תמי בר-יוסף, כלבנית ומורה לכלבנות, סיימה בשעה טובה את עבודת התזה שלה על יחסי אדם–כלב בשואה. היא כבר הייתה משוכנעת שזה מאחוריה, אחרי שנים שחקרה את הנושא, ותכננה לנוח מעט. את העבודה היא תכננה למסור באוניברסיטה ב-8 באוקטובר בבוקר. אבל בר-יוסף עשתה בדיוק את ההפך. את המומנטום שנצבר במהלך תקופת המחקר הממושכת היא החליטה לנצל ולרתום למיזם חדש, המשך ישיר של אותה עבודת מוסמך.
"הבנתי שכל מה שקרה הוא המשך ישיר", מספרת בר-יוסף. "הינה, זה אותו קשר בין כלבים לבני אדם – רק עשרות שנים אחר כך, באירוע שיש מי שמגדירים גם אותו 'שואה'. פשוט הרגשתי שאני חייבת לתעד את הדברים האלה, כי חשוב למשפחות שנתייחס לכלבים וליחסים שלנו איתם. וגם חשוב שיהיה תיעוד של הפשעים שחמאס עשה גם בהקשר הזה, ולא רק בהקשר האנושי".
"יש משפחות שסחבו כלבים על הידיים תוך כדי לחימה, וכלבים שפונו ברכבים צבאיים. זה משהו שחזר על עצמו בכל האירועים של היום ההוא. ולצערנו היו גם הרבה כלבים שנרצחו בירי או ששרפו אותם. כל מה שקרה לבני אדם קרה גם לכלבים ומאוד-מאוד היה בולט הגורל המשותף. זו הייתה אחת התובנות הראשונות. השיא היה כמובן מיאה ליימברג וכלבתה בלה, שנחטפו יחד וגם שוחררו יחד".
מאז ועד עכשיו מתעדת בר-יוסף בשקדנות את גורלם של הכלבים שעברו את הזוועות ב-7 באוקטובר. בהתחלה באופן מוגבל, באמצעות איסוף פרסומים מהתקשורת או מהרשתות החברתית. מתוך הבנה שהמידע שפורסם אינו מספיק, היא החליטה לראיין בעצמה את תושבי העוטף, ואלה שיתפו אותה בחוויותיהם עם החבר הטוב ביותר של האדם. את הדגש שמה בר-יוסף לא רק בקורותיהם של הכלבים שנקלעו לזוועות, אלא בעיקר בסימביוזה האנושית-כלבית: "למשל, כלב שנבח והבריח מחבלים מהבית השפיע על גורל האנשים בו. ולהפך – אנשים שהרגיעו כלב ומנעו ממנו לנבוח גרמו למחבלים לעזוב את הבית, כי הם חשבו שאין שם אף אחד".
הכלבה פטל שהבריחה מחבלים ושרדה לבד
סיפור אחד הצליח לגעת בבר-יוסף באופן מיוחד: סיפורה של הכלבה פטל מקיבוץ בארי. "כשנכנסו המחבלים הביתה פטל נבחה. בגלל שהיה שם מוניטור של התינוק, הרמקולים שידרו את הנביחות בכל הבית, מה שגרם לכך שהן יישמעו הרבה יותר מאיימות ומפחידות. המחבלים ברחו מהבית. אבל כשהחיילים פינו את בני המשפחה מהבית, בגלל שפטל כלבה גדולה לא היה אפשר לקחת אותה. אז היא נשארה בבית עם מים ואוכל"
"כשחיילים טיהרו את הבית הם שמעו קולות מבפנים וחשבו שיש שם מחבלים. הם ירו ופצעו את פטל קשה. אבל לאחר מכן היא חולצה, קיבלה טיפול רפואי ועברה שיקום ארוך במשפחת אומנה שטיפלה בה בזמן שהמשפחה הייתה בים המלח. לאחרונה עברה המשפחה לדיור זמני וכך סוף-סוף חזרה פטל למשפחה שלה".
