מראות המלחמה חזרו בלילות אל יוני (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) והוא התקשה לישון. הוא חזר מצו 8 היישר למלון המפונים שבו שהתה משפחתו בחדר קטן, בלי פרטיות. היחסים בינו לבין בת זוגו רעות הפכו לצפופים במיוחד. באחד הלילות הוא ניגש למחשב וראה שרעות השאירה צ'אט פתוח במסך. הוא החל לקרוא את ההתכתבות ונדהם לגלות שהיא מנהלת רומן עם שני גברים מהקיבוץ שלהם. באותו הרגע מה שנשאר מהזוגיות שלהם התפרק.
סיפורם של יוני ורעות, שאליו נחזור בהמשך, הוא סיפור קיצוני, אבל עורכי דין, גורמי טיפול, וגם המפונים עצמם יודעים לספר כי במקרים רבים החודשים הרבים של חיים מחוץ לביתם גובים מחיר כבד מהזוגיות שלהם. כ-80 אלף ישראלים, מדרום ומצפון, עדיין מפונים מבתיהם ולא רואים את הסוף. הם נעקרו מהחיים ומהסביבה שלהם והרבה מהם נמצאים במציאות כלכלית קשה: המחשבות על העתיד ותחושת האי-וודאות לא נותנות להם מנוח. כל אלה הפכו את חייהם של מפונים רבים לסיר לחץ שעומד להתפוצץ, ויש לכך, כמובן, ביטוי גם במתחים בין בני זוג, שמגיעים לעיתים לכדי פרידה ואפילו גירושים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התקפי חרדה בבית מלון
יורם ולירון הם זוג ישראלים בעשור החמישי לחייהם. השניים עברו לארה"ב והקימו שם שתי חברות מצליחות, אך הם החליטו לחזור ולחיות בארץ. הם עברו עם שני ילדיהם לאחד היישובים בדרום והמשיכו לנהל את החברות שלהם מרחוק. אלא שאז פרצה המלחמה וטרפה את כל הקלפים.
אחרי מתקפת 7 באוקטובר פונו יורם ולירון עם ילדיהם למלון באזור המרכז. האזעקות והמצב הביטחוני השפיעו מאוד על לירון, והיא חוותה התקף חרדה קשה. עם הזמן הפכה השהיה במתחם קשה יותר ויותר. התקפי החרדה של לירון הפכו לתכופים יותר, ואף שהילדים התחילו להשתלב במסגרות חדשות והתחברו עם ילדים מפונים אחרים, הדוחק במלון והיעדר הפרטיות, לצד המציאות הביטחונית, גרמו להידרדרות במצבה הנפשי.
זמן לא רב לאחר פינוים למרכז החלה לירון לדרוש מיורם לחזור מיד לארה"ב, אך יורם לא רצה בכך. "יורם חשש שהמצב החרדתי של אשתו עלול להביא אותה לידי מעשים קיצוניים שיפגעו בילדיהם", מספרת עו"ד טל איטקין. לדבריה, יורם פחד שלירון תחזור לארה"ב ותיקח איתה את הילדים שלא בהסכמתו. "הטענה של לירון הייתה שהילדים צריכים לבוא איתה, כי הם אזרחים אמריקנים. היא התבססה על כך שמשרד החוץ של ארה"ב הודיע לאחר 7 באוקטובר כי יגיש סיוע לאזרחים אמריקנים שירצו לעזוב את ישראל בשל המצב הביטחוני".
"ביקשתי מיורם שיגיע מיד למשרד, כדי שלא נסתכן ונבקש בהקדם צווי עיכוב יציאה מהארץ לילדים", משחזרת עו"ד איטקין ומספרת שלילדים היו דרכונים ישראליים ודרכונים אמריקניים – דבר שסיבך את המצב. "הסברנו לבית משפט שהצדדים אכן חיו בארה"ב, אבל מקום המגורים הקבוע שלהם בשלוש השנים האחרונות הוא ישראל". בית המשפט הוציא את הצווים, והילדים נשארו בארץ והמשיכו לגור עם אביהם במלון. לירון החליטה לחזור לארה"ב, והיא מגיעה מדי פעם בפעם לארץ. "לירון טוענת שכל עוד המלחמה לא נגמרה היא עדיין בחרדות, היא אומרת שגזרת הצפון מפחידה אותה אפילו יותר ממה שקורה בדרום", מספרת איטקין ומוסיפה: "יש בכוונת בני הזוג להתגרש, בזמן שהיא עדיין גרה בארה"ב וילדיה בארץ".
