עומר ויינשטיין ממטולה היה באצבע הגליל סוג של סלב מקומי; אדם שלא רק חבריו החקלאים הכירו והוקירו אלא גם מוכר החומוס מקריית שמונה, שמתעקש עדיין להמשיך ולעבוד בעיר הנטושה, או המתדלקים בתחנות הדלק. מי שנולד במטולה התקבל בבגרותו לחברות בקיבוץ דפנה, וכך גישר בין שתי אוכלוסיות: זו של ה"בראדים" קשי העורף מהמושבות הוותיקות, צאצאי החלוצים מהעליות הראשונות, והקיבוצניקים המעודנים יותר. אך עומר לא באמת נטש את המושבה הוותיקה, שבה המשיך לעבוד עם אביו במטעים המשפחתיים.
משפחת ויינשטיין הייתה מהמייסדות של מטולה — כבר 130 שנה הם שם עם התפוחים ושאר הפירות הנשירים שהמשפחה, על כל דורותיה, מקפידה להמשיך ולגדל. שם, בחלקה המשפחתית, עומר בן ה-47 נרצח ביום חמישי שעבר, יחד עם ארבעה מעובדיו התאילנדים. למרבה האסון, היה זה אביו משה שהגיע ראשון לאזור ומצא את בנו מוטל מת בחלקה.
"שמע, אין הרבה חקלאים במטולה. פעם היו עשרות והיום אנחנו בודדים", אומר לבב וינברג, שכן מטולאי וחבר קרוב של ויינשטיין ז"ל. "ומתוך החקלאים שיש במטולה, יש את אותם חקלאים שיש להם דור המשך, ויש את החקלאים שאצלם זה עניין של זמן עד שהמשק ייסגר. עומר היה בן ממשיך של אבא שלו, שהיום בן 75, והוא היה מעמודי התווך של מטולה. חוץ מזה שהיה בן אדם טוב ואהב מאוד לעזור לכולם, הוא היה פשוט מקצוען בתחומו. לא הרבה חקלאים הולכים ולוקחים את הנושא הזה ברצינות והולכים ללימודים. הוא היה אגרונום בהכשרתו, סיים בהצטיינות את לימודיו וקיבל פרס לחקלאי מצטיין".
"הוא היה עושה ניסיונות והיה מוביל כל מיני מיזמים. תמיד היה לוקח את מה שהוא עושה ומשתף את כולם, כי רצה שכולם יתקדמו ויהיו באותו קו. הוא ניסה כל הזמן לקרב בין כל מיני קבוצות שהיו במטולה. ובסוף, כל פעם שהייתה לי תקלה או בעיה והייתי מתקשר, הוא לא רק היה נותן לי את הפתרון מה לעשות כדי לסדר את זה, אלא גם היה מתקשר אחר כך ומוודא שהכול עובד כמו שצריך ואומר שאם אני צריך עוד משהו — שאתקשר".
בשנה האחרונה, כמה פעמים מצאת את עצמך בסיטואציות שזה היה מאוד קרוב?
"קשה לספור, אבל לא מעט. פעם אחת קטפנו פרי בשער פאטמה וירו מעל הראש שלנו טילי נ"ט. היינו בחלקה שנמצאת 30 מטר מהגבול. אני זוכר שהתקשרתי לחמ"ל של הצבא ואמרתי להם 'כרגע ראינו טיל שפגע בבסיס'. אז אומרים לנו 'אבל עוד לא קיבלנו שום דיווח'. אמרתי להם 'עוד רגע תקבלו'. תוך כדי שאני מדבר איתם, אנחנו רואים גם את הטיל השני עף מעל הראש. פעם אחת קטפנו מטע קיווי, יצאנו משם ואולי שתי דקות אחר כך, כשהיינו על הכביש הראשי בדרך החוצה, נפלה מרגמה בדיוק איפה שקטפנו. לא חסר סיפורים כאלה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"פעם אחת נחת טיל מרחפן והקפצתי את הצבא. הם ביקשו ממני לבוא לראות איפה זה. הראיתי להם, ותוך כדי שהתקרבנו התפוצץ הרחפן ועפו רסיסים על האוטו. רק ביום רביעי שעבר הייתה נפילה 50 מטר מאיתנו, ושבוע לפני זה עוד נפילה 100 מטר מאיתנו. אלה אירועים מאוד מלחיצים ולא נעימים. פעם אחת אפילו היה ירי נק"ל — אנחנו עוד לא יודעים של מי — אבל זה פגע לי ממש במכלים של הפרי ועשה חורים. אם מישהו במרכז אכל נקטרינה והיה לו בפנים קליע, זה שלי", מוסיף וינברג עם חיוך מעט מריר.