בר-יוסף היא אחת מני רבים שבחרו להיות יזמי תיעוד פרטיים של מאורעות השבת השחורה. אנשים מן היישוב שמתוך התחושות שהציפו את כולנו עם פרוץ המלחמה בחרו דווקא לעסוק בתיעוד ובהנצחה. "כולנו עדיין בטראומה, אבל אנחנו מבינות שהשטח כבר התחיל לתעד", אומרת ד"ר רוני מיקל-אריאלי. "אנשים יצאו כבר ב-8 באוקטובר, אפילו ב-7 באוקטובר בערב, עם עיתונאים, או באופן עצמאי, עם מצלמות. הם יצאו לעוטף, למרכזי הפינוי, לשפיים, לים המלח וכן הלאה והתחילו לתעד".
ד"ר מיקל-אריאלי היא חלק מקבוצה בת חמישה אנשים שחברו יחד כבר בשבוע הראשון למלחמה והקימו יש מאין את "פורום יוזמות התיעוד", כדי לאגד יחדיו אנשים פרטיים ונלהבים כדוגמת בר-יוסף. כהיסטוריונית תרבותית באוניברסיטה העברית היא עצמה מתמחה בתיעוד בעל פה של מאורעות מתקופת השואה. באופן טבעי למדי היה מתבקש שגם היא, כמו בר-יוסף, תתעל את הידע המקצועי אל האסון החדש. ואכן, היא מספרת, היא הוצפה בפניות משלל גורמים שביקשו לגייסה לצורכי תיעוד, אך היא בחרה דווקא לסגת למדרון האחורי ולנצל את כישוריה להצלחתם של אחרים. כך הגיע לעולם "הפורום".
"הבנו שיש כאן משהו שצומח מלמטה. זה מאוד-מאוד חריג ויוצא דופן, וניסינו לחשוב מה נכון לנו לעשות", אומרת ד"ר מיקל-אריאלי. בתוך ימים נפוצה הבשורה מפה לאוזן, דרך הרשתות החברתיות ובחסותה של האגודה הישראלית לתיעוד בעל פה, שהיא מבכיריה. "הזמנו אנשים להגיע לפגישת זום ב-24 באוקטובר. חשבנו שיעלו אולי 20 איש במקרה הטוב, אבל הגיעו 50. במפגש הראשוני הזה הציגו 16 יוזמות תיעוד שונות. זה היה מאוד מרשים מאוד".
"זה העלה הרבה מאוד סוגיות אתיות"
"למצטרפים לא היה שום ניסיון, לא ידעו להחזיק מצלמה", אומרת רותי פרנסדורף, שותפתה של ד"ר מיקל-אריאלי להקמת הפורום ויוצרת דוקומנטרית בעצמה. "זה גם היה אחד הפחדים שלנו בתור נשות מקצוע. בתוך התקופה הכי גרועה בעולם שאפשר לדמיין קורה הדבר המקצועי הכי מחמם לב שהיה אפשר לדמיין, אם בכלל, והוא קורה לא טוב – כי איזה אסון זה יהיה אם אנשים ישאלו שאלות חודרניות מדי, שמחזירות אנשים לתוך הסיוט ומניעות טראומה מתמשכת. לך תדע. מה גם שכמעט לאף אחד במדינת ישראל, ואולי זה דבר טוב, אין ניסיון בתיעוד של סיפורים אישיים בזמן טראומה. זה לא משהו שקרה אי-פעם בעבר בהיסטוריה של המדינה".
"זה בזמן אמת, בתוך הטראומה, ואנחנו עדיין באירוע", מסבירה ד"ר מיקל-אריאלי. "אני חוקרת שואה ורצח עם. אני מראיינת אנשים גם היום על חוויות שלהם מלפני 80 שנה. יש הבדל גדול מאוד בין טראומה שאדם חווה לפני 80 שנה ואני מראיינת אותו עכשיו או ראיינתי אותו לפני עשור – ובין אדם שחווה טראומה לפני שבוע או לפני חצי שנה. וזה גם העלה הרבה מאוד סוגיות אתיות: אדם שחווה אירוע טראומטי, לוקח לו זמן לעבד את הדבר".
"אחד המפגשים הראשונים שעשינו היה המפגש עם פרופ' רבקה תובל-משיח, הפסיכולוגית הראשית של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי)", ממשיכה ד"ר מיקל-אריאלי. "המסר המרכזי שלה היה 'בבקשה אל תתעדו עדיין'. גם בשיחות המקדימות איתה היא הסבירה את הסכנה שעשויה להיות בכך גם למתעד וגם למתועד – אבל קודם כול למתועד, במקרה שאין לנו הכלים הטיפוליים המקצועיים לכך, כל כך קרוב לאירוע. היא נתנה לנו כלים לזהות מתי האדם שמולנו במצוקה ומתי צריך לעצור את הריאיון כדי שלא נזיק לו".