"לירון טוענת שכל עוד המלחמה לא נגמרה היא עדיין בחרדות, היא אומרת שהצפון מפחיד אותה אפילו יותר מהדרום. כעת יש בכוונת בני הזוג להתגרש, בזמן שהיא עדיין גרה בארה"ב וילדיה בארץ"
עו"ד טלי איטקין
שתייה ואלימות כלכלית
לסיגל ולאלי, בני זוג מאזור הדרום שהיו נשואים במשך 15 שנה, היו שני ילדים – בני 10 ו-12. כשהתחילה המלחמה פונו בני הזוג לדירה זמנית, ודווקא אז חוו התקרבות. אבל הדירה הייתה קטנה וצפופה, ובחלוף הזמן, כשתחושת אי-הוודאות התעצמה, הם עברו משבר ביחסים. הם רבו, לא הסכימו על דבר, והסכסוכים ביניהם התגברו והפכו לנתק.
אלי, שככל הנראה התקשה להתמודד עם המצב החדש, החל להרבות בשתייה ולהיעדר שעות ארוכות מהדירה. סיגל, שנטל גידול הילדים ותחזוקת הבית נפל ברובו על כתפיה, נאלצה להפסיק לעבוד והכנסתה נפגעה. צעד זה הגדיל את התלות הכלכלית שלה באלי, והוא לטענתה הפעיל נגדה אלימות כלכלית בניסיון לגרום לה להיכנע לרצונות ולתכתיבים שלו.
"סיגל ניסתה לשוחח עם אלי, לדובב אותו ולנסות להשיב את הנישואים למסלול הטוב והמוכר", מספר עו"ד אריאל אדלר, שאליו פנתה סיגל אחרי שהתייאשה מהניסיונות לדבר לליבו של בעלה. "היא לא העלתה בדעתה שדווקא בתקופה הטעונה ביותר, כשהיא זקוקה יותר מכול לתמיכתו של בן זוגה וליציבות המוכרת וההכרחית – יגיע משבר גדול כל כך".
"המצב בבית עם בן הזוג והריחוק שלו השפיעו גם על הילדים", מוסיף עו"ד אדלר. "היא חשה ייאוש ועצב רב לראות אותו מתרחק מהם, לראות אותם פוגשים אותו שתוי לעיתים ואינם מבינים מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, ובעיקר כאבה לראות כיצד האווירה המתוחה בבית משפיעה על הילדים – התנהגותית ולימודית. אחרי אין-ספור ניסיונות להגיע עימו לפשרה, החליטה סיגל לאסוף כוחות ולהיפרד, כדי לבנות חיים חדשים לעצמה, וחשוב לא פחות – לילדים".
בני הזוג ניסו להגיע להסכמות באמצעות הליך גישור, אך כשגם הניסיון הזה כשל, הגישה סיגל תביעת גירושים, תביעת מזונות ותביעה בנוגע לילדים – מתוך הבנה שלא ניתן להמשיך במצב שנוצר. "אלי סירב לשתף פעולה ולעזוב את מקום מגוריהם הזמני, וסיגל נאלצה להתמודד גם עם חיפוש דירה זמנית אחרת", מציין עו"ד אדלר. "וכעת היא מקווה שהתהליך יסתיים במהירות האפשרית, כי היא נחושה לשקם את הבית ולתת לילדים מעט שגרה ויציבות, בתקופה הקשה הזאת".
"סיגל חשה ייאוש ועצב רב לראות את אלי מתרחק מהילדים, לראות אותם פוגשים אותו שתוי לעיתים, ובעיקר כאבה לראות כיצד האווירה המתוחה בבית משפיעה עליהם"
עו"ד אריאל אדלר
"רעות הודתה במעשיה"
יוני ורעות, זוג נשוי עם ילדים, התגורר בקיבוץ בצפון הארץ, על גבול לבנון, בקהילה קטנה שכולם מכירים בה את כולם. כשהחלה המלחמה גויס יוני בצו 8 ורעות פונתה עם הילדים למלון במרכז הארץ, עם שאר חברי הקיבוץ. אחרי תקופת מילואים ממושכת הצטרף יוני לרעות במלון. הוא שמח ונרגש להתאחד מחדש עם אשתו והילדים – אך להפתעתו המציאות התנפצה בפניו.
