אי אפשר שלא לעמוד מול המיצב המרכזי בהיכל הזיכרון שבהר הרצל מבלי להשתהות לרגע. קיר שמות הנופלים הלולייני מתחיל בקודקוד הבניין ומכוסה לבנים קטנות שעליהן חקוקים שמות הנופלים מראשית ההתיישבות הציונית ועד ימינו. כאן, טרגדיה אנושית מתורגמת למידות אורך - ובלתי נתפס להבין איך יום אחד בהיסטוריה של המדינה הזו, יום אחד בלבד, תרם כשני מטרים למיצג, וקירב אותו באופן מבהיל אל דלת הכניסה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
וכאן, ליד הלבנים החדשות שהוסיפה המלחמה הנוכחית, עומדת ליטל סויסה. היא אחת המדריכות הוותיקות במוסד, שנוסד רק לפני שבע שנים, ומדברת לקבוצת תיירים יהודים מארצות הברית שהגיעה לחלוק כבוד לנופלים. אלא שסויסה כבר אינה ככל המדריכות. היא עומדת ליד הלבנה שנושאת את שמו של סרן דקל סויסה ז"ל, מפקד פלוגה בגולני שנפל בקרב באותו יום נורא והוא בן 23 – וגם אחיה הקטן.
סויסה, המשמשת נציגת שירות בתי הסוהר במוסד, נמצאת בימים אלו בעיצומה של חופשת לידה אחרי שילדה לאחרונה את ילדה השלישי. עוד לא התאוששה סויסה מהאבל על אחיה וכבר כרעה ללדת. והינה היא כאן לראשונה אחרי חודשים. החיילים הצעירים שמשרתים כאן כמדריכים מופתעים לראות אותה על אזרחי וניגשים לחבק, ואת ההתרגשות של כולם קשה להסתיר.
אחים לשכול
מי שצפה מהצד במעמד, נבוך מעט, הוא עופר חורש. כבר 50 שנה שהוא נושא על גבו גם הוא את המעמד הזה של אח שכול. וכשסויסה מסיימת עם האמריקנים היא ניגשת אל חורש, שנכנס לתפקיד של מעין חונך למצטרפת החדשה למשפחת השכול. "איך זה איתך?" שואלת אותו סויסה. "גם אתה מרגיש את אח שלך כל הזמן שולח לך סימנים דרך כל מיני אנשים וכל מיני חיבורים?"
"אני אגיד לך מה קורה איתנו אחרי 50 שנה", משיב לה חורש. "קודם כול, את אחי אני עדיין פוגש בחלומות. זה קורה לי פעם בכמה זמן". "אתה מצליח להתייעץ איתו?" שואלת סויסה. חורש עונה: "אני לא מתייעץ איתו. אבל הולכים, עובדים, חיים את החיים. והינה הוא מופיע לי אחרי 50 שנה. למשל החברים שלו מפלחה"ן צנחנים עדיין בקשר איתנו. לאחרונה עשינו מסע אופניים לזכרו עם החברים".
50 שנה מפרידות בין נפילתם בקרב של דקל סויסה ז"ל - שהוביל את פקודיו בלחימה פנים אל פנים מול מחבלי חמאס בשמחת תורה תשפ"ד - ובין נפילתו של דודי חורש ז"ל, שבערב שמחת תורה תשל"ד, 19 באוקטובר 1973, נורה בידי צלף מצרי כשלחם עם צוותו בשדות של "אפריקה" (השם שנתנו חיילי צה"ל לשטח ממערב לתעלת סואץ שאותו כבשה ישראל). אף שסויסה נולד 26 שנה אחרי נפילתו של חורש, כעת במנוחת הנצח מפרידים ביניהם פחות מ-100 מטר, ממש בליבו של בית הקברות הצבאי בהר הרצל.
המעגלים מתחברים
וגם בחייהם היו השניים קרובים הרבה יותר מכפי שהיה אפשר לצפות. חורש נולד וחי כל חייו במושב טל שחר שבשיפולי הרי יהודה, קילומטרים ספורים בלבד ממושב בר גיורא, שבו חי סויסה כל חייו - והוא גם הנופל הראשון בתולדותיו. וכלל שמתעמקים אחיהם בביוגרפיות של השניים, כך מתגלה גם ששניהם עסקו בנעוריהם באתלטיקה והיו רצים מצטיינים. חורש הוא בוגר הפנימייה הצבאית בתל אביב, סויסה הוא בוגר המכינה הקדם-צבאית בעלי.