כש-40 יוזמות תיעוד פעלו בנפרד
"אחד הדברים הראשונים שעשינו במפגש הראשון הוא שביקשנו מכל יוזמה להגיד מה היא צריכה", מסבירה פרנסדורף. "האם אתם צריכים ציוד צילום או מקום להקליט בו? או מתנדבים? האם חסרה לכם הכשרה כלשהי? ובמקביל, מכל יוזמה ביקשנו לדעת מה יש לה והיא יכולה לתרום ליוזמות אחרות, ואז התחלנו לעשות את החיבורים".
"חוץ ממשפטנים ופסיכולוגים הבאנו גם את נקודת המבט של היסטוריונים, חוקרים, ארכיונאים ואנשי ניהול ידע", מבקשת פרנסדורף להבהיר. "היינו צריכים בו-זמנית לפתור הרבה בעיות. כשהתחלנו את הפורום אני חושבת שהיו כמעט 40 יוזמות תיעוד ואף אחת לא ידעה על האחרת. ברובן היו מתנדבים חסרי ניסיון וכל הבעיות שרוני ציינה קודם. אז היה גם עניין של למנוע כפילויות. הרבה מאוד אנשים הגיעו לאותם אנשים באותו מקום ולא הגיעו לאנשים אחרים, כך שגם הייתה איזושהי מידה של נזק מצטבר למרואיינים, אבל גם למתעדים ששמעו את הזוועות ולחלוטין לא היו מוכנים לזה".
"עניין אותי מה השתנה בנוף"
כמו שניתן להבין מדבריה של פרנסדורף, רבות מיוזמות התיעוד היו ועודן מבצעים מורכבים למדי להפקה, ונדרשו להן טכנולוגיה ולא מעט ידיים עובדות. אפשר למצוא יחד עם מבצעים רבים של תיעוד בעל פה, כמו זו של תמי בר-יוסף, גם פודקאסטים, ערוצי יוטיוב או מאגרי מידע מקצועיים. אבל יש גם יוזמות צנועות הרבה יותר וכאלו שממוקדות דווקא בשוליו של האסון. אחת כזו שמדגימה היטב את הצורך האנושי הזה פשוט לתעד היא זו של ד"ר יעל נצר, בלשנית חישובית במקצועה וגם צלמת חובבת, שמתוך תשוקה אורבניסטית מפנה את מבטה מאז 7 באוקטובר אל קירות העיר ומחפשת בהם סטיקרים וכתובות גרפיטי.
"מכיוון שאני אחת שמשוטטת ומצלמת דברים עניין אותי בימים הראשונים למלחמה מה השתנה בנוף", מספרת ד"ר נצר. "זה התחיל בשלטים של החטופים ובסרטים הצהובים. אז התחלתי לקרוא את הקירות וקצת צילמתי. חיפשתי כל דבר שקשור במובהק למלחמה, אבל מצד שני גם לא מה שמובהק מדי. לא את שלטי ה'ביחד ננצח', למשל. מתישהו התחלתי לשים לב שיש מדבקות שקשורות לנרצחים, ובהתחלה זה היה בעיקר לנרצחות. זה היה בעיקר של צעירים וצעירות מהטבח בפסטיבל נובה. הבנתי שמשהו קורה כאן, התחלתי לצלם ופרסמתי בפייסבוק. בתקופת הקורונה תיעדתי שלטים שהיו על חנויות, כמו 'נא לחבוש מסכה, בבקשה', כבלשנית חישובית היה לי עניין בשפה. זה בעצם נתן לי איזו תשתית לגשת לאוסף הזה. החלטתי שאני רוצה ליצור אוסף כזה של תמונות ולהציג אותן".