איך יוצאים לעבודה בסיטואציה כזו?
"אתה מסבך אותי עכשיו עם אשתי. גם היא שואלת את אותן שאלות. יש פה איזושהי אמונה ובסוף האמונה הזו היא מה ששולחת אותנו. אני לא אדם דתי, אבל אני כן מאמין שקו הגבול בסוף יקבע איפה תעבור המחרשה, וגם על זה גדלתי. אני יליד מטולה. זו הפעם הראשונה שאני נמצא כל כך הרבה זמן מחוץ לבית במטולה, ומעולם לא דמיינתי שאני אעזוב את מטולה או אנטוש אותה", אומר וינברג שכרגע מתגורר זמנית בראש פינה. "אני עולה כמעט כל יום למטולה, עובד עם הפועלים ומוציא אותם לעבודה. אני לא יכול לשלוח את הפועלים בלי להיות איתם, ויש פה, אני חושב, גם ביטחון לאומי בסוף. אני מבין שאם אני לא אעבד את המטעים שלי עד הקצה, אז כמו שאני מוותר על השטח הזה — גם המדינה תוותר על השטח הזה".
7 הרוגים בתוך שעות, כולם חקלאים
במטח למטולה נהרגו ויינשטיין וארבעה מעובדיו: קאוויסאק פאפאנאנג, אקאפון וואנאסאי, טאנה טיג'אנטק ופראיאט פילאטרם. בעקבות אותה טרגדיה, תאילנד דרשה מישראל שלא תאפשר לאזרחיה לעבוד בקו האש. שעות ספורות לאחר הפגיעה הקטלנית ליד מטולה, פגע שיגור נוסף בכרם זיתים סמוך לשפרעם וקטל את מינא שפיק חסון ובנה כרמי רג'א, שניהם תושבי העיר שיצאו למסוק לעת שקיעה. שבעה אזרחים הרוגים בתוך שעות ספורות — וכולם חקלאים. השבוע ביום רביעי הצטרף שם נוסף לרשימה: סיון שדה, צעיר בן 18 לקראת גיוס מכפר מסריק, שגופתו נמצאה לאחר שנפגע מרסיס רקטה בשטח חקלאי ("שטח פתוח") בסמוך ליישובו.
כשמגישי החדשות או פיקוד העורף מדברים על "שטחים פתוחים", מה שעומד לרוב מאחורי אותו ביטוי שחוק כבר הוא החבר'ה האלה והחלקות שהם מעבדים במסירות — חלקות שלרוב לא נפגעו כמעט למרות המצב העגום. כמו ויינשטיין ז"ל ווינברג יבדל"א, חקלאי האזור כולו חיים תחת האיום הבלתי פוסק הזה כבר יותר משנה. זוהי מציאות החיים באזור שחי בעיקר מחקלאות. בחלק ממטעי האזור אפשר לראות אומנם מיגוניות שנטעו בינות לתלמים, אך אלו מעטות, ומה בכלל שווה מיגונית אחת בחלקה כשאתה נמצא בכלל בקצה האחר שלה באזור שבו זמן ההתרעה הוא אפסי, ותחתיך אדמת הגליל ההררית — שלא בדיוק אידיאלית לריצה מהירה.
"הסכנה היא לא יום-יומית, היא כל דקה", מבהיר וינברג. "משרד החקלאות הקצה כמות מסוימת של מיגוניות, אבל הן נשארו מאחור. כי לא נתנו להם אישור להציב אותן במטעים, כי מסוכן מדי — רק כדי שתבין כמה זה מסוכן. ובכלל, הקרבה לגבול לא מאפשרת לנו זמן לרוץ או לתפוס מרחב מוגן, גם אם היה לנו. זה מתחיל מפצמ"רים שיכולים ליפול. עד לא מזמן היו נ"טים שכל הזמן עפו עלינו".
"צריך להגיע כדי להבין, לראות בעיניים שאתה חשוף מכל הכיוונים ולראות על הכביש את כל הנפילות מסביבך ואת הבתים והמטעים ההרוסים. אני כל יום בבוקר הולך לתקן תקלות מים שנוצרו מנפילות שהיו ביום שחלף. ככה אני מתחיל את הבוקר שלי. אם פעם הייתי הולך ומתקן תקלות כתוצאה מחיות שהיו באות ואוכלות את הצינורות ועושות חורים, היום 90% מהתקלות שיש לי הן כתוצאה מנפילות. וגם יש נזק מכוחות צבא, שעושים לא מעט נזקים כשנכנסים ויוצאים ללבנון".
"להיות לא זהיר, אלא סופר-זהיר"
"דבר כזה לא היה פה מאז קום המדינה", מבהיר יו"ר ארגון מגדלי הפירות בישראל, ירון בלחסן, בעצמו תושב האזור מרמות נפתלי. "החקלאים בעצם לא יכלו לעבוד כמו בשגרה ועשו השנה רק את מה שהם היו חייבים לעשות. זה סרט אחד גדול מה שהיה פה. זה התבטא בכל נושא אחזקת המטעים — דרך הריסוסים והקטיפים שחלקם הגדול לא נקטף. יש מטעים על גבי מטעים שבהם הפירות נשרו לאדמה בלי שיקטפו אותם, כי אי אפשר היה להיכנס לשטח. חלק מהשטחים היו שטחים צבאיים סגורים".
"נניח שעכשיו הגיע מועד הקטיף של האגסים. אז אין ברירה, מחר בבוקר חייבים להיכנס למטע. מי שיש לו 100 דונמים צריך עכשיו בשבועיים שלמים לעשות קטיף, ופועלים צריכים להגיע. מגיעים הפועלים, נכנסים לשטח, פתאום יש טיווח לשטח, נפילות ורעש נוראי. הפועלים זורקים את הכול וחוזרים הביתה, והחקלאי נשאר עם הפרי על העצים. בתוך המטע אתה צריך להיות לא זהיר, אלא סופר-זהיר, כדי שתיחשף כמה שפחות לנקודות של האויב: כל השטחים הם מתחת לכפרים של האויב".
"משרד החקלאות עשה ככל שניתן כדי לעזור", הוא מבהיר. "מבחינת המדינה — 'אל תרד למטעים, אנחנו ניתן לך פיצויים והכול בסדר'. אבל זה לא הולך ככה. חקלאי לא יכול לראות את הפרי שלו על העצים ולא לקטוף אותו. אין דבר כזה. בתכלס, מה שכן עושים, זה שכל יום יש מפה שנשלחת לחקלאים ובה כתוב איפה הם האזורים היותר מסוכנים והפחות מסוכנים לפי גורמי מודיעין. בהתאם לזה, הצבא נותן או לא נותן את האישורים להיכנס פנימה לשטח על בסיס יום ביומו".
"מספיק את רגע הנאחס הזה וזהו, אתה מסיים"
"מה שקרה עם עומר זה פוקס רע שהיה יכול לקרות גם לי", מצהיר מאור צ'רנה מקיבוץ יפתח, רכז המטעים של הקיבוץ. "החטאה של 100 מטר לפה או לשם — זה היום-יום של כל חקלאי בצפון. עוד יום עבר בשלום; כמעט 400 יום עברו בשלום. אתה יודע, מספיק את רגע הנאחס הזה וזהו, אתה מסיים לצערנו כמו עומר או נשאר פצוע קשה, כמו הרבה חבר'ה אחרים שזה גם קרה להם."
ואיך חיים עם הידיעה שאתה חי ברולטה רוסית?
"בהכחשה. אתה מספר לעצמך סיפור. האפוס הציוני חשוב פה, ואתה באמת עושה את זה כי אתה מאמין בזה ואתה חושב ולא יכול לוותר על השטח הזה ועל הרצון לעבוד. נשרפו 300 דונמים במטעים של קיבוץ יפתח ונשבר הלב. ברגע אחד הם נשרפו. אבל ממשיכים לעבוד. אופציה אחרת פשוט לא תקרה. אין סיכוי".
"ביום חמישי האחרון, באותו יום ממש שעומר נהרג, הייתה גם אזעקה בשטחים פתוחים והייתה נפילה 400 מטר מאיתנו. אנחנו בדיוק מסקנו זיתים. שמענו את האזעקה רק מהאפליקציה ופשוט נשכבנו על האדמה, ושעה אחרי זה התבשרנו על עומר. אתה מבין שזה היה יכול להיגמר גם פה ככה. מה זה 400 מטר? זה כלום ושום דבר, זה אלפית במרגמה שמכוונים אותה לכיוון כזה או אחר". בצה"ל מאשרים כי בחלק מהשטחים הפתוחים אין צופרים, ועל כן יש צורך הוריד את האפליקציה של פיקוד העורף ולהגדיר בה אזורי עניין.
"היו לי פה מטחים של 50 רקטות לכיוון עמק החולה, שיירטו מעל המטע ובעצם שוב פעם לא הייתה אזעקה אבל ראינו את כל היירוטים מעל הראש", מספר צ'רנה. "נשכבנו למטה על האדמה ונפלו רסיסים מסביב, קצת רחוק יותר מאיתנו. הייתי פה איזה בוקר וגם, בלי התרעה, מיירט יצא ופשוט יירט כטב"ם פה מעל הקיבוץ, 20 מטר מעל הראש שלי. במקרה שלי הרולטה הייתה קצת רחוקה".
"זמן ההתרעה הוא 3 שניות. במקרה הטוב"
"עופר יש הרבה. אבל פושקו יש רק אחד", אומר עופר מוסקוביץ' מקיבוץ משגב עם, כלומר "פושקו" בשבילכם. "אם תסתובב בגליל העליון ותשאל אנשים אם הם מכירים את עופר ממשגב עם, אולי מעטים יידעו. אבל אם תשאל אותם אם הם מכירים את פושקו, סדר גודל של 89% יגידו לך 'ודאי'". ומאיפה הכינוי? "זה היסטוריה, עזוב. זה מהתקופה של תנועת הנוער וכאלה. סיפור ארוך. סיפור ארוך מאוד."
בנוסף למטעי הקיבוץ שלו, פושקו הוא גם בעליה של חלקה גדולה בסמוך לכפר יובל שליד מטולה. שם, בחלקה, הוא חווה מקרוב את הסכנה שממטיר עליו ועל שכניו חיזבאללה. "זה לגמרי פחד מוות. אבל הייתה אבולוציה. בתחילת המלחמה פחדנו מאוד כי לא ידענו מה קורה והשטח נמצא באזור מאוד בעייתי. אז מאוד חששנו, בייחוד חששנו מהקטע של חדירות ופחות מטילים. טילים אנחנו כבר מכירים".
"לאט-לאט התרגלנו לכל הסיטואציה ולכל מה שקורה ותפסנו ביטחון. היינו נכנסים לשטח הרבה יותר בקלות. ואז הגיעו הנ"טים לכיוון השטחים החקלאיים. תמיד אמרו לנו שהם יורים רק על הצבא, אבל אז הם התחילו לירות על השטחים, ואז גם התחיל הלחץ של הרבה מאוד חקלאים שדרשו לקבל מיגוניות לשטח. עכשיו, מה זה מיגוניות לשטח? נגיד השטח של 400 דונמים — מיגונית אחת לא תספיק לכלום, בטח אם אתה נמצא בקצה השטח. זה כמו שאני אגיד לך בבית שיש מיגונית בקצה הרחוב".
הקמת המקלטים הציבוריים היא באחריות הרשות המקומית, כך קובע חוק התגוננות אזרחית, ומיגון פרטי הוא באחריות הפרט - האזרח. המיגונית, לפי תפיסת הצבא, היא לא תחליף לממ"ד או מקלט - והמיגון הציבורי מתבצע בהתאם לתקציב המדינה והחלטות הממשלה.
"זמן ההתרעה הוא שלוש שניות. זה במקרה הטוב", מספר פושקו. "בדרך כלל מה שקורה אצלנו זה שאתה שומע את הבום ומיד אחרי את האזעקה. אבל בטילי נ"ט אין שום אזעקה, שום התראה, שום דבר - פתאום אתה שומע בום ואתה לא יודע מאיפה זה בא לך. זה הפחד הכי גדול שיש. פחד מטורף".
חיזבאללה מחפשים לפגוע בכם, החקלאים?
"בהתחלה אמרנו 'או-קיי, מחפשים את הצבא'. אבל אז הם ניסו לפגוע גם בנו. נהרג להם אזרח, אז אצלם זה תמיד משוואה — 'נהרג אזרח, אז אנחנו נהרוג אזרח'. מבחינתם זה לגיטימי לירות גם בנו. פעם, כשהייתי מסתובב בקיבוץ, הייתי אומר להם 'חבר'ה, אין לכם מה לדאוג', כי הם ירו רק על אנשים עם מדים. אבל זה כבר לא המצב. הם יורים גם על העובדים של חברת החשמל ומקורות".
"לא מעט פעמים זה היה קרוב אליי, לפחות פעמיים-שלוש", אומר פושקו. "הם מנסים לירות לכיוון כפר יובל ומה שהם מפספסים מגיע אליי לשטח. וזה מפחיד. פעם אחת זה פגע בבית בכפר יובל ואז אתה עומד ופשוט קופא. לא הייתה לי מיגונית. זה כזה בום, כזה פיצוץ, שזה מרעיד אותך לגמרי ואתה ישר ננעל. זה פחד שאי אפשר להסביר אותו. הרבה פעמים אומרים לך 'שכב על הרצפה'. אבל אתה בהלם, אז אין לך זמן, אתה לא חושב על הקטע של לשכב על הרצפה. אינסטינקטיבית אתה עומד. זאת הבעיה עם רוב הנפגעים. בדרך כלל רוב הנפגעים, אם היו נשכבים על הרצפה, סביר להניח שהפגיעות היו יותר קלות — גם מנ"טים וגם מפצמ"רים".
אתה מרגיש בר מזל?
"אני מאמין בגורל. אם רשום איפשהו שאני אצטרך ללכת מחר, אז אני מחר אפגע. אבל אני לא מתגרה בגורל. ועכשיו, בעקבות המקרה הנורא שקרה במטולה עם עומר ויינשטיין, שהוא חבר מאוד טוב, זה הפיל הרבה אסימונים אצל הרבה מאוד חקלאים. אני אישית בחרתי לעבור את היבול של השנה. השטח שלי כרגע הוא שטח צבאי סגור, והצבא לא מאפשר לי להיכנס פנימה. אני לא מסתכן ואני לא אסכן את העובדים שלי. אבל אם היינו מדברים בשבוע שעבר, לא היינו מדברים כך".
"כל החלטה לצאת לקטיף - היא גורלית"
"ממש בערב יום הכיפורים נהרג לנו פועל מתאילנד מפיצוץ של נפל", מספר אסף שוורץ מקיבוץ יראון על ניסן מירם בן ה-42. "זו טראומה מאוד גדולה, גם במטע וגם בקיבוץ עצמו. העובדים יודעים שכששומעים אזעקה נשכבים ומחכים. בימים האחרונים זה אזעקות פעמיים ביום, לפעמים גם שלוש. הנפל הזה שהתאילנדי שלנו דרך לידו, אני אישית עברתי ליד זה באותו יום כמה פעמים, ולא זיהינו את זה. אבל אתה יודע, אנחנו נמצאים באזור שבו כל הזמן נופלים דברים. מוסך הטרקטורים שלנו חטף טיל כמה שעות לפני שאנחנו סיימנו לעבוד שם. היינו במטע האבוקדו שלנו, וקצת אחרי שיצאנו נפלה שם מרגמה. והמטע הזה נמצא באזור שהוא מוגן יחסית".
"אני יכול להגיד שבהתחלה זה היה אפילו קצת יותר מפחיד. עכשיו אין לנו נ"ט, אבל יש לנו את האיומים של המרגמות. כל החלטה כזאת — להחליט אם מחר בבוקר לצאת לקטיף — היא גורלית", אומר שוורץ. "אתה מקבל אישור לצאת לעבודה רק יום קודם בערב. אתה עושה את השיקול הזה כל הזמן: אני חשוף או לא חשוף. כל הזמן, רואים אותי או לא רואים אותי. אתה הולך בתוך הקיבוץ או בתוך המטע, ואתה כל הזמן חושב 'רגע, תשימו את הרכבים פה. לא, אל תעמדו כאן, אל תעמדו שם, אתם חשופים למארון א-ראס, אתם חשופים ליארון'. וזה כל הזמן. היום יש פחות את האיום הזה, אבל מצד שני אתה יודע שיכולה להיות נפילה, לא עלינו, כמו שהייתה במטולה ומשום מקום, בום. שלום ולהתראות".
ועם כל הכבוד לציונות, שממנה הייתה בשפע בכתבה הזו, יש גם כלכלה על הפרק. "אני לא סומך על הפיצויים של צה"ל ושל מס רכוש", אומר לבב וינברג. "אני לא סומך על הפיצויים של המדינה, וחווינו ממס רכוש מכות מאוד קשות. ב-2018, כשהיה את המבצע עם המנהרות (מבצע 'מגן צפוני', י"כ), נמצאה מנהרה אצלי. מאז ועד היום לא קיבלנו את כספי הפיצויים שמגיעים לנו. אני לא בונה עליהם, אני יודע איך הם אלופים בלא לשלם ולא לתת".
"אין מתווה מסודר, אתה לא יודע מה יהיה, וזו איזושהי רולטה נוראה בין הצורך שלך להתקיים ולהמשיך לעבד את האדמות כדי להתקיים פשוט. יחד עם זה שיש לי מטע שאני מגדל אותו כמה שנים והוא בשיאו עכשיו — הוא נותן את הפירות הכי גדולים. ואם אני לא אלך לשם ואפתח את המים וארסס אותו, הוא ימות. יש חקלאים במטולה שלקחו את הסיכון הזה וייבשו את המטעים שלהם. אני יכול להבין אותם, בפרט לאור מה שהיה ביום חמישי. זה חבר'ה שהם יחסית מבוגרים ואין להם בנים ממשיכים. הם יצאו ואני לא מאמין שהם יחזרו חזרה להשקיע עכשיו".
ועם זאת, "כשאתה חקלאי, אלה החיים שלך", מבהיר לסיום צ'רנה מיפתח. "יכולים להיות לך קרה או חמסין גדול מדי, או רוח חזקה, ואתה מפסיד את כל התוצרת שלך. כל יום בבוקר אתה קם בכל מקרה לאיזה מאבק שאתה לא ממש שולט בו. אז זה עוד פעם, זה עוד איום נוסף — האיום הביטחוני".
ויש הבדל בין לאבד יבול ללאבד את החיים.
"נכון. אבל אתה מנסה לנרמל את זה איכשהו. בסוף אם לא נהיה שם, כנראה אף אחד לא יהיה שם, כי אף אחד לא יבוא עכשיו תוך כדי מלחמה. אם אנחנו נלך, אז אף אחד אחר לא יהיה שם, על הגבול".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
תגובות
מרשות המיסים נמסר בתגובה: "קרן הפיצויים ברשות המיסים פועלת בהתאם לחוק מס רכוש כדי לפצות אזרחים ובעלי עסקים, בכלל זה גם חקלאים, בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו להם בגלל אירועי מלחמה ופעולות איבה. עובדי הקרן פועלים במסירות, לא פעם תוך סיכון חייהם, כדי לתת שירות מיטבי ומענה יעיל ומהיר לניזוקים. רק בשנה האחרונה, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, שילמה הקרן סכום של כ-1.7 מיליארד שקלים בכ-55 אלף תביעות בגין נזק ישיר למבנה, רכב, ציוד וכיוצ"ב, ועוד סכום של יותר מ-16 מיליארד שקלים בכ-582 אלף תביעות בגין נזק כלכלי עקיף לעסקים".
מצה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל מצוי במלחמה בגזרה הצפונית מזה כשנה, ועל כן פרוסים כוחות וכלים רבים במרחב כדי להגן על יישובי הצפון. צה"ל עובד בשיתוף פעולה הדוק עם המועצות המקומיות והתושבים ומקיים קשר רציף עם החקלאים, ועושה ככל הניתן למזער נזקים לסביבה ולמשק חקלאי. בין היתר, מתבצעת החרגה בעבודות לחקלאים בשטחים צבאיים סגורים בהתאם להערכת המצב. כמו כן, בשטחים פתוחים מופעלות התרעות פיקוד העורף דרך מספר פלטפורמות בהתאם למדיניות, בין היתר ביישומון פיקוד העורף. יש להישמע להנחיות פיקוד העורף המתעדכנות".