למבצע בעזה היו שני יעדים - מיטוט חמאס והחזרת החטופים. אבל מעל כל זה ריחף יעד אסטרטגי - להציג למזרח התיכון מה קורה למי שמעז לתקוף את ישראל. מיטוט חמאס נועד בראש ובראשונה לשם כך: לוודא ש-7 באוקטובר לא יתרחש שוב לעולם, ושכל מי שיחשוב לחלל את ריבונות ישראל יראה לנגד עיניו את תוצאות המערכה בעזה.
במובן הזה המתקפה האיראנית אינה מבשרת טובות: היא מראה שאויביה של ישראל לא הפנימו את המסר. ב-14 באפריל נפגעה הריבונות של ישראל באופן חסר תקדים. ועדיין בסביבת ראש הממשלה רואים באירוע הזה הזדמנות - פוליטית וגם מדינית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
איך ייתכן שהשפלה לאומית כמו מתקפה איראנית נתפסת אצל נתניהו כהזדמנות? ראשית, בפוליטיקה מה שחשוב זה הנושא ולא תמיד התוכן. הסוגיה האיראנית היא כמעט שמו הנרדף של בנימין נתניהו, שהפך לאחד האנשים המזוהים עם הסוגיה. אין זה משנה שמדיניותו של נתניהו הובילה לתוצאות ההפוכות - איראן דוהרת לגרעין, ישראל מוקפת בטבעת חנק של כוחות הפרוקסי האיראניים, ועכשיו איראן גם מעיזה לתקוף את ישראל ישירות. כשזה מגיע לאיראן, נתניהו נתפס כראשון שזיהה.
גם ההישג המדהים של מערכות ההגנה הישראליות מכניס אוויר לריאות, ומהווה מעט נחמה לאזרחים שהיו מופקרים לגורלם ב-7 באוקטובר. נתניהו מקווה שהכישלונות של הצבא ביום הטבח ייפלו על כתפי הצבא, אבל שההצלחות של 14 באפריל ייוחסו לו. נשמע בלתי אפשרי? כשמדובר בגאון יחסי ציבור כמו נתניהו, ובקהל שממילא מחפש סיבות לחזור הביתה - הכול אפשרי.
גם מבחינה מדינית נתניהו מזהה הזדמנות - לבחון אם ברגע האחרון בכל זאת ניתן לקדם נורמליזציה עם סעודיה, שנבלמה בגלל 7 באוקטובר. זו תהיה סגירת מעגל, ותשובה לחמאס שניסה לפגוע בהתחזקות של ישראל במרחב: הבעיה היא שנתניהו הרים את רף הציפיות לגובה כמעט בלתי אפשרי בעזה, וכעת יתקשה לסגור את המלחמה ולהתקדם בעסקה בלי להסתכן בפירוק ממשלתו.
בהקשר הזה שווה לשים לב ליו"ר ש"ס אריה דרעי, שהיה היחיד בקואליציית ה-64 שהשמיע השבוע קול אחר בסוגיה האיראנית וקרא שלא לפתוח עוד חזיתות כל עוד העבודה בעזה לא הסתיימה. דרעי אמר השבוע ב"הדרך": "אנחנו צריכים לזכור שיש מערכה שלא סיימנו בעזה, עדיין יש שם חטופים שלנו. יש קרוב למאה אלף תושבים בצפון שלא חזרו לבתיהם. לכן הדבר הנכון בעת הזו הוא להתמקד בזה ולא לפתוח עוד זירות". דרעי אומנם לא חבר ממשלה, אבל הוא האיש שיחליט אם הקואליציה הזו תמשיך להתקיים.
אלא שדרעי מתחיל לאבד סבלנות - הוא תופס את איתמר בן גביר כפירומן שרק מחפש להדליק את האזור, ומודאג מההשפעה המאגית שיש לו על נתניהו. הוא מוטרד מסוגיית הגיוס ומעמד החרדים - במבחן התוצאה מצבם הציבורי מעולם לא היה גרוע יותר. אם דרעי יחליט שהממשלה הזו יוצרת יותר נזק מתועלת, הדרך לבחירות תהיה קצרה.
ולסיום - נדמה לי שהשבוע חלו שתי נקודות מפנה בנוגע לעזה, שמחייבות אותנו לחשב מסלול מחדש. הראשונה התרחשה כשחמאס מסר את תשובתו למתווכות - 20 חטופים תמורת 42 ימי הפוגה וקביעת הערבויות לשלב הבא והמסכם של העסקה. הסאבטקסט הוא שחשוב - ישראל תזכה לראות בבית חטופים רק כשתהיה בשלה לסיים את המלחמה. נקודת המפנה השנייה הייתה התמונות מהחוף בעזה, שמראות שבפועל המלחמה הסתיימה: אין זה אומר שחיילים גיבורים לא מסכנים נפשם ועושים שם פעולות צבאיות חשובות, אבל זוהי אינה מלחמה. זו אולי לחימה או לחימה אינטנסיבית. גם מבצע ברפיח לא ישנה את זה.
במילים אחרות: ישראל כבר הסכימה להפסקת המלחמה בעזה, אך לא קיבלה תמורת זה דבר. העסקה היחידה הקיימת היא סיום המלחמה באופן רשמי תמורת החזרת החטופים. אם אנחנו לא רוצים שגם הלחימה תיפסק בקרוב בלחץ בין-לאומי תמורת כלום ושום דבר, כדאי שנסיק את המסקנות בהקדם.