זמן קצר מאוד אחרי מאורעות 7 באוקטובר החלו להופיע במרכזי הערים "סטיקרי זיכרון" שהפיקו המשפחות והחברים של הנרצחים. אומנם מבחינה ויזואלית הם היו שונים זה מזה, אך המתכונת קבועה פחות או יותר: תמונה עליזה של האהוב שאיננו וצבעים בוהקים עם ציטוט של משפט מייצג שמזוהה איתו, אם תרצו מסר שהוא משאיר כצוואה לכלל. יותר מכול היו אלה הסטיקרים שצדו את עיניה ואת ליבה של נצר. את תמונות הסטיקרים הללו היא העלתה לפייסבוק שלה, ולאחרונה ריכזה אותן באתר שפתחה במיוחד.
למה זה חשוב בכלל?
"חשבתי על מישהו שלא היה הרבה זמן בארץ. הנוף השתנה. המלחמה משנה את הנוף ואת הנראות. ואלו משתנים כל הזמן, אז אני חייבת ללכוד את הרגע הזה. נראה לי שמדובר פשוט במשפחות שלא הייתה להן במה לאבל שלהן", ממשיכה נצר להסביר. "בגלל שנהרגו כל כך הרבה בבת אחת, אז כאילו פתאום היה איזה צורך להגיד, 'היי, הייתה לנו בת והיא נרצחה, ואף אחד לא יודע שהיא הייתה שם'. אחד הדברים שמשכו אותי הוא השפה. יש המון שימוש במונחים של של שמחה ואור וצבעים עליזים. זה דבר מדהים. זה אפיין את הנרצחות והנרצחים של נובה. ועכשיו יש יותר סטיקרים של חללי צה"ל, ואז יש יותר שיח לאומי וצבאי של אהבה למולדת. יש משהו בנראות. אנשים שמים לב לזה. בחוף הים בתל אביב זה בולט מאוד, וגם במרכז העיר ירושלים. אבל כשהייתי בבאר שבע, לדוגמה, לקח לי הרבה זמן עד שמצאתי מדבקות".
"קיבלנו במלחמה מאות אנה-פרנקיות"
"אנחנו עדים פה למלחמה המתועדת ביותר בהיסטוריה האנושית", מצהיר פלג לוי, גם הוא שותף בניהול הפורום. "בראייה גלובלית יש מלחמות כמו מלחמת רוסיה–אוקראינה, ויש עוד עמים אחרים שנמצאים במצבי מלחמה. אבל כמות התיעוד והרזולוציה שהמלחמה הזו משאירה, החל מזה שאנשים שמרו הודעות וואטסאפ, וכמובן תיעודים של מצלמות – ממצלמות הגו-פרו של מחבלי הנוח'בה ועד אלו של סיירת מטכ"ל ואחרים, או הצילומים בתוך המיגוניות – זה לא ייאמן. תוסיף לזה את הכמות האדירה של אנשים שרוצים לשמוע את הסיפורים. זה משהו שלא היה קודם בעולם.
"שנים גדלנו על היומן של אנה פרנק, שכתבה אותו שם בעליית הגג. ואני זוכר בתור ילד את הרגע הזה שמתוארות הדפיקות בדלת. אנחנו קיבלנו במלחמה הזו מאות אנה-פרנקיות, שאפשר לשמוע אותן, אנשים שדיברו בשידור ישיר בטלוויזיה, וזה באמת משהו שעושה את זה שונה לחלוטין בעידן הזה".
אנחנו חיים בעידן שכולו תיעוד וכולנו מתעדים. לכל אחד יש מצלמה בכיס וחשבון ברשת חברתית אחת לפחות, כדי להפיץ את מה שצילם או כדי לפרסם טקסט קצר שמשתף את העולם במה אכל או אכלה בארוחת הצוהריים. כך שזה לא אמור להפתיע כל כך שמדובר ב"מלחמה המתועדת ביותר בהיסטוריה", כפי שמגדיר זאת לוי. ובכל זאת, איך אפשר להסביר התפוצצות כזו ענקית במספר יוזמות התיעוד, ובזמן כה קצר?
"המלחמה הזאת שונה בהרבה מובנים", עונה פרנסדורף. "בהמשך למחאה, חלק גדול מהקבוצות וההתארגנויות הפרטיות שירדו לתעד קשורות איכשהו – לא כולן, אבל חלק לא מבוטל קשורות לתיעוד מתמשך של המחאה החברתית או ההפיכה המשפטית. אז כבר היה איזשהו שוונג. אחים לנשק קלטו מאוד מהר שהממשלה לא עושה כלום ושמוסדות המדינה לא יודעים איך להתנהג ושבעצם כל הדברים הרשמיים לא ממש מתפקדים, והם קיבלו עליהם להיות משהו שברור לכולנו שהממשלה הייתה צריכה לעשות. אותו דבר קרה בתחום התיעוד".
