוסיפה שני. "לאחר כמה חודשים של צפיפות בחדר אחד הועברנו לשני חדרים שביניהם דלת מקשרת, באישור המלון. כך התפתחו חיינו – חיים בחדר בגודל 40 מ"ר. מורכבות שלא חשבתי שאצטרך להתמודד איתה".
"בתוך כל הכאוס הזה אנחנו נשארים אופטימיים למען הבית, למען קהילת מעיין ברוך, למען הגליל", מסכמת שני. "כל משרדי הממשלה קרסו לתוך עצמם במלחמה הזאת. אין על מי לסמוך מלבד כיתות הכוננות והאזרחים שפועלים ועושים למען הבית – זאת ארץ ישראל היפה. הופקרנו ולא נסלח על זה".
משפחת דהן מלול: "ביקשתי לפנות את הבנות למלון"
בשכונה חדשה בקריית שמונה, ממש על צלע ההר ועם נוף לחרמון, הקימה משפחת דהן מלול, עם שלושת הילדים, בית בדיוק לפי הטעם שלה – בשטח של חצי דונם 200 מטר בנוי. חדר לכל ילד עם שירותים, מקלחת ומרפסת, שתי גינות מכל צד ומרפסות נוף וחניות פרטיות. הם חיו בבית הזה בעשור האחרון, בדיוק כמו שחלמו.
כשהחלה המלחמה התגייסו שתי בנותיה של אדית דהן מלול לצבא. הגדולה נשלחה למילואים ל-7 חודשים כקמב"צית בעוטף ובעזה, והשנייה התגייסה לצה"ל שבועיים אחרי הטבע והוצבה באזור יהודה ושומרון. אדית פונתה עם עוד ילד בוגר ובן זוגה לדירה בתל אביב בגודל 70 מ"ר. "בסופי השבוע, כשהחיילות היו חוזרות, הצפיפות הייתה ממש קשה", היא משחזרת. "לאחר כמה חודשים החלטנו שיש גבול לחוסר המקום והפרטיות, וביקשתי להפנות את הבנות לחדרים במלון". אדית אומרת שזו הייתה החלטה קשה עבורה, "גם הן היו צריכות פרטיות, המשפחה התפרקה ככה", מספרת אדית בכאב.
"בגלל שאנחנו פונינו לדירה ולא לבית מלון, אנחנו לא זכאים לכלכלה, וזה בעייתי כי חלק מאיתנו נאלצו לעזוב את העבודות שלנו בצפון ולכן לא עובדים. המחיה בתל אביב יקרה, הקניות בסופר עולות יותר ממה שהיינו רגילים לשלם בצפון", מוסיפה אדית. "הראש מודאג, העסקים לא חזרו לעצמם – וזה משליך עליי כפרילנסרית".
הפינוי מהצפון היה קשה מאוד לאדית ולמשפחתה. "לבוא מבית גדול לבית קטן זה מאוד קשה", היא אומרת. "שילמתי משכנתה כל החיים שלי על בית יקר כל כך. יש לי בית משלי. למה אני צריכה את הטובות של המדינה? אני רוצה את הבית שלי. אני רוצה לנסוע באוטו שלי ולשים אותו בחניה שלי. אני רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי – וזה הדבר הכי קשה פה. קשה גם שמהממשלה הזאת ואף אחד במדינה לא נותן לנו תשובות מתי אנחנו חוזרים ולאן. ואיך נחזור ככה, כשחיזבאללה יושב על הגבול והצפון מלא מנהרות? מדינת ישראל בבעיה מאוד גדולה, זו לא רק קריית שמונה אלא גם תל אביב".