"הוא לקח את התרמיל והלך למלחמה. אנחנו אפילו לא התנשקנו. נתנו כיף על הכתף ו'ביי, ונתראה בעוד כמה ימים'. זו הפרידה שלי"
עופר חורש, אחיו של דודי שנפל ביום כיפור
המעגלים של שתי המשפחות הלכאורה-לא-קשורות הללו ממשיכים להתחבר. אחרי סיור קצר בהיכל הזיכרון עולים השניים לבית הקברות הצבאי הסמוך. רגע לפני ההגעה לחלקת הקבר של דודי ז"ל נתקפת ליטל תחושה חזקה של דז'ה וו. רק שבוע לפני שהתהפך העולם עליה ועל משפחתה, כשאנחנו עוד היינו עסוקים בציון השנה ה-50 למלחמה ההיא, היא הייתה כאן ממש - בשורת הקברים שבה טמון גם דודי חורש ז"ל - כמדריכה בסיור עששיות בעקבות נופלי מלחמת יום הכיפורים.
צחוק הגורל. אז, ב-1973, נקברו רבים מהחללים בבתי קברות זמניים. המרכזי בהם נכרה סמוך לקיבוץ בארי. במלחמה הנוכחית נקברו רבים מחברי בארי שנרצחו בקבורה זמנית מחוץ לקיבוצם המפונה. את חורש האירוניה העצובה הזו מוציאה מהדעת. וברוח הקארמה שעולה מהמפגש הזה הוא נזכר באירוע מתקופת האבל הראשונית שלו. "אחרי חודש לקחו אותנו בפעם הראשונה לשם ויצא אוטובוס מהמושב", הוא מספר. "אומרים לנו באיזה אזור הוא קבור, ואני מסתובב ולא רואה את השם שלו. אני מתחיל לעבור שורה-שורה מהר כדי לוודא שזו טעות, שאין שם קבר של אחי. כי הוא הרי הכי בחיים. עד שמישהו צועק לי מאחור, 'עופר, מצאנו'".
רגע הדפיקה בדלת
עניין ההשלמה עם מות האח מעסיק מאוד בימים האלו את סויסה. היא חוזרת ל"חניכה" אצל חורש השכול הוותיק ומנסה להתעכב איתו על החוויה המשותפת לכל בן משפחה שכולה - רגע ההודעה. "הרגע הזה של הדפיקה בדלת וההודעה, כמה הוא משמעותי עבורך?" היא שואלת את חורש.
"באותו יום כיפור חטיבת הצנחנים הייתה ברגילה וגם דודי היה בבית", מתחיל חורש לספר. "בשעות הבוקר הגיע אחד החברים וסיפר שהגיעו מהצבא למושב ויש גיוס במגרש הכדורגל. הבינו שמלחמה מתקרבת. אני מדבר על בין 10:00 ל-11:00 בבוקר, עוד לפני שהייתה האזעקה הראשונה. כולם חשבו שהם גיבורים. חיו על ההילה של ששת הימים. והינה גם לנו הזדמנות ללכת למלחמה. חשבנו שכמה ימים ודודי חוזר הביתה. אבא שלי במקרה היה במילואים, מגויס עוד מלפני המלחמה, ואני נשארתי עם אימא שלי ושתי האחיות שלי. דודי לקח את התרמיל והלך למלחמה. אנחנו אפילו לא התנשקנו. נתנו כיף על הכתף ו'ביי, ונתראה בעוד כמה ימים'. זו הפרידה שלי".
"צריך להיות כן ולהגיד לילד: 'הוא מת. אנחנו לא נראה אותו יותר'. צריך להיות מאוד מדויק כדי שילד יבין שזה סוף"
ליטל סויסה, אחותו של דקל, שנפל בקרב עם מחבלי חמאס
חורש מוסיף: "לא היו אז טלפונים, לנו לא היה אפילו טלפון בבית. בכל המושב היו רק שניים. אז פעם אחת הוא התקשר באמצע המלחמה לאחת המשפחות במושב כדי למסור ד"ש, זה היה כל הקשר. היו גם כמה מכתבים וגלויות, אבל חלק מהם הגיעו אחרי שהוא נפל".