בלילות היו חוזרים אליו מראות המלחמה והוא התקשה לישון, וגם השטח המצומצם במלון והיעדר הפרטיות העיקו עליו. באחד הלילות ניגש יוני למחשב וראה שרעות השאירה צ'אט פתוח במסך. הוא החל לקרוא את ההתכתבות ונדהם לגלות שרעות מנהלת רומן. יוני המשיך לחקור והתחוור לו שרעות ניהלה רומן עם שני גברים מהקיבוץ, בזמן שהוא היה במילואים וסיכן את חייו. בבירור שערך התגלה שרעות נהגה להשאיר את הילדים עם האימהות האחרות במלון ולצאת ולהיפגש עם מאהביה.
"יוני היה בשוק, הוא כעס מאוד והתעמת עם רעות – והיא הודתה במעשיה", מציינת עו"ד איטקין, שמייצגת את יוני בבית משפט. "רעות טענה בתגובתה לבית המשפט שהיא מתחרטת על מעשיה", מספרת עורכת הדין. "היא לא הכחישה. היא טענה שבקשר עם יוני היא סובלת כבר זמן רב מאלימות מילולית שלו, מחטטנות שלו בחפציה ומהשתלטות כלכלית, ולכן חיפשה כתף וחום בחוץ".
"ההליך המשפטי נמצא בשלביו הראשונים", מוסיפה עו"ד איטקין. "יוני קיבל מקום מגורים אחר באחד המקומות המיועדים למפונים, והילדים נעים מחדר אחד של הורה מפונה לחדר אחר, במציאות בלתי אפשרית".
פונתה מביתה וגילתה שהיא בהיריון
יוסי ותמי מאזור הצפון התחתנו בסבב ב' שלהם בחיים. ליוסי ילד מנישואיו הקודמים, וגם לתמי ילד קטן, שליוסי היה חלק בגידולו. עם תחילת המלחמה ובזמן שפונו לצימר קטן גילתה תמי שהיא בהיריון. החיים בחדר של 20 מטר רבוע היו בלתי אפשריים. הם התקשו לעמוד במרחק מהבית וחשו תלישות וניכור.
בהתחלה הייתה בין השניים אווירה של שותפות גורל, אחדות – ותחושת הסכנה המשותפת איחדה ביניהם. אבל ככל שחלפו הימים, כך הצפיפות, אובדן האינטימיות והחששות הכלכליים הפכו את חייהם. יוסי לא עבד ותמי הצליחה רק מדי פעם לעבוד מרחוק, בקושי רב.
לאט-לאט החלה האווירה להשתנות והפכה להיות מתוחה יותר ויותר. "יוסי ניסה לעצור את הכעסים ואת החששות שלו בגלל שתמי הייתה בהיריון", מציינת עו"ד איטקין, שאליה פנה הבעל לייעוץ. "הוא סיפר לי שהוא הבין את הקושי והמתח של תמי, שחששה בכל רגע נתון למצוא את עצמה יולדת במקום זר, ללא משפחתה הקרובה, ובעיקר – המחשבה על הבאת תינוק חדש לאוויר העולם לתוך צימר טלטלה אותה".
יוסי טען שהמאמצים שלו להרגיע את תמי לא הועילו, וימים ספורים לפני שהגיע למפגש עם עורכת דינו, הודיעה לו תמי שהיא עוזבת את הצימר עם הבן שלה. "תמי כבר הייתה קרובה ללידה", מתארת עו"ד איטקין. "ויוסי היה בחששות עצומים. הוא לא ידע היכן היא נמצאת ולא ידע מה קורה עם בנה – שאליו הוא היה קשור והחשיב כבנו – ובעיקר החשש שלו נסב על האפשרות שייוולד לו תינוק שלא יהיו לו כל קשר איתו, והוא לא יוכל לאתר אותו ולהיות שותף בגידולו. החלום של יוסי היה לגדל עם תמי את פרי אהבתם", היא מוסיפה.
"אחרי שהסברתי ליוסי את האפשרויות שעומדות בפניו, הפצרתי בו שיתאזר בסבלנות ושיזכור שהמצב שלו ושל תמי כמפונים הוא זמני, שטבעי להרגיש את המתח והחשש בעוצמות כאלה – ושהמצב הזמני יחלוף", מספרת עו"ד איטקין. ואכן, כמה ימים מאוחר יותר התקשר יוסי לטל וסיפר לה שהוא ותמי החליטו שלא לוותר: ללכת לטיפול זוגי ולהילחם על הזוגיות שלהם.
"הייתי ממליצה לכל אחד ואחת להבין שתגובות כאלה, של כל מי שחי היום במדינת ישראל, הן טבעיות, מובנות ולגיטימיות", מוסיפה עו"ד איטקין. "איני טוענת שצריך להסכים לחיות חיים שיש בהם פשרה. אבל אני מציעה להבין את ההקשר לפני שנעשים צעדים שהם בבחינת נקודת אל-חזור, להיות ערים לכך שהתגובות שלנו כעת הן בעצימות גבוהה, ולחשוב כמה וכמה פעמים לפני שנוקטים דרך מסוימת".
