באורח פלאי כמעט הסירנות התחילו ליילל מיד עם כניסתי לביתו של דב רביב. כעבור כמה דקות התברר שזה היה מטח ששיגר חמאס למרכז הארץ, לציון יום השנה הראשון לטבח 7 באוקטובר: המטח הורגש גם בראשון לציון, שם גר בצנעה ה"אבא של טיל החץ". כשנשמעו האזעקות סירב רביב בתוקף אפילו לצאת לחדר המדרגות.
אתה לא מתרגש (מהאזעקות)?
"לא".
למה אתה לא נכנס למקלט?
"זה לא אזור שנופלות בו פצצות, אין בעיה".
דווקא בראשון לציון היו כמה מקרים של נפילות ישירות.
"אני לא יוצא למדרגות".
הבנתי. אז אתה מרגיש מוגן.
"בוא לא ניכנס לעניין הזה, זה עניין אישי".
האדישות הזו עשויה אולי להיראות מוזרה, אבל במידה רבה זו בדיוק ההתגשמות של מה שהגמלאי בן ה-87 שאף לו כבר לפני 40 שנה: מצב שבו גם אם ישראל תותקף – אנחנו נוכל לשבת בנחת בסלון ולפטפט. למעשה, כל מציאות החיים ההזויה שנקלענו אליה – זו שבה כל אזעקה מלווה במשחקי ניחושים אם הברזלים המעופפים שמאיימים על חיינו הגיעו מלבנון, מעזה, מאיראן או מתימן – היא בדיוק מה שעמד לנגד עיניו של רביב כבר בשנות ה-80.
אז איך הרגשת ביום שלישי בערב, לפני ראש השנה, כשאיראן תקפה?
"כמו בכל יום שלישי".
זה לא מרגש אותך?
"זה מחמיא".
עבר הרבה זמן עד שהגענו לסיטואציה שמשתמשים בחץ שימוש מבצעי.
"אני מקדם את הנושא הזה מאז 1985. הסיטואציה של איום בטילים בליסטיים הטרידה אותי וניסיתי למצוא לה פתרונות. אז הצעתי את הפתרון של החץ, וגם פיתחתי את התצורה שלו, כדי שזה יהיה מעשי ולא רק דיבורים. זהו. אז לכאורה זו לא בעיה, אבל אותי זה הטריד".
למה אותך זה הטריד?
"טילים ומשגרי לוויינים זה המקצוע שלי. אז אני חזיתי וצפיתי שיהיה איום. ניסיתי לענות על האיום".
כמה ממכריו של רביב מעידים עליו שלא רק פרויקט החץ לא היה קורם עור וגידים בלעדיו, אלא גם תוכנית החלל הישראלית לא הייתה מגיעה לעולם ללא תרומתו המכרעת. עם זה, הוא עצמו לא ממש זכה מעולם בהכרה רשמית, וספציפית לא בפרס ביטחון ישראל. רביב, מהנדס אווירונאוטיקה וקצין לשעבר בחיל האוויר, בכלל רצה לעסוק בשיגור לוויינים לחלל – אך במקביל הטרידה אותו במשך שנים סוגיה אחרת: איום הטילים הבליסטיים, עניין שספק עד כמה אפילו אנשי המקצוע היו מודעים לו באותם שנים.
אנשים שעבדו לצידו באותן שנים הגדירו את רביב "גאון וסוליסט". אחד ממכריו סיפר כי היה "מהנדס משכמו ומעלה, אישיות היפנוטית וכריזמטית ברמה בלתי מובנת". תכונות האופי האלו, בשילוב נסיבות גיאו-פוליטיות, הפכו את האובססיה האישית כמעט של רביב מחלום למעשה – וכך הגיע לעולם פרויקט החץ. אומנם הוא הפך מבצעי כבר לפני יותר מ-20 שנה ואת ייעודו מימש לראשונה כשהצליח ליירט טיל בליסטי עוד ב-2017 – אבל את תצוגת התכלית שלו הוא מפגין רק כעת, במלחמה הנוכחית, מול האתגרים מזירות רחוקות.