"יום אחד אחרי הצוהריים", משחזר חורש, "אימא שלי וכמה חברות במושב ישבו במרפסת של אחת השכנות. האחיות שלי הלכו לחברים ואני ישבתי לבד בסלון. סביבות השעה 17:00, וראיתי שיירה של מכוניות עוצרת מול הבית. התחלתי לצאת ופתאום ראיתי את התמונה שאני לא אשכח לעולם: אימא שלי רצה וצורחת 'מי?!?!' זה אבא או הבן? השלב הבא הוא שאחות המושב הגיעה אליי ואמרה לי שתי מילים: 'דודי נפל'. אבא שלי, עברו עוד איזה יומיים עד שהביאו אותו הביתה מהמילואים לשבעה".
"הדלת נפתחה, ואז הופיע הקצין"
במקרה של חורש הגיעה ההודעה על מות האח קרוב לשבועיים אחרי שנפל. אצל סויסה, לעומת זאת, מדובר היה בסיפור של יומיים בלבד. "הלכתי להדליק את החדשות בטלוויזיה וראיתי את השמות שפורסמו, את רשימת הנופלים, והתחלתי לפרוץ בבכי", מספרת האחות השכולה. "אמרתי לעצמי, איך אצליח לדבר על כל כך הרבה נופלים ליד הקיר? אני אוטומטית משליכה את זה בכלל על העבודה".
"ואז שמעתי את הדלת נפתחת", מוסיפה ליטל. "בעלי בדיוק יצא, הוא בטח שכח את כוס הקפה שלו. אני מנסה לקום מהספה עם הבטן ההריונית ולא מספיקה. זה עוד לא היה חודש מתקדם ממש. אבל עוד לא הספקתי להתרומם ואז ראיתי את בעלי, את המודיע ועוד קצין. הסתכלתי, והדבר הראשון שאמרתי לו הוא 'זו הודעה חלוטה?' המודיע הסתכל עליי ובכלל לא הבין את השאלה. אני יודעת בדיוק מה הוא צריך להודיע ואיך, כי עשיתי בעצמי קורס מודיעים חצי שנה לפני כן. אז אמרתי לו, שוב, 'ההודעה חלוטה? תגיד לי שההודעה חלוטה'. והוא המשיך וחזר על הדברים שאמר קודם. הדבר הבא שאני זוכרת זה שפתחתי את הארון ונצמדתי לבגדים כדי שהילדים שלי לא ישמעו אותי צורחת".
"נפלתי על הרצפה ובכיתי, אבל ניסיתי לעצור את עצמי כדי שלא ישמעו", מספרת סויסה. "אני זוכרת ששכבתי על הרצפה ואמרתי למודיע, 'אני לא קמה מפה'. הוא אמר לי שאני חייבת לקום כי אימא שלי צריכה אותי. ואז חזרתי לארון הבגדים שלפני כן צרחתי עליו וניסיתי להבין מה קורה איתי. אז יצאתי לכיוון הסלון וראיתי את הדודים שלי שם, את בן דוד שלי ונציג של מד"א. כי אני בהיריון בסיכון. זה הרגע שהבנתי שאני חייבת רגע לקחת את כל הכדורים שלי איתי. ולפני שיצאתי מהבית לא הצלחתי להסתכל לילדים שלי בעיניים. הסתכלתי רק על המודיע ועל בעלי ואמרתי להם שלא משנה מה קורה, הם לא זזים מפה עד שהם מודיעים לילדים בדיוק כמו שהודיעו לי. הם בני שנתיים ו-5 וחצי הקטנים. מבחינתם דקל היה לא דוד כזה שרואים פעם ב... זה דוד שחיים איתו ואותו. ואז הודיעו גם להם".
"אחד מהדברים שעלו מהחוויות שאני שמעתי, גם מיתומים וגם מאחים שהיו קטנים ברגע הבשורה, הוא שהם זוכרים את הצרחה. את העניין של הצרחה. ואז הם זוכרים את אימא מתפרקת והילד לא יודע מה קרה והוא נשאר עם הטראומה הזאת שקרה משהו, אבל אף אחד לא אומר לו מה. 'למה אני לא יכול לדעת? למה אני לא חשוב מספיק? לא רואים אותי'. ובנוסף לכל חוויית האובדן וחווית הטראומה וחוסר הוודאות, פתאום מלהיות אימא שבאה ומחבקת אני מתרכזת באבל שלי ובאובדן שלי ולא מצליחה להיות איתם. זה הכי גרוע, כי הם רואים שבסדר לראות את אימא שלהם מתפרקת. גם אסור להגיד לילד ש'הוא עכשיו בשמיים'. מה זה אומר שהוא עכשיו בשמיים? שאני אטוס ואוכל לראות אותו? ילד צריך משהו מוחשי".