טיפים לזוגיות במצב ביטחוני מורכב
לנוכח המצב הביטחוני והכלכלי במדינה, ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה ומנהל המרכז הרפואי המתקדם MindMe, אינו מופתע לשמוע את העדויות על קשיים ומשברים בזוגיות אצל הזוגות המפונים. "כמות המשאבים הרגשיים שלנו מוגבלת", הוא אומר ומסביר שאנשים שפונו מבתיהם נוטים "לחפש לצאת מהתקיעות שבה הם מרגישים שהם נמצאים".
"הרבה פעמים כשאנשים יתקשו להתמודד עם הדבר עצמו שתוקע אותם, הם יפנו לחלופה קלה יותר", אומר ד"ר וולקוב. "הרי להרוס קל מלבנות. אם אני מפונה במלון ונמצא בקושי כלכלי, שאותו אני מבין שלא אוכל לשפר בטווח הזמן הקצר, אחפש מה כן אוכל להניע – ודבר כזה יכול להיות גירושים. כך אני מרגיש בתנועה, שמשהו זז לי בחיים. אומנם התנועה היא לא לכיוון הנכון, אבל עצם התנועה היא אשליה. הפנטזיה היא שאם עכשיו אתגרש ואוציא מחיי את המתחים שבת הזוג יצרה לי, ארגיש הקלה – ואז אוכל להתרכז בקריירה שלי".
"חשוב לוודא שיש שעתיים בשבוע שהן זמן להיות לבד. חשוב גם לדבר ולא לשמור בבטן ולהבין שהמחירים של גירושים בזמן משבר גבוהים בהרבה מאשר לא בזמן משבר"
ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר
"אני לא חושב שאנשים מבינים שבטווח הזמן הארוך גירושים הם מעמסה גדולה מאוד", ממשיך ד"ר וולקוב להסביר. "יש גם 'אלמנט הפתיל הקצר' – בסיטואציות מסוימות היכולת שלהם להכיל קטנה יותר, ואנשים עושים דברים אימפולסיביים, מעשים שהם מתחרטים עליהם כי אין כוח להכיל".
למרות זאת, ד"ר וולקוב מצביע גם על שיקולים עמוקים יותר: "מפונה שהגיע אליי לפגישה סיפרה שהחליטה לעבור הפלה בהיריון מתוכנן שהיא חיכתה לו. היא אמרה לי: 'אני לא יודעת מה אעשה עם עוד ילד במלון, ואני לא יודעת לאן החיים שלי הולכים. גם ככה קשה כלכלית, אז להיות בהיריון וגם במלון?' יש המון אי-ודאות שלא מאפשרת לפתח משפחה או לשמור עליה".
לדברי ד"ר וולקוב, יש גם אנשים שעליהם המצב פועל הפוך: "הדבר הזה למעשה יציל את הנישואים שלהם, כי הצורך בלכידות קיבל חיזוק". ובכל זאת, הוא ממליץ לפנות זמן ומרחב לשני בני הזוג. "צריך להבין שהזוגיות עוברת אתגר ייחודי. חשוב לוודא שיש שעתיים בשבוע שהן זמן להיות לבד. חשוב גם לדבר ולא לשמור בבטן ולהבין שהמחירים של להתגרש בזמן משבר גבוהים בהרבה מאשר לא בזמן משבר".
"חשוב לשפר את הקשר הזוגי, לא לחכות לממשלה או לתאריך החזרה הביתה. בתא המשפחתי שלכם בטווח הקרוב הציבו מטרות והגשימו אותן"
ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני
"הכי חשוב זו התקווה", מוסיף ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני במכבי שירותי בריאות. "על הזוג לבנות משהו יחד, להציב מטרות, לקבוע תאריך ושעה ביומן ועד אז לנסות להיות המשפחה הכי טובה שאפשר. אם יש בעיה עם הילדים, למשל, כדאי להתאחד ולפתור את הבעיה הזו. כשמסיימים אפשר לסמן וי ולעבור למטרה אחרת. חשוב לשפר את הקשר הזוגי, לא לחכות לממשלה או לתאריך החזרה הביתה. בתא המשפחתי שלכם בטווח הקרוב הציבו מטרות והגשימו אותן. המטרה נותנת תקווה, כשאין מטרות יש דכדוך והייאוש מתגבר".