אי-אז, בשנות ה-80, הזדמנה שעת כושר יוצאת דופן: המלחמה הקרה טרם הסתיימה ומנגד הפצצת הכור האטומי בעיראק ב-1981 העלתה לראשונה לתודעה את האפשרות שגם ישראל תמצא עצמה מטווחת בטילים. מעבר לאוקיינוס חששו האמריקנים ממתקפה גרעינית סובייטית, וכך הגיע לעולם פרויקט "מלחמת הכוכבים" (יוזמת ההגנה האסטרטגית) שהכריז עליו הנשיא רונלד רייגן. האמריקנים חשקו בפתרון שייתן מענה לאיום שלהם, אך היו כבולים באמנות בין-לאומיות שמנעו מהם לפתח סוגי נשק מתקדמים. כך נקראה לדגל האחות המזרח-תיכונית הקטנה, שהחלה בעצמה להיחשף לאיומים דומים.
"המומחיות שלי היא טילים ומשגרי לוויינים, וצפיתי שיהיה איום כזה. זה נשמע כאילו הזוי שבא פתאום אדם וחושב על הדברים האלה, אבל אני בכלל בן אדם הזוי"
ישראל, מצידה, לא מיהרה לקפוץ על העגלה של האמריקנים: תרמו לכך סכסוכי כבוד ותקציב בין הזרועות השונות של מערכת הביטחון, ורבים שצקצקו בלשונם ותהו מה הצורך במערכת שעלות הפיתוח שלה מגיעה בקלות לעשרות מיליוני דולרים. אבל כאן נכנס לתמונה רביב.
היו אז הרבה מאוד התנגדות וביקורת, וזה עלה הרבה מאוד כסף.
"המומחיות שלי היא טילים ומשגרי לוויינים, וצפיתי שיהיה לנו איום כזה", משיב רביב. "זה נשמע כאילו הזוי שבא פתאום אדם וחושב על הדברים האלה, אבל אני בכלל בן אדם הזוי".
אז איך קיבלו את ה"הזיה" הזאת שלך?
"הסתכלו עליי כעל בן אדם מוזר".
מה זה אומר?
"זה נתפס כאילו כנושא שאני מקדם לשם עצמי, לא שזה עניין מישהו. הסתכלו עליי בצורה מוזרה שאני מתעסק בדבר כזה".
חשבו שזה עניין של אגו?
"אני לא יודע מה אנשים חשבו, אבל זה מה שאני חושב שחשבו".
זה אומר שגם היית צריך להילחם עם הרבה טחנות רוח. זה היה קשה?
"לא היה קשה. אני בן אדם שלא מתרשם מהידיעות של הסביבה".
ההתנגדות להרפתקה הייתה, יש לציין ביושר, מוצדקת למדי: לא רק שהפרויקט בא לענות על איום שלמעשה היה קיים אז רק בתיאוריה, והיה כרוך בהוצאה כספית עצומה, אלא שגם ההיתכנות ההנדסית שלו הייתה מוטלת בספק. האויב הכי גדול של אנשי החזון הם כידוע הסקפטיקנים, והרי אף אחד אז בעולם עוד לא יירט טיל בליסטי. כבר אז היו רבים שהצביעו על המלכוד האסטרטגי שטמון בהצלחתן של מערכות שכאלו – ואכן קמו לא מעטים שאמרו שהחץ אולי יגן על הציבור אך ירפה את ידי ההנהגה, עד כדי פיתוח תלות. ונוסף על כל זאת, ישראל עברה אז לראשונה לקדמת הבמה: לא עוד כוח עזר משני עבור האמריקנים, אלא גורם מוביל ומפתח. העובדות הללו זימנו לרביב לא מעט אויבים, ואפילו בתוך התעשייה האווירית התנגדו כמה בכירים לחץ. גם האופי הלא פשוט בלשון המעטה של האיש בהחלט לא הוסיף.
על כל ההתנגדות הזו הצליח רביב להתעלות וקנה לעצמו בעלי ברית פוליטיים שסייעו לו לעקוף את ההתנגדות של רוב מערכת הביטחון. גורם חשוב באותן שנים היה דוד עברי, אז אלוף במילואים ומפקד חיל האוויר לשעבר, יו"ר התעשייה האווירית לשעבר – ובאותן שנים מנכ"ל משרד הביטחון, שאותו העביר רביב מצד המתנגדים למחנה התומכים. אחרי כמה שנות התלבטות בחרה ישראל בכל זאת להצטרף למהלך האמריקני. העובדה שארה"ב מימנה את רובו המוחלט של הפרויקט תרמה ללא ספק.
האמריקנים עצמם ניהלו מכרז ואליו ניגשו רפאל (אז רפא"ל) והתעשייה האווירית לישראל. ההצעה של זו האחרונה זכתה, אף שהייתה יקרה יותר ומעט מורכבת יותר מבחינה הנדסית. מי שהוביל את הצעת התע"א היה רביב, באותה עת מנהל מפעל מל"ם (מערכות לחימה משולבות), המפעל המתקדם ביותר של החברה. עד היום אפשר למצוא ברישומי הפטנטים האמריקניים את פטנט מס' 5097267, שרשום אישית על שמו של רביב: זהו הפטנט של החץ. "הצלחתי לקדם את הפרויקט בתקופה שזה היה רלוונטי", הוא מדגיש.
כשדיברת עם אנשים אז במערכת הביטחון, איך התייחסו לזה? מה הייתה התחושה לגבי העתיד?
"זה היה דבר לא מעניין. אבל המוניטין שלי הוא שאני יודע על מה אני מדבר, זאת אומרת שלא צחקו עליי. עסקתי בנושא של טילים, שדה ניסוי ושיגורים תקופה מאוד ארוכה, אז לא היה מוזר שאני עוסק בנושא הזה. עם הזמן זה הפך להיות רלוונטי מכיוון שנוצר איום אמיתי. זה עניין של זמן, זה הכול".
אתה זוכר את נקודת הזמן שהרגשת בה את השינוי?
"לא, לא. כנראה יש נקודה כזאת, אבל אני לא יכול למצוא אותה או להגיד מה הנקודה הזאת. אתה, בתור עיתונאי, מעניינים אותך כל הדברים האלה, אותי זה לא מעניין כי זה אני".
אחרי הפטנט של רביב נחתמו החוזים. התכנון והפיתוח, שהושלמו בסוף שנות ה-80, הובילו לשלל ניסויים ובסופם נהפכה הגרסה הראשונה של החץ למבצעית, ב-1999. באחד הניסויים, אגב, כך סיפר לנו מי שהיה קצין בכיר בחיל האוויר באותן השנים, הופסקה הספירה לאחור שניות ספורות לפני ה-0 המיוחל – דבר המעיד על תקלה. למרות הכול, רביב – שאצבעו הייתה מונחת על כפתור השיגור – לחץ. הניסוי הסתיים בהצלחה.
"ברגע שזה קרה הייתה תחושה של 'אמרתי לכם', אבל אין פה עניין שאני עכשיו הולך למישהו ואומר לו, 'תראה, אמרתי לך, לא שמעת בקולי, אכלת אותה'. זה לא משנה"
בכתבה שפורסמה עליו באותן שנים במעריב נכתב, "לא כולם אוהבים את סגנון הניהול שלו, טוענים שהוא חסר סבלנות כלפי דעות סותרות לשלו, משוכנע תמיד בצדקתו". פרט לאופי הלא קל שמצביעים עליו כולם, גם היום, העיבה על הקריירה של רביב הסתבכות משפטית: באותן שנים מכוננות, שבהן יצא הגיע החץ לאוויר העולם, הוא הואשם ולבסוף הורשע במתן שוחד בנוגע לפרויקט אחר שהיה מעורב בו אז. ברקע עמדה מחלה קשה שחלה בה אז, שלטענת מכריו שיבשה את שיקול דעתו. הוא ריצה עונש מאסר של שנה וחצי, עד שזכה בחנינה מנשיא המדינה עזר ויצמן. כל זה כבר לא שינה הרבה: רביב פוטר עוד קודם לכן מהתעשייה האווירית על רקע כמה כישלונות בניסויי החץ הראשונים, ולמעשה נותק מאז מפרויקט חייו.
אני רוצה לחזור איתך לימינו, כשאתה רואה את הטילים מגיעים מכמה מקומות: גם מלבנון וגם מאיראן וגם מתימן.
"מה השאלה?"
יש לך איזו תחושה של "וואללה, אמרתי לכם"?
"ואם יש, אז מה?"
מעניין אותי לדעת.
"תראה, ודאי שהיות שזה העסיק אותי תקופה ארוכה, ברגע שזה קרה אז הייתה תחושה של 'אמרתי לכם', אבל אין פה עניין שאני עכשיו הולך למישהו ואומר לו, 'תראה, אמרתי לך, לא שמעת בקולי, אכלת אותה'. זה לא משנה".
בעבר דיברת לא מעט על זה שהייתה לך תחושה שהמערכת אולי לא סופרת אותך, לא נותנת לך את הכבוד שראוי לך. אתה עדיין חי עם התחושה הזאת?
"אצלי אין בעיות של כבוד".
מדברים על זה שגם חץ וגם כל מיני פתרונות דומים, כמו כיפת ברזל, הופכים אותנו לקצת "מפונקים", ויש שיגידו חלשים, כי זה לא מתמרץ אותנו לנסות לפעול מבחינה התקפית או דיפלומטית.
"אין סתירה בין להיערך להגנה ובין להיערך להתקפה, אלה שני דברים שמשלימים זה את זה. לכן השאלה לא רלוונטית: צריך להיות מוכן להתקפה וצריך להיות מוכן להגנה. מי שרק מוכן להתקפה ולא מוכן להגנה, יש לו בעיה".
אם לא הייתה עכשיו מערכת כמו החץ אנחנו היינו בסיטואציה אחרת לגמרי.
"זו הבעיה של לראות דברים לטווח הארוך, זאת הדילמה. אם אני לא הייתי חושב על האיום, ועל הפתרון שלו, אז לא היה עכשיו חץ".
צורת החשיבה המיוחדת הזאת שאתה מדבר עליה, איפה עוד היא בא לידי ביטוי?
"בכל מיני דברים שאני עושה".
למשל?
"אני לא יכול לתת לך דוגמאות. לאורך כל הדרך המקצועית שלי צורת החשיבה שלי הייתה ועודנה לא קונבנציונלית".
דיברנו קודם על גאווה ואמרת שאין לך גאווה. אני רוצה לשאול אותך לא על גאווה אלא על סיפוק.
"אני לא בן אדם שחי על סיפוק. אני בן אדם שחי על מעשים – זה או שאני עושה או שאני לא עושה. אז עשיתי מה שעשיתי וחשבתי מה שחשבתי".
אין תחושה מיוחדת היום בשום צורה?
"זה עניין אישי. אם משהו מטריד אותי, אז אני מתעסק בזה".
גם עכשיו, אחרי ההצלחה, עדיין יש דברים לגבי החץ שמטרידים אותך?
"טילים כימיים, גרעיניים או קונבנציונליים – הכול אותו דבר".
אין משהו שגם עכשיו עוד צריך לשפר או לתקן?
"אין קץ לשיפור. עם הזמן אתה מגלה חסרונות ומנסה לטפל בהם. זה תהליך מתמיד. אני לא יכול לענות על זה כי אני לא בדיוק יודע מה אנשים עושים היום, אני לא שותף סוד שם".
אני רוצה לדבר איתך על העתיד הרחוק. האם ניקלע למלחמות של שיגור ויירוט ושוב שיגור ויירוט וחוזר חלילה? הרי כל יירוט עולה מיליונים. יש תוחלת למלחמה כזאת?
"אין פתרונות קסם. אם אתה מותקף וכלי התקיפה פיזי, אתה צריך להשמיד אותו. אלטרנטיבה, למשל, זה שאתה תוקף קודם. אלה דברים שהם ברמה של מדיניות. אבל אני לא רואה שינוי, לדעתי זה יהיה מצב מתמיד. אני לא רואה מצב שבו יהיה שלום עם הערבים".
תמיד היית פסימיסט? גם אז?
"אני אופטימיסט לגבי התוצאות, אני פסימיסט לגבי האירועים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv