יש מי שמעוניין לעבור לעוטף עזה, גם כעת. "אצלנו בנים של חברי קיבוץ יכולים לחזור לקיבוץ בגיל 40", מספר גל כהן, רכז הקליטה של קיבוץ בארי. "הגיעו אליי בנים שאמרו, 'תרשום אותי, אני עוד לפני גיל 40'. היו כאלה שבאו ואמרו לי שזה בהחלט צעד אידיאולוגי. יש כאלה שכבר חשוב להם להכניס את הרגל בדלת, ובעיניי זה סימן".
"גם אצלנו יש פניות מאנשים שמתעניינים, וכרגע אין לי מה להגיד להם", אומר ניר מצגר, עמיתו מניר עוז. "גם אין לי לאן להביא אותם. אני לא יכול לצרף אותם לכרמי גת (האתר בצפון קריית גת שבו שוכנים אנשי ניר עוז היום – י"כ). אלה אנשים נורמטיביים ממדינת ישראל שמרגישים שיש חשיבות בזה שיהיה להם חלק בתקומה של הנגב המערבי ושל קיבוץ ניר עוז בתוך זה. הם שולחים מייל או מתקשרים ואומרים: 'קחו אותי בחשבון כשתתחילו ושמרו איתי על קשר'".
ועם זאת מבהיר מצגר: "בניר עוז המצב מורכב יותר. מתוך האוכלוסייה שהייתה את פוטנציאל הקליטה לפני 7 באוקטובר, הרוב המכריע לא רואה את עצמו מגיע בשלב הזה. אבל יש ביניהם קולות בודדים שכן מדברים על חזרה לניר עוז ואפילו על 'תקלטו אותנו עכשיו'.
"כרגע אני בונה מחדש את צוות הצמיחה הדמוגרפית שלנו, ואני בונה אותו אחרת ממה שהוא היה בנוי לפני 7 באוקטובר, עד לרמה שאנחנו כוללים בתוך הצוות אנשים שהם לא חברים, אלא נמנים בפוטנציאל הגדילה שלו. מי שרואה את עצמו חלק מניר עוז ומההקמה שלו מחדש ראוי שיהיה שותף גם בתהליך הזה וגם בלצייר יחד את תמונת העתיד שאנחנו רואים".
"בבוקר של 8 או 9 באוקטובר 2023 ישבנו והתווכחנו איך לעשות דברים עכשיו", מספר כהן מבארי. "ישבנו בים המלח במלון שבעה-שמונה חבר'ה ומהר מאוד יצרנו דף מטרות עם עשר נקודות. הנקודה הראשונה הייתה שחייבים ליישב מחדש. עוד לא ידענו בכלל מה מספר הנרצחים, אבל היה ברור שאם לא נקים את בארי מחדש, אפשר לקפל את הדגל וללכת לנורווגיה".
אספנו למפגש של אופטימיות את רכזי הקליטה של שלושת הקיבוצים שנפגעו בצורה הכי קשה במלחמה: כהן מבארי, מצגר מניר עוז ורותם הולין מכפר עזה. כולם נולדו וגדלו בקיבוציהם ואוהבים אותם אהבה יוקדת, גם כעת. כל אחד מהם חווה את אירועי השנה הנוראה הזו בצורה קשה יותר או פחות.
הולין החליטה לפרוש מהתפקיד בעקבות טראומת הטבח. היא וילדיה נתקלו בחוליית מחבלים שהצליחה לחדור אל הממ"ד בביתם, שבו הסתתרו, ובכל זאת ניצלו אחרי שהמחבלים חסו על אם וילדיה, ככל הנראה מטעמי דת. אך את האופטימיות בכל זאת קשה לקחת גם ממנה.
כהן החליף בתפקיד את איילת גודארד ז"ל, שהייתה הרכזת עד 7 באוקטובר ונרצחה באותו יום נורא יחד עם בעלה מני ז"ל. במשך שנים הוא הוביל את ההתפתחות של בארי כגוף עסקי, ניהל את הדפוס ולאחר מכן ניהל מפעלים שרכש הקיבוץ. 7 באוקטובר קטע את הפרק הקפיטליסטי הזה בחייו, זמנית לפחות. הוא בחר להתגייס כולו לטובת השיקום של הקיבוץ. לפני ימים ספורים גם מונה למזכירו החדש של בארי.
הוריו של מצגר – יורם ותמי – נחטפו מביתם בניר עוז. תמי חזרה בעסקת החילופים ואילו יורם ז"ל נרצח בשבי. גופתו הושבה ארצה באוגוסט. מצגר, שכיהן בעבר כמזכיר הקיבוץ, קיבל באחרונה את תפקידו של אביב אצילי ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר – ניהול המוסך של ניר עוז – והיום הוא ממובילי הליך השיקום של הקיבוץ.
"גם אצלנו יש פניות של אנשים שמתעניינים, וכרגע אין לי לאן להביא אותם. אלה אנשים נורמטיביים שמרגישים חשיבות בזה שיהיה להם בתקומה של הנגב המערבי ושל הקיבוץ"
ניר מצגר, ניר עוז
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התוכניות בבארי: "נצטרך להביא אנשים מבחוץ"
בניר עוז ובבארי התוכניות כבר בשלב יחסית די מתקדם. דווקא ניר עוז, הקיבוץ שנפגע בצורה הכי קשה, נמצא כעת בשלב הכי מתקדם בדרך חזרה לקהילה ומשק פועלים ומתפקדים באופן מלא. הקיבוץ מינה את אחד מחבריו הוותיקים לרכז את כל נושא התכנון והבנייה בקיבוץ המתחדש ותוכניות, ראשוניות לפחות, כבר הונחו על השולחן. לא כך המצב בכפר עזה, והסיבות, מתברר, הן גם פרקטיות וקשורות במודל המגורים בקיבוץ ערב 7 באוקטובר.
"אחרי הטבח ישבנו בים המלח במלון וידענו שחייבים ליישב מחדש. עוד לא ידענו בכלל מה מספר הנרצחים, אבל היה ברור שאם לא נקים את בארי מחדש, אפשר לקפל את הדגל וללכת לנורווגיה"
גל כהן, בארי
"במסלול של הבנים החוזרים אנשים כבר כותבים תאריכים שבהם הם רוצים לחזור לתהליך", מספר כהן מבארי. "חלקם, שחשבנו שלא מגיעים, בסופו של דבר כן מגיעים ונכנסים עכשיו לתהליך קליטה. חשוב להם שכבר עכשיו הם נכנסו לתהליך. הם לא רוצים לחכות עד שיהיה להם בית בחצרים (שם הוקמה שכונה ייעודית בעבור מפוני בארי עד שישוקם הקיבוץ בעוטף). הם נורא רוצים כבר להיות בתהליך הקליטה, להיות חלק מהדבר הזה. הם רוצים להשפיע. חלקם אומרים לי שהם מרגישים שיש להם הזכות להיות הראשונים: לבנות את בארי ולהיות חלק ממשהו גדול הרבה יותר. את זה שמעתי גם מחברים צעירים וגם מנקלטים".
בארי, בשונה מכפר עזה וניר עוז, הוא קיבוץ שיתופי, במודל הישן, מהאחרונים בארץ. כהן מודה שעל מנת ליישב מחדש את הקיבוץ הם נאלצים לשנות גישה. "אני מקווה שנצליח להביא אנשים, והיכולת שלנו להמשיך זה להשאיר מקסימום אנשים מבפנים. אבל אני אומר לצד זה שאין ספק שאנחנו נצטרך 'לדלל' או 'למהול' את הדם הסמיך של הקהילה עם אנשים מבחוץ, שלא חוו את הטראומה".
"זה חלק מההבראה של הקהילה הזאת. נצטרך למצוא אנשים ששייכים לבארי, אבל לא חוו את הטראומה הזאת. אני מאמין וחושב שאנחנו צריכים לעשות אסטרטגיה כזאת, שגם תזמין בנים, אפילו קצת יותר מבוגרים ממה שהיה לנו בעבר כדי למלא את החסר. אתם יודעים, נרצחו לנו 102 איש. וזה נכון לעכשיו".
"אם נישאר במסגרות הקיימות ובשיטות הקיימות לא נצליח", מוסיף כהן. "אני חושב שהאתגר הזה קשה פחות בקיבוצים האחרים שכבר עברו את התהליך, שאנחנו נצטרך לעבור שינוי שיאפשר גמישות גדולה הרבה יותר ויפתח את השערים למבחר גדול יותר של אנשים. גם חברי הקיבוץ יהיו רגישים פחות לעניין, וזה חלק מהתהליך. אבל אני בהחלט מאמין וחושב שיימשך הביקוש להגיע לאזור. את זה אני מרגיש כבר היום. אני רואה כל הזמן אנשים שבהתחלה אמרו 'לא נחזור לבארי' וכבר באים להתעניין. אנשים מחלימים לאט-לאט".
התוכניות בניר עוז: "הקיבוץ הצהיר – חוזרים"
"הכול יושב על הקטע שלא יכול להיות שהקיבוץ לא ייבנה מחדש", אומר מצגר מניר עוז. "אתה מדבר עם שלושתנו כי אנחנו שלושת הקיבוצים שנפגעו הכי קשה ב-7 באוקטובר, ואם אנחנו נסמן את הדרך של חזרה, אחרים יבואו בעקבותינו. ולמרות שיש ויכוחים קשים בתוך הקהילה וקושי מאוד מאוד גדול, הקיבוץ הצהיר שחוזרים. אפילו ש-50% מהקיבוץ כיום הוא מבנים שנשרפו, כולל מבני ציבור, ויש בסך הכול שש דירות בניר עוז שלא נכנסו אליהן מחבלים.
"הרבה דירות, גם אם הן לא נהרסו לגמרי, הן דירות שאו נחטפו מהן או נרצחו בהן אנשים מתוך הקהילה, ואני לא באמת רואה מישהו בא לניר עוז ואומר, 'תנו לי את הבית של משפחת מצגר', של ההורים שלי, שהם שניהם נחטפו ואבא שלי חזר בארון בסופו של דבר".
"עצם התהליך, זה שכבר שמתחילים לעשות – בדיוק כמו שגל אמר, גם אלה שבהתחלה אמרו 'אנחנו לא נחזור' כבר לא אומרים את זה, והזמן עובר ועושה את שלו", מדגיש מצגר. "כבר יש באז ועוד מעט יתחילו להרוס ולהציג לאנשים ליד ההרס, איך הקיבוץ הולך לקום. אני משוכנע שחלק מהאנשים שאומרים היום 'אני לא חוזר', יגידו 'וואי, אני רואה את עצמי מצטרף לדבר הזה'".
"למרות שיש ויכוחים קשים בתוך הקהילה וקושי מאוד מאוד גדול, קיבוץ ניר עוז הצהיר שחוזרים. אפילו ש-50% מהקיבוץ זה מבנים שנשרפו. יש בסך הכול שש דירות שלא נכנסו אליהן מחבלים"
ניר מצגר, ניר עוז
המצב בכפר עזה: "נחזור, אך ייקח כמה שנים"
מה שהיה עד עכשיו היתרון של כפר עזה הולך ומתברר כחיסרון דווקא. בשונה מניר עוז ובארי, בכפר עזה כבר עברו את הליך שיוך הדירות, שבמסגרתו מעביר הקיבוץ לידי החברים את הבעלות על הבתים, ובמובנים של שיקום הדבר מורכב ביותר.
"פעם אחד החברים הגדיר אותי בתור הפרזנטורית הכי טובה של הקיבוץ, והיום קשה לי להביא מישהו לגור בכפר עזה. אני לא חוזרת ואני לא מאמינה במוצר כרגע"
רותם הולין כפר עזה
"ניר דיבר יפה מאוד על נושא הבתים המחוללים, אבל בכפר עזה, היות שהבתים הם של החברים – זה לא שאפשר כמו בבארי לבוא ולקחת שכונה ופשוט להגיד או-קיי, מפרקים ובונים מחדש", מסבירה הולין. "גם אני גרה בשכונה בעייתית מאוד מהבחינה הזאת. רוב השכנים שלי נרצחו או נחטפו. אני לבית שלי לא יכולה לחזור. היו לי מחבלים בבית, איתי ועם הילדים, יצאנו בנס. אבל זה לא שאני יכולה להחזיר את הילדים או שאני אישן בבית הזה".
"קהילת כפר עזה אינדיבידואלית מאוד באופייה", מוסיפה הולין, "אז באמת לא הצטרכנו את הקיבוץ ברוב הזמן. עכשיו חצי מהקיבוץ עובר לקיבוץ רוחמה, ליישוב הזמני, ומשם לא כולם יעברו לכפר עזה. החצי האחר לוקח את הזמן מחוץ לטווח עד שהוא יחליט. אני לא מחפשת תשובה עכשיו מאף אחד שיגיד לי אם הוא חוזר או לא. כי כל תשובה שייתנו לי היא לא רלוונטית, בעוד עשר דקות או בעוד יומיים התשובה יכולה להיות אחרת, וזה לגיטימי לגמרי".
הולין אומרת שהחליטה לוותר על תפקידה כרכזת קליטה. "אני כבר לא רכזת הקליטה של כפר עזה, בדיוק מהסיבה הזו. אני העברתי את התפקיד לפני כחודש וחצי, אחרי שסוף-סוף נמצא מחליף מהסיבה הזאת בדיוק. כי אני לא חוזרת. ושתיים, אני לא מאמינה במוצר כרגע. פעם אחד החברים הגדיר אותי בתור הפרזנטורית הכי טובה של הקיבוץ. היום קשה לי להביא מישהו לגור בכפר עזה".
"בשנתיים האחרונות קלטנו 55 חברים חדשים", מציינת הולין. "האם הם יחזרו לבתים? האם יחזרו לבנות? אני לא יודעת ואף אחד לא יכול לתת תשובה כרגע, אז הכול לוט בערפל. גם מהקהילה שלנו יש חטופים, חמישה, ועד שהם לא יחזרו אני לא חושבת שמנטלית אנחנו יכולים להתקדם קדימה.
"אבל חברי כפר עזה עובדים על לחזור בעוד שנתיים-שלוש. זה יקרה, וישקמו את הקיבוץ ויגיעו אנשים, גם מבחוץ. כפר עזה יהיה. איזה כפר עזה? אני לא יודעת, כי זה עדיין לא בתוך תהליך מוסדר. ניר עוז, קיבוץ מסודר, כבר החליט, התחיל לעבוד. אני מורידה את הכובע לפני יכולת הארגון שלכם, ניר. האמת, אני גם קצת מקנאה".
ניר, גם אתה מרגיש לפעמים שאתה "לא מאמין במוצר"?
"אני שונה מרותם בהיבט הזה. אני ומשפחתי כבר די החלטנו שאנחנו חוזרים. יש לי ילדה בת 18 שעכשיו יוצאת לשנת שירות. כשניגשנו לשאול את הילדים מה דעתם היא אמרה לנו שגם אם אנחנו לא נחזור, היא תחזור לניר עוז ותיקח חדר לבד. הצעיר, בן 14, כבר רצה השנה לחזור ללמוד בנופי הבשור, בית הספר האזורי, אבל לא אפשרנו לו. מצד שני אני מאוד מאוד מבין את רותם ואת כל האנשים שאומרים לי שהם כרגע לא מסוגלים לקבל את ההחלטה הזאת. או בכלל לא רואים את עצמם חוזרים לאזור. אי אפשר לבקש ממי שחווה את הטראומה להצהיר הצהרה כזו. זה לא הוגן".
"אני גרה בשכונה 'בעייתית' מאוד. רוב השכנים שלי נרצחו או נחטפו. אני לבית שלי לא יכולה לחזור. היו לי מחבלים בבית, איתי ועם הילדים, יצאנו בנס. זה לא שאני יכולה להחזיר את הילדים או שאישן בבית הזה"
רותם הולין, כפר עזה
"אנחנו כל הזמן בונים שכונות חדשות"
הרצון לעבור לקיבוצי העוטף שחוו את הנורא מכול ולגור בהם עשוי בהחלט להישמע מפתיע למדי, אבל אם מביאים בחשבון שכבר שנים לא מעטות, ועוד הרבה-הרבה לפני היום הנורא באוקטובר 2023, ביקשו רבים לעבור לגור באזור הזה של ישראל, אז המגמה הזאת מפתיעה מעט פחות. זה אחד "האזורים היותר צמחים בישראל", אפשר לומר.
מאז מבצע "צוק איתן" ב-2014 חווה האזור שגשוג דמוגרפי למרות המצב הביטחוני הבעייתי, ואולי אפילו בגללו. מי שבמידה רבה היו לרוח החיה של המהלך הזה הם רכזי הקליטה של הקיבוצים, או כפי שמכונה התפקיד הזה בשנים האחרונות, "רכזי צמיחה דמוגרפית". כמעט בכל קיבוץ בארץ יש אחד כזה. התפקיד הלא פשוט הזה, שכולל הרבה מאמצי שיווק ושכנוע, דורש תועפות של אופטימיות ונדמה שבמקרה של הרכזים מקיבוצי הנגב המערבי זו אופטימיות גדולה במיוחד.
לפני ארבע שנים קידם מצגר, בעת שהיה מזכיר הקיבוץ, את תהליך ההפרטה שלו. בשל הזמן הקצר שחלף מאז עוד לא זכה הקיבוץ ליהנות מיתרונות ההפרטה בהיבט הדמוגרפי. "גם כקיבוץ שיתופי ההבאה של חברים חדשים מבחוץ הייתה מוצלחת", אומר מצגר. "מה שכן נעשה בתחום הזה היה תהליך של הבאת משפחות לתושבות, שיהיו איזשהו בסיס קליטה בשלב המאוחר יותר של אחרי השינוי. ב-15 השנים האחרונות באמת הגיעו הרבה משפחות, בעיקרן משפחות של בנים חוזרים. צעירים יחסית שבנו בניר עוז את המשפחות שלהם. הילדים היו משקל נגד לאוכלוסייה המבוגרת מאוד של חברי הקיבוץ. הצלחנו להביא כך לקיבוץ 40–50 משפחות".
"היה קאדר גדול של נקרא לזה רשימת המתנה, אבל לאו דווקא כאילו רשימת המתנה לחברות בקיבוץ", נזכר מצגר. "ב-11 באוקטובר 2023 הייתה אמורה להיות שיחת קיבוץ לקליטה של תשע המשפחות הראשונות. כבר הייתה הרשמה לעוד 16 מגרשים והכנה להרשמה לשבעה נוספים. אחר כך, בשלב הבא, עמדנו לפתוח את הקליטה גם החוצה. אבל עוד לא הספקנו".
בבארי בחרו באסטרטגיה דומה לזו של ניר עוז. כלומר, למצות עד כמה שאפשר כשלב ראשוני את המאגר של הבנים והבנות החוזרים, מתוך כוונה לנצל בהמשך את התנופה כדי לגייס גם את מי שלא עברו בבארי מעולם. "המחזורים של הילדים פה גדלו מאוד לאזור ה-25–30 ילדים במחזור. הקיבוץ היה בשיא הגדילה וההתעצבות שלו. עד 7 באוקטובר היה פה תהליך התעצמות לא נורמלי. אנחנו בונים גם עכשיו עוד 52 יחידות דיור", אומר כהן.
"ב-2010 פתחנו גם אנחנו מסלול של בנים חוזרים. הרעיון היה ליצור המשכיות, ובנינו איזשהו מסלול לטווח ארוך יחסית, מה שבסופו של דבר הביא הרבה מאוד בנים. הסתכלנו על הדמוגרפיה בצורה מהותית והיה ברור שאנחנו רוצים להצעיר את גיל החברים. החלטנו שהולכים על אנשים מבפנים, לא הולכים בכלל לאנשים מבחוץ. אנחנו קיבוץ גדול – ועם בנים ובנות חוזרים ובני והזוג יש לנו מספיק פוטנציאל משלנו, ובאמת התחלנו בתהליך קליטה. היעד היה לקלוט עשרה חברים חדשים בכל שנה ובסך הכול 200 חברים חדשים. מה שבלם את הקליטה היה קצב הבנייה שלנו. אנחנו כל הזמן בונים שכונות חדשות כדי שיהיה לנו מקום לקלוט את המשפחות, ולא עומדים בקצב. בסך הכול היו לנו צרות טובות".
"הרבה דירות, גם אם הן לא נהרסו לגמרי, נחטפו או נרצחו בהן אנשים. ואני לא באמת רואה מישהו בא לניר עוז ואומר, 'תנו לי את הבית של משפחת מצגר' – הבית של ההורים שלי, ששניהם נחטפו ואבא שלי חזר בארון"
ניר מצגר, ניר עוז
"ב-6 באוקטובר הייתה רשימת המתנה ארוכה"
"אנחנו היינו ב-6 באוקטובר קיבוץ של 950 איש וצמחנו בעשור בלמעלה מ-40% בגודל האוכלוסייה", מדווחת הולין מכפר עזה. בשונה מבארי וניר עוז אנחנו קיבוץ מתחדש כבר 20 שנה ויש לנו הרחבה כחלק מאיזושהי מחשבה להגדיל את הקיבוץ שהיה תקוע עד סוף שנות 90' ותחילת שנות האלפיים.
"ב-2008 נהרג לנו חבר מפצמ"ר, ג'ימי קדושים ז"ל, וחצי שנה אחר כך פרץ מבצע 'עופרת יצוקה'. היה אז שבר מאוד גדול בכפר עזה של כמה שנים טובות, לא היו ממ"דים ומשפחות צעירות עזבו את הקיבוץ. היה פער מאוד-מאוד גדול ופלח האוכלוסייה הזה של בני 30–50 פשוט לא היה קיים בקיבוץ. עשו כל מיני תוכניות אסטרטגיות, והיום הבתים בכפר עזה עברו שיוך לדיירים והם שלנו. זאת אומרת שאתה לא יכול להחליט, 'אני הורס שכונה, בונה שכונה'. זה לא עובד ככה בכפר עזה. ועם זאת, מ-2014, אחרי 'צוק איתן', היה שטף של פונים. אז הבנו שאנחנו רוצים לקלוט גם אנשים חדשים, לא רק בני משק. אנחנו קוראים לזה 'השבחת גזע'.
"במציאות הביטחונית הקודמת, כשהתעסקנו בסבבי ירי, כוחה של הקהילה היה לאין שיעור גדול יותר מהשיקול הביטחוני. משפחות הגיעו לעוטף בחיפוש אחר איכות חיים, גם כשהן ידעו שאחת לכמה זמן יהיה סבב ואולי מתפנים ואולי יהיו קצת רעשים ובומים"
ניר מצגר, ניר עוז
"ב-6 באוקטובר הייתה רשימת המתנה מאוד מאוד ארוכה, גם של בני משק וגם של משפחות מבחוץ שרצו להגיע ולבנות את ביתם בכפר עזה. חלקם כבר היו בתהליכים, חלקם התכוונו להגיע לתהליכים, לחלקם פשוט לא היה מקום", מציינת הולין.
בכפר עזה, שלא כבשני הקיבוצים האחרים, יש שכונת הרחבה שנבנתה כבר לפני כמה שנים ונפגעה באופן מצומצם יחסית ב-7 באוקטובר. מדרום לה החלה להיבנות לפני כשנתיים שכונת הרחבה נוספת. שלדי המבנים הלא-גמורים של הבתים עומדים בה נטושים כבר שנה.
"כוחה של הקהילה היה גדול משל השיקול הביטחוני"
בעצם, מה שמתרחש היום, ברגע השפל הגדול, נתפס אז ב-2014 כנקודת חוזקה שהגבירה את האטרקטיביות של כפר עזה. "הכוח הכי חזק בקיבוץ הוא באמת הקהילה", אומרת הולין, "והאנשים שאנחנו חולקים איתם הכול. ב'צוק איתן' כפר עזה היה מפונה בכפר הנוער ויצו ניר העמק במשך חודשיים, כקהילה. הפעלנו שם מערכות חינוך. זה חיזק מאוד את תחושת ה'אני לא לבד'. ראינו את זה מאוד מאוד חזק אחרי 7 באוקטובר וגם בקורונה".
איך ייתכן שכוחה של קהילה מתעלה מעל מציאות ביטחונית כה מורכבת?
"אני חושב שבמציאות הביטחונית הקודמת, כשהתעסקנו בסבבי הירי, כוחה של הקהילה היה לאין שיעור גדול יותר מזה של השיקול הביטחוני", משיב מצגר. "משפחות הגיעו לעוטף בחיפוש אחר איכות חיים, גם כשהן ידעו שאחת לכמה זמן יהיה סבב ואולי מתפנים ואולי יהיו קצת רעשים ובומים. אנשים שהגיעו מרחוק גם הצליחו להתאקלם למרות מציאות הביטחונית ההיא. היו כאלה שבאו ובמפגש הראשון עם 'צבע אדום' או בפינוי הראשון הבינו שזה לא בשבילם והמשיכו הלאה למקומות אחרים, וזה בסדר גמור".
והולין מסבירה: "צריך לזכור שאחרי 'צוק איתן' זו הייתה מעין משימה לאומית להביא אנשים לנגב המערבי. היה צריך ליישב את היישובים והיו הרבה קיבוצים בתת-אכלוס והקיבוצים קיבלו הרבה מאוד הטבות עבור זה. קיבלנו הטבות במס. במקרה של בארי זה רלוונטי פחות בפן האישי, כי שם זה קיבוץ שיתופי. אבל בכפר עזה זה היה נוכח. אפשר להיות מאוד אידיאליסטים ומאוד ציונים, ולהגיד 'כן, אנו באנו ליישב את הנגב המערבי' – אבל אנחנו גם סומנו, ולא קל לי להגיד את זה, נתנו לנו הטבות כדי שנמשיך לחיות שם ושנרגיש טוב עם זה. הרגשתי מוגנת בכפר עזה, הרגשתי שיש צבא ושיש מכשול ושיש הכול. לא ככה חשבנו שזה ייגמר.
"מעבר להטבות של המדינה, אני חושבת שהפן הכי הכי חזק הוא הפן הקהילתי. ברגע שרואים שהקהילה חזקה ושיש משפחות צעירות וילדים וחינוך, כולם רוצים את החינוך של הקיבוץ כאילו יש בזה משהו".
"אפשר להיות מאוד אידיאליסטים ומאוד ציונים, ולהגיד כן, 'אנחנו באנו ליישב את הנגב המערבי' – אבל אנחנו גם סומנו, ולא קל לי להגיד את זה, נתנו לנו הטבות כדי שנמשיך לחיות שם ושנרגיש טוב עם זה"
רותם הולין, כפר עזה
הולין מבקשת גם לחדד את מה שבאווירת המלחמה אולי קל לשכוח. האזור הזה, עוטף עזה, אולי רחוק בעיני רוב הישראלים. אבל כפר עזה נמצא, כשהתחבורה ממעטת לעשות בעיות, במרחק של לא יותר משעה נסיעה מהמרכז. "אנחנו נמצאים במרכז הארץ", היא אומרת. "אם תחלק את המפה, מבחינת הקרבה שלנו לתל אביב לצורך העניין: כפר עזה קרוב אליה יותר ממי שהולך לגור בעמיר או שמיר (שני קיבוצים בגליל העליון – י"כ) או בכל שאר הקיבוצים שהם גם יישובי גבול בצפון. אבל אנחנו יודעים שהמדינה שלנו מוגדרת מגדרה לחדרה ומי שמחפשים תעסוקה קל להם יותר להיות בנגישות גבוהה מהאזור שלנו.
"למשל, בקיבוצים שלנו מערכות החינוך היו היחידות שפעלו באירועים חריגים, כי בתי הילדים ממוגנים וכי אנחנו מסוגלים להתמודד עם הדבר הזה, כי כיתת הכוננות שלנו תורגלה לדבר הזה. אז בכל פעם שהיה טיל לעבר תל אביב וסגרו את כל העיר ואת מערכות החינוך, בנגב המערבי הכול עמד, ביישובי הנגב המערבי הכול תפקד. וזה אחד הדברים שנתנו חוסן וחוזק לאנשים שהגיעו אלינו והבינו: כן, יש אירועים כאלה ואחרים, ומצד שני אנחנו יודעים איך לטפל בהם ואיך לעבוד ומה לעשות. זה, נתן הרבה ביטחון לאנשים שבאו מבחוץ".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv