שמי הוא יפה אדר, אני בת 86, נחטפתי מביתי שבקיבוץ ניר עוז. תמיר, נכדי הבכור, יצא להגן על הקהילה שכה אהב, משאיר בממ"ד אישה ושני ילדים צעירים. הוא נחטף ונרצח. גופתו עדיין מוחזקת בשבי חמאס.
כשאני יושבת לכתוב את המילים האלו אני חוזרת לאותם רגשות קשים שהציפו אותי במהלך 49 הימים שהוחזקתי בהם בשבי, וחלקם מלווים אותי גם היום. 49 ימים ארוכים שבהם הייתי מנותקת מהבית שלי, מהקהילה שלי ומהמשפחה שלי, חשה פחד, כאב וחוסר אונים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נולדתי לפני 86 שנים בפתח תקווה, טרם הוקמה מדינת ישראל. אני זוכרת את חגיגות העצמאות ואת הריקודים ברחובות. אני גם זוכרת כל מלחמה. בחרתי לבנות את ביתי בקיבוץ ניר עוז, שגובל ברצועת עזה, ולגדל את ילדיי ואת נכדיי שם מתוך אמונה עמוקה בחשיבות הפרחת השממה בנגב וביסוס החיים בגבולות המדינה – ומתוך אהבה למה שחשבנו שהוא גן עדן ובן רגע הפך לגיהינום עלי אדמות. האמנתי בכל ליבי שבשעת הצורך מדינת ישראל תגן עליי. הגדרות שהבטיחו לנו שיהיו מכשול, הצבא החזק, המודיעין - כל אלה נתנו לי תחושת מוגנות.
התחושה היא שמדינת ישראל, המדינה שחשבתי שהיא הבית שלי, לא דאגה לי כשהייתי הכי זקוקה לה. זה לא רק הכאב שלי, זה כאבם של 101 החטופים שנשארו בשבי
לצערי כל אלה התנפצו בבוקר 7 באוקטובר. איש לא הגיע לעזור לנו כשנחילי המחבלים פשטו על הקיבוץ ועשו בו ככל העולה על רוחם. איש לא הגיע כשחטפו אותי בקלנועית לרצועת עזה. חרוטה לי בראשי התמונה של מאות המחבלים חוצים את גדר הקיבוץ, ושאלה אחת חזרה שוב ושוב: איפה הצבא?
במשך שנים רבות הייתה המדינה בעיניי סמל לביטחון ולשלום. הייתי גאה לחיות כאן, לצד משפחתי וחבריי, מגדלת ילדים, נכדים ונינים ומביטה אל העתיד בתקווה. אך כאשר מצאתי עצמי בשבי, המחשבות שצפו היו אחרות לחלוטין. התחלתי לתהות: האם אני חשובה באמת? האם המדינה הזו רואה אותי? הימים בשבי היו קשים ומייאשים. לא רק על חיי פחדתי, אלא גם על חיי משפחתי והאנשים היקרים לי. חוויתי תחושות של חוסר ערך, כאילו אני נעלמת, כאילו מדינת ישראל שכחה אותי. התחושה הייתה של הפקרות, של חוסר אכפתיות.
לשמחתי, זכיתי לחזור מהשבי בעסקה, לאחר 49 ימים. מאז חזרתי הביתה אני נושאת איתי לא רק את כאבי השבי אלא גם את תחושת הפגיעות שלי. התחושה הזו שמדינת ישראל, המדינה שחשבתי שהיא הבית שלי, לא דאגה לי כשהייתי הכי זקוקה לה. זה לא רק הכאב שלי; זה כאבם של 101 החטופים שנשארו בשבי, כל אחד מהם זקוק לשוב לביתו ומי בהם שחי – גם לחיבוק, לאהבה. כל אחד מהם הוא חלק מהחברה שלנו, והכאב שלהם הוא כאב לאומי.
אני רוצה לדעת שהמדינה שלי מקבלת אחריות, שהיא רואה אותנו. אם היא רואה אותנו, היא חייבת לפעול למען החזרת החטופים. אנחנו צריכים לדעת שהחיים שלנו חשובים. במילים אלה אני פונה אל המדינה, אל ממשלת ישראל: אל תפקירו אותנו שוב
הדרך לשיקום ארוכה, הן פיזית והן נפשית, אך אין אפשרות להשתקם באמת כל עוד הימים חולפים והחטופים עוד שם, במציאות שבה אנחנו מקבלים בשורה קשה אחרי בשורה קשה על חברי קיבוץ וחטופים אחרים שנרצחו בעודם בשבי. אין אפשרות להשתקם באמת כשאין לנו קבר לפקוד, מקום להתייחד עם זכרו של תמיר, כשאנו לא יכולים לסגור מעגל ולשים קץ לסיפור המר שלנו. החזרה מהשבי היא רק תחילת הדרך. אני ושורדי השבי האחרים זקוקים לתמיכה, לתהליך ארוך של ריפוי נפשי וגופני. אנו זקוקים לכך שהמדינה תכיר בנו, במאבק שלנו, בכאב שלנו ובזה של בני המשפחה שלנו.
אני חושבת על מה שקרה לי ועל מה שקרה לכולנו, ואני לא יכולה להימנע מהמחשבה על העתיד, על איזו מדינה אנחנו משאירים אחרינו לדורות הבאים. האם נכדיי וניניי יגדלו במדינה שהם בטוחים ומוגנים בה, יודעים שבעת צרה היא תעשה הכול כדי להגן עליהם? האם הם יחיו בחברה שסועה ומנותקת או בחברה של אחדות ואהבת האדם באשר הוא אדם?
אני לא רוצה להרגיש שוב את התחושה הזו של הפקרות. אני רוצה לדעת שהמדינה שלי מקבלת אחריות, שהיא רואה אותנו. אם היא רואה אותנו, היא חייבת לפעול למען החזרת החטופים. אנחנו צריכים לדעת שהחיים שלנו חשובים. במילים אלה אני פונה אל המדינה, אל ממשלת ישראל: אל תפקירו אותנו שוב. אתם חייבים לדאוג לאותם 101 חטופים שעדיין בשבי, כדי שגם אני, וגם כל החטופים שחזרו, נוכל למצוא את הדרך להירפא. הבטיחו לנו שלא נרגיש שוב נטושים, שלא תשכחו אותנו.