לדברי פרנסדורף, הספרייה הלאומית נכנסה לתמונה רק לאחר שמיזמי הנצחה פרטיים פנו אליה. "נהייתה מודעות חדשה לגמרי לתחום הזה של תיעוד וכמה הוא חשוב מכל מיני בחינות", היא מוסיפה. "הוא חשוב היסטורית, כדי להבין אחר כך מה קרה, הוא חשוב מבחינה הסברתית, כדי להיות מסוגלים להראות דברים מזעזעים כלפי חוץ, ומסיבות נוספות. הצלם זיו קורן אמר לי: 'התקשורת הישראלית החליטה שלא להראות תמונות קשות, ואני כצלם מגיע לשטח ומצלם מה שיש. הרי אני לא מביים. כמעט לא הצלחתי לצלם אנשים חיים. צילמתי גופות על גבי גופות, אבל את התמונות האלה העיתונים לא רצו להראות'. מבחינתו, חלק מהסיבה שבעולם קל מאוד לבטל את מה שהתחולל כאן וכבר להכחיש את 7 באוקטובר היא שעשינו טעות ולא נכנסנו למשחק הזה. הרי הצד השני כן מראה את הזוועות".
"דמיינתי את הנכד שלי במוזיאון 7 באוקטובר"
אותן יוזמות – רובן ככולן מגיע מבחוץ, מישראלים טובים אך שאינם קשורים ישירות במאורעות. אך איך זה שונה כשהתיעוד, או לפחות היוזמה לו, מגיע מבפנים, ממני שחווה את הזוועות על בשרו? "במקרה שלנו זה גם תהליך שהוא חלק מההחלמה. אנחנו עושים משהו למען עצמנו, מתעדים ושומרים את הנרטיב שלנו, שאנחנו בונים אותו. זה לא מישהו שבא מבחוץ ומסתכל עלינו, קצת כמו גן חיות, ומתעד מה הקופים עושים", אומר יניב הגי מקיבוץ בארי.
הגי, לשעבר מנהל הקהילה והמזכיר של הקיבוץ, החליט כבר בשבוע הראשון למלחמה החלטה יומרנית: לאסוף את התכתבויות הוואטסאפ בקבוצות של היישובים השונים בעוטף וגם התכתבויות אישיות של התושבים, ולאגד אותן לכדי מאגר נתונים אחד שיהיה זמין לציבור.
"אולי יומיים אחרי האסון היינו בחדר המלון, כל המשפחה, שתודה לאל יצאה בחיים. ושם בחדר, כשאנחנו ישנים על חמישה מזרנים זה ליד זה, אמרתי לאשתי שיש לי רעיון. סיפרתי לה שאני מדמיין את הנכד שעוד לא נולד לנו נכנס לאיזשהו מוזיאון כזה, שהוא כמו יד ושם של 7 באוקטובר, ויש שם מפה אינטראקטיבית שהוא רואה בה את כל הנגב המערבי, והוא בוחר את קיבוץ בארי, ואז לוחץ על 'שכונת העיגול', ואז על הבית שלנו. והוא מקבל את מסך הטלפון שלי ויכול לראות את כל מה שקיבלתי ושלחתי במהלך היום, ומעל השכבה הזאת הוא גם רואה סרטונים ותמונות שצילמנו".
"זו הייתה התקופה שהייתי עוצם עיניים ושומע יריות. ולא הצלחתי להוציא את היריות החוצה מהראש שלי. עד עכשיו העוררות לא ירדה. אני מתוך האטרף, דווקא מתוך האדרנלין ולא מתוך הירידה, אמרתי, 'טוב, מה עכשיו? מה עושים?' הבנתי שמה שנכון לעשות עכשיו הוא לשמור את זה לפני שיימחק. התחלתי לדבר על זה עם אנשים, והם אמרו לי, 'וואו, מדהים'. ממש התחילו להתנדב ולעזור לי בטכנולוגיה ובאיסוף וואטסאפים. נוצרה חבורה של אנשים שזה מה שמעניין אותם מיישובים שונים באזור".
