נצלול לרגע אחורה בזמן. ממש ימים ספורים לפני 7 באוקטובר הצטרפנו לאימון של הילת"ם בים המלח. "הצלילה שלנו תהיה יחסית רדודה, בים המלח, כולכם צללתם בהכשרה", אמר אז סא"ל אורון ענבר, מפקד הילת"ם, בתדרוך ללוחמים.
זו היחידה שמבצעת צלילות מקצועיות לעומק של עשרות מטרים, משימות של חבלה ושל סילוק פצצות ימיות, של חילוץ והצלה, של עבודות תת-ימיות כולל גם ריתוכים מתחת למים. היחידה הזו אמורה לדעת ולהצליח לצלול בכל תנאי, בכל מקום, גם אם זה ים המלח.
למה לצלול כאן בכלל?
"בסוף ליחידה יש תפקיד מאוד מרכזי בכוחות הביטחון, אפילו ברמה הלאומית", השיב אז סא"ל ענבר. "אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל מתאר, לכל תווך תת-מימי כזה או אחר. וכדי שלא נהיה מופתעים במשימה הבאה, אנחנו משמרים את הכשירות הזאת".
היום, בשיט מול חופי ישראל, הוא מסביר: "התכוונתי לזה" - ומודה כי לא ידע עד כמה נהיה מופתעים -ב7 באוקטובר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המלחמה תופסת אותך איפה?
"בתל אביב, בחופשה עם המשפחה", הוא משיב.
ואז אתם מוקפצים, אבל אתם לא כוח התקפי, אז מה אתם עושים?
"יש לנו כן יכולות התקפיות - יש אמל"ח מסוכן, נפיץ, אנחנו מטילים אותו למים ואנחנו מסכלים צוללים, וזה מה שעשינו - זורקים פצצות לתוך המים עם כלים מיוחדים, נגד בני אדם".
ראיתם צוללים מחבלים שמנסים להגיע לישראל?
"אנחנו בעיניים שלנו ראינו גם כאלה, אנחנו יודעים שהצלחנו בכך".
אחר כך הם צפו?
"הגיעו לחוף, לא בחיים", הוא עונה בחיוך.
סרן שחר, מפל"ג חבלה, נזכר: "אני הייתי חלק מהכוחות שנמצאו בשטח הפעולה של זיכוי החוף של זיקים, של כל האמל"ח שנמצא מתחת למים".
זו תחמושת של מחבלים שבעצם הצלחתם להרוג כשהם עדיין במים.
"זו תחמושת שמטרתה הייתה להגיע לחוף ולפגוע באזרחים".
מה היה שם בעצם?
"טילי נ"ט, טילי כתף ו-RPG, רימונים, קלאצ'ניקובים, מחסניות - ציוד לחימה מלא".
הרבה מאוד קילוגרמים של חומרי נפץ.
"כן, החומרים האלה היה על סירות הגומי בתפזורת".
אתה מתקרב לדבר הזה וזה יכול להתפוצץ עליך.
"כן, בשביל זה אנחנו מכשירים את האנשים שלנו בצורה מאוד יסודית. הם עוברים את ההכשרה ביהל"ם ביחד עם החבלנים שלהם ביבשה ורק אז עוברים את ההשמה למים. הלימודים מאוד פרטניים והם ממש מכירים את התחמושות לפרטי פרטים".
סא"ל ענבר: "אנחנו מאתרים את האמלח הזה, אנחנו מביאים אותו לחוף בזהירות ובצורה מבוקרת".
למה בעצם להביא את האמל"ח הזה?
"כי הוא עלול להיות מסוכן, חלקו היה כבר ממש מעבר לגבול לתוך מדינת ישראל. הוא יכול להיסחף בסערות, יכול להגיע לחוף בישראל ולמצוא בסוף מתרחצים תמימים".
עד כמה זאת פעולה מסוכנת?
"היא פעולה מסוכנת כי אתה לא יודע מה מצב התחמושת, באיזה מצב היא נשארה".
היא יכולה להתפוצץ עליך.
"חיובי. יכול להיות שהיא נפגעה מירי שלנו בזמן הסיכול, יכול להיות שהמחבלים הצליחו לעשות איתו משהו מסוכן תוך כדי ולכן אנחנו צריכים מאוד להיזהר".
בחזרה לים המלח, לאימון שמיועד להכין את לוחמי הילת"ם למשימות מיוחדות. וזה גם המקום הכי גרוע בעולם לצלול בו אבל התשלום על הסבל הולך להיות שווה במיוחד. זו צלילה במקום שבו צפים בדרך כלל, והיא מצריכה היערכות מיוחדת.
"נצטרך הרבה מאוד משקולות, המליחות פה מאוד גדולה", הסביר מפקד היחידה. "אנחנו לא רוצים להיות כבדים מדי אבל אנחנו חייבים להיות כבדים כדי לשקוע. זה עשרות קילוגרמים, יכול להגיע בקלות ל-40 קילו של משקולות כדי שנוכל לשקוע. שיהיה לנו בהצלחה".
כבר ברגעים הראשונים בתוך המים מבינים כמה זה הולך להיות קשה. אם צריך להזכיר, שליש מהמים האלה הם מלח - מליחות של פי 10 מהים התיכון. כל טיפת מי ים שפוגעת בעין משביתה אותה, וכמובן אסור לשתות מזה בטעות. הנשימה במסכה המלאה גורמת לרעש מחריד באוזניים, קשה להוריד את הלחץ כשכל עשרות הקילוגרמים של המתכת - אלו שאמורים לעזור לנו לשקוע, לצלול - פשוט מכאיבים בצלעות ובמותניים. סבל של ממש.
כשמתחילים לצלול, בהתחלה הכול עכור, אתה לא יודע איפה השמיים ואיפה הארץ. אני קשור בחבל למפקד שדואג שלא אלך לאיבוד. ואז, כשיורדים עוד קצת למטה, הראות משתפרת והסודות של ים המוות נחשפים: בעומק הים ניצבי מלח נפלאים, אולי אחד מהם הוא בעצם אשת לוט; נקבים שמובילים אל בטן האדמה; צורות מרשימות שלא מפסיקות להפתיע. מעטים בני האדם שחזו במראות האלה, ואנחנו ברגע הזה נמצאים באמת במקום הנמוך בעולם.
בצלילה אז נמצאו מרגמות: "חפצים כאלה אנחנו מצאנו ואפשר עוד למצוא בסביבה הזו של ים המלח. זה מגיע כי זה נסחף מבונקרים או מאגרים שנמצאים ביבשה", הוא הסביר. אז, לפני יותר משבעה חודשים, סא"ל אורון לא ידע שמה שיגיע לים המלח זו לא עוד מרגמה, אלא חלקים של טיל בליסטי ענק שעשה את כל הדרך מאיראן. "הוא הגיע לחוף בלעדינו, צף לבד", הוא מספר כיום.
אני שואל את עצמי באיזה חוף ניפגש בפעם הבאה.
"אולי בקריביים", עונה סא"ל ענבר.
או במפרץ הפרסי איפשהו.
"כן, אני מקווה שנישאר פה בחופים בטוחים".
צילום: זיו ביניונסקי, תחקיר: נוי ברכה.