אני ובעלי חלמנו לעבור ולהתיישב בגליל. יזהר גדל בקריית שמונה ואני למדתי במכללת תל חי. גרנו אז בקריית חיים והחלטנו שכשהבן שלנו שחר יעלה לכיתה א' נעבור לגליל. ואכן ב-1 ביולי 2023 הגשמנו את החלום – ועברנו עם שני ילדינו, הקטן בן 7 והגדול בן 10, לקיבוץ מעיין ברוך, לא רחוק מקריית שמונה. גרנו שם שלושה חודשים חלומיים. הכרנו חברים, למדנו את האזור, נרשמנו לבית הספר, מצאנו תעסוקה והרגשנו שעשינו את הדבר הנכון למשפחה הקטנה שלנו. אלא שאז החלה המלחמה, ואנחנו התעוררנו מהחלום. פונינו מהבית החדש והאהוב שלנו ומצאנו עצמנו חיים במשך עשרה חודשים בחדר קטנטן במלון ליד הכנרת.
היום אני בטוחה שראש הממשלה, שר הביטחון וכל העומדים בראש המדינה לא רואים את תושבי הצפון המתוסכלים, העצובים, שחיים בחוסר ודאות. אני כועסת וכואבת כי הקיבוץ שלי התפרק, החברים שרכשנו בו התפזרו, ולא בטוח שיחזרו לשם בכלל
הצפיפות בחדר המלון הביאה איתה קשיים רבים – אין מקום, אין פרטיות, שומעים הכול. כל ויכוח – כולם במלון שותפים לו. הילד רוצה שחבר יבוא אלינו לחדר ואין מקום. אין מקום לעשות שיעורי בית. לבשל. לנשום. זה מתסכל נורא, אבל לאן נעזוב? כמה אפשר לשגע את הילדים? בגלל הצפיפות והרצון לתרום, בעלי החליט לחזור ליישוב המפונה שלנו ולהתנדב בכיתת הכוננות. ראינו אותו אולי יומיים בשבוע. זה היה קשה מאוד לכולנו, ובעיקר לילדים שהיו צריכים את אבא שלהם קרוב.
אני מרגישה שמדינת ישראל לא השכילה להבין את מה שהיה עתיד לקרות לתושבי קו העימות – וחווינו בעקבות זה פיזור, פירוק ופחד. רוב המענים הראויים שקיבלנו השנה היו בכלל מגורמים חיצוניים, שלא קשורים כלל למשרדים הרבים שמקבלים סכומי עתק מממשלת ישראל כדי לטפל בנו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אני בטוחה היום שראש הממשלה, שר הביטחון וכל העומדים בראש המדינה לא רואים את תושבי הצפון המתוסכלים, העצובים, שחיים בחוסר ודאות מתמשך. אני כועסת וכואבת כי הקיבוץ שלי התפרק, החברים שרכשנו בו התפזרו, ולא בטוח שיחזרו לשם בכלל. אני כועסת שלא מדברים עם המפונים והלא-מפונים שבקו העימות.
רוב הקהילה שלנו עזבה את המלון, לילדים לא נשארו חברים. החלטנו לעזוב גם אנחנו. עברנו לקיבוץ שדה נחמיה, שלא פונה אך נמצא גם הוא בקו האש. בחרנו לגור שוב בצפון, כי אם קיבוץ לא מפונה יכול לנסות לקיים חיי שגרה – גם אנחנו ננסה. המלחמה הפרטית שלנו היא להיות או לחדול! אבל עדיין הלב שבור ומרוסק. אנחנו מתחילים מההתחלה ובמציאות של רעשי רקע, בומים, אזעקות וחששות מהעתיד לבוא.
שנה חלפה, אבל התמונות מ-7 באוקטובר, של הטנדרים הלבנים עמוסי מחבלי חמאס, לא יוצאות לי מהראש. אני שואלת את עצמי אם אני פועלת נכון למרות הכול. הצפון מופקר ואין צפי לסיום המצב הזה. עולות בי שאלות רבות: מה יהיה אקורד הסיום של מלחמת חרבות ברזל? מה יעלה בגורל הסיסמה "יחד ננצח" של ראש הממשלה? מתי נחזור לחיות חיים נורמליים כמו לפני המלחמה?
לאורך כל התקופה הזאת אני "מוכרת" לילדים שלי שיש לנו הצבא הכי חזק בעולם, אבל מה שווה צבא חזק אם הממשלה לא מצליחה להחזיר אותנו הביתה?
ממשלת ישראל – אתם הורסים משפחות, איבדנו את האמון בכם כבר מזמן, אבל הגעתם לשיאים חדשים – ונראה שאנחנו לא מעניינים אתכם.