העובדה שאתה מגיע מבפנים היא יתרון או חיסון?
"זה יתרון גדול מאוד. כדי שמישהו ייתן לי את הוואטסאפים שלו נדרש המון-המון, כי בוואטסאפ יש הכול, מהתמונות הכי מביכות ועד הרגעים הכי אינטימיים והדברים הכי רגישים. אף אחד לא ייתן את היסטוריית הוואטסאפ שלו למישהו שהוא לא מכיר. ולכן העובדה שאנחנו מגיעים מתוך העוטף ואנשים סומכים עלינו מאפשרת את זה".
"זה גם מעולה להסברה של ישראל"
היוזמה של הגי היא אחת מיוזמות רבות שהוצגו בכנס שיזמה ואירחה הספרייה הלאומית – שפרסה חסותה על הפורום – בראשית אפריל, במלאת חצי שנה למלחמה. נוסף על כך שמאחוריה עומדים אנשי העוטף עצמם, הבדל נוסף כרוך גם במתודולוגיה הייחודית מאוד של איסוף ההתכתבויות. "יש הבדל עצום בין זה שאגיד לך שהייתי בממ"ד ופחדתי מאוד – ובין זה שאתה תקרא הודעת וואטסאפ שלי לאבא שלי, שבה אני כותב לו שאני פוחד. זה פשוט אחרת לגמרי. זה ריל-טיים וזה חודר ישר ללב. זו עדות שאי אפשר להתווכח איתה, וזה גם מעולה להסברה של ישראל בעולם".
"גם אפשר לתרגם את הוואטסאפים. אני יכול לתרגם את זה לכל השפות שבעולם בן רגע, וכשהגיעו אליי לסיור מבארי אנשים מארה"ב תרגמתי את השיחה שלי עם אבא של אשתי, פשוט תרגמתי בגוגל טרנסלייט. נתתי להם לקרוא, ואחד מהם גילם אותי והשני את חמי, והם קראו זה לזה את הוואטסאפים. זה ריגש אותם מאוד, והם יכלו להתחבר לכל מצב של קרובי משפחה שמדברים בוואטסאפ. וכשמישהו יבקר במוזיאון הווירטואלי שלנו נשאל אותו כמה שאלות לפני זה: בן כמה אתה? מה המגדר שלך? כמה ילדים יש לך? או איזה תחביב יש לך? ואם אתה למשל בן 30 ומשהו ואתה עיתונאי חובב טכנולוגיה, אתה תקבל וואטסאפ מטלפון של מישהו שהוא בעשור הרביעי לחייו, וגם הוא חובב טכנולוגיה. יש אלפי אלפי עדויות ואפשר בעזרת הטכנולוגיה לחבר אותך רגשית למישהו מהעוטף שדומה לך".
ולסיום, ברשותכם, גם נגיעה אישית קטנה. הגי מספר: "גם מי שהיה במשפחה שלי במרכז ודיבר איתי הוא חלק מהסיפור. יהודי התפוצות שדיברו איתי בוואטסאפ הם חלק מהסיפור". אחד מהאנשים שמופיעים בוואטסאפ של הגי (שאותו אני מכיר מעבודתו בתנועה הקיבוצית) מאותו יום הוא כותב שורות אלו. אז, בבוקר ההוא, ניסיתי להבין מה קורה בבארי. הגי מסר כי הצבא כבר בדרך. זה היה עוד לפני שמונה בבוקר.
ההודעה של הגי התבררה, למרבה הטרגדיה, כשגויה. הצבא לא הגיע לבארי, אלא בשעה מאוחרת הרבה יותר. "זה מה שאמרו לנו, שהצבא מגיע", הוא אומר כשאני מנסה להבין מה השתבש – כיצד מישהו שיקר והשקר גולגל הלאה. "אני מעדיף להאמין שלא שיקרו לי", מודה הגי. "בוא נגיד שמי שכתב לקיבוץ שלנו שהצבא בדרך, אני רוצה להאמין שהוא האמין במלוא הלב שהצבא באמת בדרך".
"לא ידענו שאנחנו לבד", אומר הגי בסיום המפגש בשולי הכנס בספרייה הלאומית ולרגע עוצר, משתהה וחוזר ומדגיש: "מדהים שלא זכרתי את זה. אבל פשוט לא ידענו שאנחנו לגמרי לבד".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv