הייתי עם שלושה חברים בנובה כשהתחיל ירי הרקטות והחלטנו להישאר בין מכולות האשפה הצהובות. חשבנו ששם יהיה מוגן יחסית. היינו שם עד השעה שמונה, אז התחילו היריות לכיוון המסיבה עצמה. כשראינו את כל האנשים חוזרים פצועים הבנו שאנחנו חייבים לעוף משם, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, והתחילו לירות לכיווננו.
התחלנו לרוץ והתפצלנו. אני המשכתי לאזור החניון. נכנסתי לאחד מכלי הרכב שראיתי, בפנים כבר היו שלושה אנשים, את אף אחד מהם לא הכרתי עד לאותו רגע. אמרתי להם, "חבר'ה, אנחנו לא נוסעים לשום מקום עד שלא רואים מחבל. ברגע שנראה את הראשון שיקפוץ מולנו, נדע שאנחנו בורחים ממנו". הבנתי שאנחנו מוקפים, אבל לא ידעתי מי הכי קרוב. המחשבה הייתה לנהל סיכונים. לפעול באינסטינקט מול מה שאני רואה באותה שנייה עד שיגיע סיוע.
התחלתי לשמוע צעקות "אללהו אכבר" בערבית. סגרנו את הדלת ונסענו ברוורס. כשהגענו לאזור של העלייה לכביש ראינו לראשונה את כל כלי הרכב השרופים והגופות. הבנו שלהגיע לכביש ככה אי אפשר. הסתובבנו ואז חטפנו צרורות ירי
ובאמת חיכינו שם עד ששמענו חילופי ירי. הבחור שהיה איתנו באוטו יצא החוצה, ומאותו רגע נשארנו בתוך האוטו רק הנהג, בת הזוג שלו ואני. אחרי שהתחילו עוד פעם צרורות הירי אמרתי לנהג שיזיז את האוטו לצד השני של החניון. עמדנו שם מאחורי שני רכבים, כך שהיריות שנורו לכיווננו נספגו ברכבים שחצצו בינינו ובין מתחם המסיבה.
כעבור כמה דקות התחלתי לשמוע צעקות "אללהו אכבר" בערבית. עוד שניים שברחו גם הם מהמסיבה נכנסו איתנו לאוטו. סגרנו את הדלת ונסענו ברוורס. בערך ב-09:45 הצעתי שננסה להגיע לכביש דרך כביש הגישה של המסיבה. כשהגענו לאזור של העלייה לכביש ראינו לראשונה את כל הגופות וכלי הרכב השרופים. הבנו שלהגיע לכביש ככה אי אפשר. הסתובבנו – ואז חטפנו צרורות ירי לתא המטען. הנהג לחץ על הגז ונסענו בטירוף לתוך השטח. דאגנו למכונית, כי בסופו של דבר זה רכב קטן שאי אפשר להסתובב איתו יותר מדי בתוך השטח, אבל גם הבנו שאין ברירה. נסענו לכיוון קיבוץ בארי, דרך השטחים, והאוטו נחבל בדרך.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
באותו זמן ידענו שיש מחבלים בתוך בארי מהוואטסאפ והטלגרם, אבל לא ידענו באמת מה קורה בדיוק. ואז ראינו רכב של מחבלים בשטח. הסתובבנו, ניסינו לברוח ממנו והצלחנו למצוא דרך לעלות לכביש 232 לכיוון צפון. זה כבר קרה סמוך ל-10:30 בבוקר וכל הכביש כולו היה בשליטת מחבלי חמאס. שניות מעטות אחרי שעלינו לכביש הבנו מה קורה. הנהג צרח על כולנו להוריד את הראש. באותה שנייה הסתכלתי וראיתי מימיני במרחק של מטר או מטר וחצי אופנוען של חמאס. שני חבר'ה היו ישובים על האופנוע, אחד רכב, וזה שמאחור נשא M16 ארוך. הוא הסתכל לי בעיניים, ואני חושב שהוא לא הבין באותו רגע מי אנחנו. צרחתי לנהג בטירוף שייתן גז ובאותו רגע ראינו את כל מה שקרה על הכביש, מקווים שנצליח לשרוד את הנסיעה הזו, ואז התחילו לירות עלינו. הירי לא נפסק עד שלא נגמרה הנסיעה. במכונית פגעו, אבל איך לא פגעו בנו – את זה אף אחד מאיתנו לא יידע כנראה.
בכניסה לקיבוץ סעד ראינו כיכר ובה רכב משטרה. אבל אנחנו מבחינתנו לא ידענו אם אלה מחבלים או כוחותינו, כי עד עכשיו ראינו גם מחבלים שלבושים כמו חיילים. לא האמנו שיכולים להיות באזור הזה אנשים חיים מכוחותינו. המשכנו לנסוע מהר וניסינו לעקוף את הכיכר. ואז התחילו לירות עלינו גם מהכיכר, השוטרים. תוך כדי הירי התחלנו להבין שכוחותינו יורים עלינו. הירי היה מכוון טוב יותר, והקליעים נורו בבודדת ולא בצרורות. כשהתקרבנו ראינו שאלה באמת לא מחבלים. הגענו והתרסקנו על הכיכר. יצאנו מהרכב, צועקים שאנחנו ישראלים, ונשכבנו על הרצפה.
באותו יום ננטשנו שם. אין דרך טובה יותר להגיד את זה. אני לא בא בטענות לשום חייל שהיה בגזרה ונלחם, אבל ננטשנו. ומאותו יום אנחנו בעצם מנהלים איזושהי לחימה משלנו אל מול הביטוח הלאומי, שאומנם מנסה לעזור לנו, אבל בסופו של דבר זה תלוי גם בחקיקה וגם בכנסת. אנחנו מנסים להשיג לעצמנו את התמיכה הטובה ביותר כדי להמשיך בחיים, עם מינימום השפעה לטווח הארוך.
כבר הלכתי לפסיכולוגית על חשבוני, בגלל שעדיין לא יצאה הרפורמה שאנחנו יכולים לקבל פסיכולוגים, אז הייתי צריך להילחם כדי שהפסיכולוגית שלי תקבל מהם את הכסף. היום אנחנו ממשיכים להילחם בשביל לקבל איזושהי הכרה בלי העניין של אחוזי הנכות. כי מנסים להכניס אותנו לאיזושהי מסגרת של נכות. אנחנו כרגע נלחמים על הטיפולים שלנו ועל הזכות שלנו לחזור למה שהיינו קודם, לאותה רמת תפקוד, ללמוד ולעבוד.
מבחינת החקיקה עדיין הם תקועים באיך שזה היה לפני 7 באוקטובר, בפרוצדורה של מסלול מסודר שנקרא מסלול נכות, או מסלול של נפגעי פעולות האיבה. תלכו ותקבלו את האחוזים שלכם ואל תשכחו לבוא לוועדות אחת לשנתיים-שלוש. לכו לפסיכיאטרים כל החיים, תיקחו כדורים, ונמשיך משם.
באותו יום ננטשנו שם, אין דרך יותר טובה להגיד את זה. ומאותו יום אנחנו בעצם מנהלים איזושהי לחימה משלנו אל מול הביטוח הלאומי כדי להשיג את התמיכה הטובה ביותר ולהמשיך בחיים
אנחנו מצידנו מבינים שיש צורך במסלול נוסף, שלא היה עד היום, מסלול שנותן לנו את היכולת לשקם את עצמנו. אם זה באמצעות פסיכולוגים ואם זה בעבודה או בלימודים, עוד לפני הפרוצדורה של הנכות. רוב שורדי הטבח בפסטיבל נובה לא רוצים להיות "נכים" ואינם מחפשים שהמצב הזה ישתמר לטווח הארוך. אנחנו רוצים לסיים את זה כמה שיותר מהר.
אני כבר הייתי כמה פעמים בכנסת. התחושה היא שדברים לא עוברים. התחושה היא שכל מה שאנחנו אומרים באותה ועדה, שומעים אותו ואומרים לנו "מצטערים" או "אנחנו משתתפים בכאב שלכם" – אבל זה נבלע בתוך המפלצת הענקית הזאת שנקראת הכנסת, והדברים לא מגיעים לאן שהם צריכים להגיע, ואנשים מתייאשים בדרך ומפסיקים להילחם. קשה לנו מאוד פעם אחר פעם אחר פעם לדבר ולהגיע לשם, כי זה מאוד אמוציונלי. הם לא מבינים שצריך לעזור לנו - ובלי לבוא ולהגיד לנו, "חבר'ה, אתם נכים".
לי כרגע חסרה הפסיכולוגית שלי. בעוד כמה מפגשים זה עומד להיגמר. קיבלנו 36 טיפולים, וזו כבר החרגה. אבל זה אירוע שלעכל אותו לוקח הרבה יותר שעות מ-36 שעות. בתוך האירוע הזה הייתי הרבה יותר מ-36 שעות, אז נראה לי שצריך קצת יותר זמן לעכל אותו. אולי צריכים לתת לנו נגיד שנה או שנתיים מראש פסיכולוג, או לבוא ולתת לנו עזרה במציאת עבודה או סיוע בלימודים. בסופו של דבר רובנו אנשים צעירים ואנחנו רוצים לחזור לחיים.