כשמתבוננים על מאורעות 7 באוקטובר, בחלוף חצי שנה, יש לבחון את הישגיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אל מול היעד שהציב לעצמו בשדה הפוליטי. אם בתחום הצבאי שם לו נתניהו למטרה למוטט את חמאס ולהחזיר את החטופים, בתחום הפוליטי היה לו רק יעד אחד – לשרוד. להישאר בתפקיד כמה שיותר זמן, מתוך הבנה שיהיה לו קשה לנצח בבחירות נוספות. האמצעי היה תחזוק 64 חברי הכנסת, כמעט בכל מחיר.
יעד משלים, כבונוס, היה להטיל את האחריות על כל מה שזז חוץ ממנו – ההפגנות, הצבא ואפילו חלק מהאופוזיציה. במהלך ששת החודשים שחלפו קיבל נתניהו כמה החלטות נכונות, אך גם טעה בניווט בפניות חשובות – וכשנקודת הפתיחה כל כך נמוכה, מרחב התמרון לשגיאות קטן ביותר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זה התחיל בהחלטה של ראש הממשלה שלא לקבל אחריות. "כולם יצטרכו לתת תשובות קשות, גם אני", הצהיר שוב ושוב, "אך זה יקרה אחרי המלחמה". נתניהו עשה זאת משני טעמים – ראשית הוא באמת מאמין שאינו אחראי למצב אלא קורבן של הנסיבות. קורבן של ההפגנות, קורבן של קצונה שלא שיתפה אותו ושל אליטה שרוצה להדיח אותו.
שנית, נתניהו רצה שגם הצוות שלו ושותפיו הקואליציוניים ירגישו ככה – שההידבקות לכיסא תהיה הנורמה. הרי אם ראש הממשלה לא מקבל שום אחריות, מדוע שזוטרים ממנו יעשו זאת? ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה מבחינה קואליציונית מעבר למצופה – 64 חברי כנסת, שחלקם רצו לקבור את עצמם מתחת לאדמה אחרי 7 באוקטובר, מתהלכים כעת בזחיחות. כשהם נשאלים על תאריך מוסכם לבחירות הם גם עונים בהתרסה שכבר יש אחד כזה – אוקטובר 2026. אירוע טרור שבו נרצחו יותר מ-1,200 ישראלים והוביל למלחמה עם מאות נופלים אינו סיבה לקצר כהונה אפילו ביום אחד.
אבל מבחינה ציבורית ההחלטה הזו פגעה בנתניהו: גם בסטנדרטים הישראליים הנמוכים, התכחשות מוחלטת לאירוע בסדר גודל כזה לא מתקבלת על הדעת. כיצד יגיע תיקון, אם איש לא מכיר בבעיה? ההתנערות של נתניהו נתפסה כאקט אנטי-מנהיגותי ואותתה לרבים שניהול המלחמה, חודשים קדימה, עלול להיות נגוע בשיקולי הישרדות פוליטית.
זה מוביל אותנו להחלטה החשובה ביותר של נתניהו – צירוף המחנה הממלכתי לממשלה. האמת היא שזה היה כורח הנסיבות, שכן זו הייתה דרישה אמריקנית שנועדה לחזק את הלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל בעולם. מבחינה פוליטית מדובר במהלך מבריק: נתניהו ידע שה-DNA של בני גנץ יקשה עליו לפרוש והוא יישאב פנימה. גנץ מעולם לא התחבר לקונספט של אופוזיציה, ולראיה – גם אמש (רביעי), במסיבת העיתונאים שכינס, הבהיר שאין לו שום כוונה לפרוש בשבועות הקרובים. בנוסף הבין נתניהו שניהול המבצע – לטוב ולרע – ייפול גם על כתפיו של גנץ. כניסת גנץ הורידה משמעותית את הלחץ בתוך הקואליציה בחודשים הקריטיים הראשונים, ולמעשה אפשרה לנתניהו לצלוח את השלב הרגיש ביותר.
החלטה מרכזית אחרת של נתניהו הייתה להשאיר בחוץ את אביגדור ליברמן ואת גדעון סער ואף את יאיר לפיד. מבחינה פוליטית זו כמובן שגיאה: נתניהו פספס הזדמנות נדירה לקבל לגיטימציה מיריבים פוליטיים מושבעים ולהאריך את חיי ממשלתו ובעיקר חשף את נקודת התורפה שלו – נתניהו מודל 2024 הוא אדם חשדן ומסוגר שאינו מסוגל לבנות בריתות וצירים חדשים. בעידן שבו הציבור כמה לאיחוד השורות, זוהי בעיה קשה במיוחד.
ההחלטה האחרונה, והיא גם זו שעשויה לחרוץ את גורלו הפוליטי של נתניהו, נוגעת לחוק הגיוס. כחלק מההחלטה לשמר את 64 המנדטים בכל מחיר, אפשר נתניהו לשותפיו החרדים להוביל את החקיקה הרגישה. זו הייתה טעות אסטרטגית שסימנה לציבור שהחתול עומד לשמור על השמנת. איזה חוק גיוס יכול לצאת תחת ידיהם של ראשי המפלגות החרדיות? נתניהו לא השכיל להבין שבסוגיה רגישה כזו, שבה נדרשת במקביל הארכה דרמטית של משך השירות למשרתים, יש אפס סובלנות לחוקי ישראבלוף ולמהלכי סרק. התוצאה היא אפקט הבומרנג המפואר – ההחלטה הובילה לשלילת תקצוב הישיבות, ולכך שחלק מהמפלגות החרדיות מתלבטות אם כל העסק בכלל כדאי להם.
אז כמה אפשר יהיה להחזיק את העסק יחד? כל עוד גנץ בפנים – כנראה עוד הרבה. אבל אם יו"ר המחנה הממלכתי יפרוש בתחילת כנס הקיץ, בטענה שלא נקבע תאריך לבחירות, סיר הלחץ ישוב לבעבע. בקואליציה יש המסמנים את מרץ 2025 כמועד אפשרי לבחירות, אם סוגיית הגיוס לא תיפתר עד אז. אחרים נחושים להגיע עד ל-2026, ולו רק כדי לא לתת ליריבים הפוליטיים של נתניהו את התענוג.
כך או כך, אם נתניהו לא יצליח למצוא פתרונות לסוגיית הגיוס – גם עסקה שכורכת את הגיוס עם הקדמת הבחירות עשויה לשוב לשולחן, חרף כל ההכחשות.