"מבחינת המדינה אנחנו האחים היינו שקופים לחלוטין. אימא שלי איבדה את כל שמחת החיים שלה ולצערנו נפטרה צעירה בגיל 54"
עופר חורש, אחיו של דודי, שנפל ביום כיפור
רק כמה חודשים לפני נפילת אחיה, בעוד צירוף מקרים זוועתי, עברה סויסה כאמור קורס קציני נפגעים. מתוך הניסיון המקצועי שרכשה היא בוחרת להדגיש דבר אחד: "צריך להיות כן ולהגיד לילד, 'לא, הוא מת. אנחנו לא נראה אותו יותר'. צריך להיות מאוד מדויק כדי שילד יבין שזה סוף".
האירוע שקיבל משמעות חדשה
שניהם - עופר וליטל - פעילים בעמותת האחים שלנו, שאותה הקימו אליסף פרץ, אחיהם של אוריאל ז"ל ואלירז ז"ל, ונוי פרי, אחותו של טל יפרח ז"ל. מאז אוקטובר מקדמת העמותה בין היתר שיח בין אחים ותיקים בשכול לחדשים ועשייה חווייתית שמעניקה הפוגה ותרפיה ושיצרה מעגלי שיח ומנטורים של אחים ותיקים בשכול, שעוטפים אותם ונותנים להם יד במסע המטלטל הזה.
בשבוע שעבר קיימה העמותה אירוע תחת הכותרת "23'–73'", אירוע שבמקור היה אמור בכלל לציין 50 שנה למלחמת יום הכיפורים ונדחה מאוקטובר מהסיבות המובנות. המלחמה ה"חדשה" הכתיבה אפיון שונה לאירוע הדחוי, שנערך לבסוף בצילו של הפער בן 50 השנה שמאגד שתי קבוצות אחים שכולים שונות מאוד, אך בכל זאת דומות. גם סויסה וחורש נמנו עם האחים שהשתתפו באותו האירוע, שנערך בהובלת העמותה ויד יצחק בן צבי ובתמיכת משרד התרבות והספורט.
עם ותק של 50 שנה סוגיית האחים ומקומם במורשת השכול הישראלית מעסיקה מאוד את חורש - למרות, ואולי בגלל, כל השנים שחלפו. "בתקופה ההיא אני הייתי בן 16, והאחיות שלי צעירות יותר. מבחינת המדינה אנחנו האחים היינו שקופים לחלוטין", הוא משתף. "בשבוע שעבר הייתי בישיבה בכנסת בעניין של האחים, באתי מטעם עמותת האחים שלנו. דיברתי, אבל כשאני מסתכל בדיעבד מציק לי דבר אחד. אימא שלי איבדה את כל שמחת החיים שלה ולצערנו נפטרה צעירה, בגיל 54. אם היה מישהו במדינה שתופס אותנו הילדים שלה, מסביר לנו איך להתנהל מולה כדי קצת להרים אותה, אולי היינו זוכים שתחיה איתנו עוד קצת, ואולי הייתה זוכה להכיר את הילדים שלי, הנכדים שלהם. אני, שהייתי אז בתיכון, הידרדרתי בלימודים כי אמרתי לעצמי, 'בשביל מה להשקיע, מתים עוד מעט'".
סויסה נאלצת להסכים עם חורש. "אתה לא מפסיק להיות אח שכול. זה לנצח. וגם האחיינים שלהם לא מפסיקים להיות אחיינים, ואפילו אין הגדרה לזה. הבת שלי תמיד תחיה בצל האובדן הזה, ואין שום דבר, שום מעטפת שיכולה לטפל בה, גם לא דרך משרד החינוך. כשהבת שלי קיבלה את ההודעה התקשרתי ישר לגננת וסיפרתי לה שככה וככה קרה. אמרתי לה, 'אני לא יודעת איך תמר תקבל את זה. אני מבקשת שתתקשרי לפסיכולוגית או ליועצת שיבואו לדבר איתה'. הגננת הייתה מדהימה. הניעה את האוטו והגיעה אלינו וישבה עם הבת שלי לבד איזה ארבע שעות. אבל זה היה מפגש אחד, ובזה זה נגמר. מה יהיה עכשיו כל האחים הקטנים, כל אלו שלא יכולים להגיע למפגש של עמותת האחים שלנו? כשאני חושבת על אחים שכולים בגיל של הבת שלי אני רואה את ההתמודדות שלה ואומרת לעצמי: מה ההורים יכולים לעשות בכלל?"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv