"עוד כשהייתי בגן הרווחה נכנסה אלינו הביתה", מספרת רחל (שם בדוי). "אחר כך הוציאו אותי למועדונית ומשם הדברים החלו רק להידרדר". מאז שהיא זוכרת את עצמה היא חשה שאצלה במשפחה הכול מסובך – ונדרשה להראות בגרות וחוסן נפשי הרבה מעבר לגילה. "תמיד הייתי בהרגשה שמשהו מוזר אצלי, דברים הסתבכו מגיל צעיר", היא מספרת היום, ממקום אחר לגמרי בחיים, בריאיון למגזין N12.
רחל, בשנות ה-20 לחייה, הייתה בת למשפחה חרדית שבה עשרה ילדים. "הייתי ילדה בודדה, עברתי פגיעה מינית בידי קרוב שהיה מקובל מאוד במשפחה", היא מגלה בגרון חנוק. "גם אם הגוף שלי הרגיש שמשהו לא טוב, הוא פשוט לא עשה כלום", היא אומרת על הפגיעה המינית שעברה. "אף אחד לא שם לב שזה מה שקורה, ואם כן, זה בדרך כלל היה מישהו חיצוני למשפחה".
הפגיעה שעברה רחל ותחושת הניכור מהמשפחה החלו לרדוף אותה ולא נתנו לה מנוח. "רק רציתי להוציא תעודת בגרות, כי הרגשתי שכבר אין לי משמעות בחיים", היא אומרת. "אבל אחרי הפגיעה שעברתי היו עליי איומים, ובגיל 16 יצאתי מהבית".
איך התמודדת עם התקופה הקשה הזו?
"כשאת שואלת אותי על התקופה הזו, אני שואלת את עצמי איזו תקופה קשה הייתה לי. ברור שזה מגיל צעיר, אבל התת-מודע שלך לא מסביר לך שאתה עוברת טלטלה".
הדחקת?
"חד-משמעית. לא הכרתי את מה שעברתי, לא הייתה מודעות".
"עבדתי באיזה מקום והיה נורא, כל הזמן היו סמים ועשינו הרבה בלגן. לא יכולת לתפוס אותי במשהו בריא. זו הייתה תקופה נוראה כי פתאום הייתי לבד בעולם"
מתי אמרת לעצמך שקרה משהו רע?
"התחלתי להבין שקרו דברים רעים רק אחרי כמה שנים, זו תקופה מאוד ארוכה. רק אז זה התפוצץ. זה לא שאת שומרת את הסוד הזה עם מישהו שיודע אותו, אלא את אפילו לא מספרת לעצמך שזה סוד – חשבתי שזה טבעי והגיוני".
כשרחל מנסה לתאר מה עבר עליה כל השנים האלה היא אומרת: "זה לירות בעצמך, כל דבר נורא קשה. אם את רוצה הגנה, את מבינה שהיא כנראה לא תגיע מהמשפחה אחרי מה שעברת, אבל את מגלה גם רע וגם טוב באנשים שאת מכירה. מבחינת המשפחה הפכתי להיות הזר, האויב במשחק".
היו איומים מהמשפחה?
"במשפחה מאוד החזיקו מהקרוב הזה, אז מהר מאוד ידעתי שהוא יהיה דובר אמת מבחינתם ושהכול יתהפך עליי. היה שם מי שאמר לי שזה לא קרה בכלל, שזה לא אמיתי ושזה לא נכון, ושהם בעצמם יבואו אליי".
ביקשו ממך סליחה?
"לא. אבל מתנהלים רגיל, כאילו לא קרה. יש פער, היה גם מי ששמר והגן עליי. הם הלכו מכות כדי שאהיה בסדר, ויש מי שהרבה לעשות רע".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זו הייתה בשבילי טראומה"
כשהיא חוזרת לעבר, רחל נזכרת בתקופה שמצאה עצמה חיה מחוץ לבית. "עבדתי באיזה מקום והיה נורא, כל הזמן היו סמים ועשינו הרבה בלגן. לא יכולת לתפוס אותי במשהו בריא", היא אומרת. "זו הייתה תקופה נוראה כי פתאום הייתי לבד בעולם. זו תקופה שיצאתי מהמסגרת והייתי בחוץ. לא רק שהייתי לבד בעולם, אלא גם מול האנשים הכי קרובים אליי, שרצו שאהיה לבד. התקופה הזו הייתה בשבילי טראומה, כי את לא רוצה להיות שם".
"אני יודעת שהתבגרתי מאוד. אני היום לא מתנצלת, אני באמת מחזיקה את עצמי. היו לי טעויות, אני יודעת שהן קטנות – אבל אני לא במקום של לרצות אחרים, וזה רוגע שאת מגלה בעצמך"
מה למדת בזמן הזה?
"למדתי כל כך הרבה מה אני לא רוצה להיות, אחרת לא הייתי מצליחה לדייק את מי שאני היום ולהבין עד כמה אני רוצה להצליח. את קמה מהמקומות שאת לא רוצה להיות שם".
לדברי רחל, הרווחה לחצה עליה למצוא הוסטל, וכך היא הגיעה למעונית "ניגונים". "לפני כן אמרו לי שלא יהיו לי בגרויות, אבל שם תמיד אמרו לי שבכל מה שאעשה – אני אראה לו שהגעתי רחוק. אני מכירה קלישאות, אבל הסיסמה הזו אמיתית", היא אומרת. "כשהגעתי לשם הבנתי שלא מתכוונים לוותר עליי. אחרי ארבע שנים סיימתי את לימודיי לתואר".
רחל למדה לתואר ראשון בחינוך ובחברה בקריה האקדמית אונו. "כשסיפרו לנו על התוכנית הזו לא האמנתי והתלהבתי בטירוף, התחלתי את התואר כבר בסוף התהליך", היא מספרת. "הייתי בטוחה שאפרוש ברגע, אבל זה נתן לי את המשמעות שכל כך רציתי". כעת עולות בה מחשבות לתת מעצמה למען אחרים שנמצאים במצב שבו הייתה בעבר: "אני עוד לא בטוחה לגבי העתיד – אבל אני רוצה מאוד לעבוד בהוסטלים של שיקום".
כמה זמן עבר עד שהגעת למקום שבו את מחבקת את הילדה שהיית?
"רק אחרי התהליך שעברתי ב'ניגונים'. זה לא היה לפני כן. אני אוהבת את עצמי ומרגישה הרבה יותר מבן אדם טוב לאחרים. היום אני רואה במראה בן אדם טוב ממש, שיש לו משמעות בחיים. אני יודעת שהתבגרתי מאוד. אני היום לא סופרת, לא מתנצלת, אני באמת מחזיקה את עצמי. היו לי טעויות שאני יודעת שהן קטנות – אבל אני לא במקום של לרצות אחרים, וזה רוגע שאת מגלה בעצמך".
ילדה עם נפש של אישה בת 30
גם אסתי (שם בדוי), צעירה בשנות ה-20 לחייה, גדלה במשפחה חרדית וחשה בודדה כבר מגיל צעיר. "בגיל 6 כבר יצאנו מהבית ועברנו לבית אומנה. ההורים שלי הם אנשים לא בריאים נפשית ולא הייתה להם יכולת לגדל אותנו", היא מספרת.
איך זה השפיע עלייך בתור ילדה?
"ברור שזה חוסר. בתור ילדה את זקוקה לאימא ולמשפחה הביולוגית העוטפת. אבל היום אני לוקחת את זה למקום אחר ועם השנים השלמתי עם המצב, אין לי כעס עליה. מגיל צעיר אני יודעת שהיא לא בריאה נפשית, אבל מפה ועד להתחתן ולהביא ילדים – זו טעות שעלתה להם ביוקר. את רואה שאת לא כשירה, אז למה את עושה את זה?"
"היא קיבלה את זה באופן קיצוני כי הרבנים אמרו לה שילדים זו מצווה. אחרי הילד הראשון במשפחה אמרו לה לא להביא ילדים יותר, ואז היא הביאה עוד. על זה אני קצת עצבנית", מודה אסתי.
"עברתי פגיעה מינית ממושכת ממישהו בסביבתי, זה משהו ששמרתי כל השנים ולא התעסקתי בזה. הוא היה מישהו קרוב"
סלחת לה מאז?
"ברור. אני ממש בהשלמה עם זה ובמקום אחר בחיים. לה אף פעם לא אמרתי את זה, כי היא שברירית ולא מסוגלת להכיל".
הדרך המורכבת שעברה אסתי הפכה אותה לילדה עם נפש של אישה בת 30 שצועדת בעולם עם ראש על הכתפיים. "בגלל שמגיל קטן כל כך גדלתי בהישרדות כזו – הראש שלי נהפך לבוגר ואני מאוד עצמאית", היא משתפת. "הייתי כמו האימא השנייה של האחים שלי", היא אומרת. "אני חושבת שאם את עסוקה בלשרוד ובלהדחיק דברים, אז את לא ממש מתעסקת במה מגיע לך. אני כל כך הייתי עסוקה בלדאוג להם".
מה החזיק אותך?
"הישרדות ולא ליפול, כוח טבעי שיש בגוף. דמייני שאת קופצת למים ומרגישה שאת טובעת, אז זה ממש אותו הדבר. הייתי על הקצה, אבל החזקתי גם בשביל האחים שלי. עצרתי את עצמי מלעשות דברים – כדי להיות שם בשבילם".
גם אסתי, שהתגלגלה בין מסגרות והגיעה למשפחת אומנה ומשם להוסטל, שמרה במשך שנים סוד עמוק בבטן. פצע כואב שממשיך ללוות אותה, אבל היא העדיפה להסתיר. "עברתי פגיעה מינית ממושכת ממישהו בסביבתי, זה משהו ששמרתי כל השנים ולא התעסקתי בזה", היא אומרת והכאב מורגש בקולה. "זה היה מישהו קרוב".
"היום אני במקום אחר וכבר לא במצב של הדחקה", מכריזה אסתי. "אין יותר דברים מוסתרים או מושתקים, הכול גלוי ומדובר". אסתי נזכרת שברגע שהפרשה התפוצצה, "הרווחה הגישה תלונה והתיק נסגר מחוסר שיתוף פעולה, כי לא הייתי בשלה לדבר על זה. אבל בזמן האחרון קמתי שוב מולו באומץ ובכעס", היא משתפת.
מה נתן לך את הכוח לקום מולו?
"כשאת עוברת תהליך, את מבינה באיזה מקום היית ועד כמה את פגועה. עד היום אני מסתובבת עם פגמים, אני לא מושלמת, רואה אותם ומרגישה אותם. שבן אדם יבוא ויעשה דבר כזה – זה לא נתפס לי. היום אני לא יכולה לשמוע על דברים כאלה, כל המנגנונים בראש שלי קופצים".
"היום אני כבר לא אותה אסתי שפחדה פעם ומכל בן אדם הייתה חוששת. כשראיתי את הפנים שלו שוב נהייתי עצבנית, ויצאה ממנו כל הזוהמה", היא מספרת. "היום אני כבר יותר בקשר עם המשפחה שלי, וזה ממלא אותי".
"כשאת עוברת תהליך, את מבינה באיזה מקום היית ועד כמה את פגועה. שבן אדם יבוא ויעשה דבר כזה – זה לא נתפס לי. היום אני לא יכולה לשמוע על דברים כאלה, כל המנגנונים בראש שלי קופצים"
באיזה מצב נכנסת להוסטל?
"זה לא היה פשוט, זה היה מעבר דרמטי – ממקום שמשקרים לך שרוצים בטובתך למקום שאומרים לך שוב שרוצים בטובתך ואת צריכה להאמין לזה. זה תהליך שאת צריכה לעשות עד שאת רואה תוצאות בשטח ומבין שבאמת רוצים בטובתך. אבל זו צלקת שהייתה בי וכנראה תישאר, אני לא אסמוך ישר על אנשים ובטח שלא על כל אחד".
"הייתי במקום הזה"
אחרי התואר הראשון שלה בקריה האקדמית אונו, אסתי חולמת להתמחות בנוער בסיכון. "חשוב לי לעסוק באוכלוסייה הזאת, אני מתעניינת בשלב שבו מתנקים מהתמכרויות. אין מספיק מודעות לשלב הזה ולחשיבות של מה שאתה נותן לילדים בגיל הזה", היא מציינת. "הייתי במקום הזה ואני מכירה את החוסרים הכי קטנים והכי גדולים, ומה באמת ילד צריך כדי להתפתח ולפרוח בבית רגיל עם שני הורים".
"מדובר בתוכנית ייחודית, שנעשית בשיתוף משרד הרווחה ומשרד החינוך, והיא מאפשרת לנערות חרדיות שכבר מצאו את הדרך החוצה מהמסגרות – לשוב ולקבל הזדמנות שווה", מוסיף ד"ר צח סלור, מומחה לנוער בסיכון ומיוזמי התוכנית לשילוב הנערות מההוסטל בקריה האקדמית אונו. "אנחנו שמחים לשתף פעולה עם ההוסטל ולתת את המקום השווה, כך שכולם יוכלו ללמוד ולצאת עם תואר ומקצוע לחיים. הנערות עובדות בקבוצות, דבר משמעותי ביותר להן. יחד הן עוברות את האתגרים, לומדות ומצליחות לבסוף לסיים את התואר על הצד הטוב ביותר".
"לפני 25 שנה התבקשתי להקים מסגרת לימודית בהוסטל ניגונים", מספרת רותי רואי, מנהלת פנימיית שתילים ודירת הבוגרות של ניגונים. "פגשתי נערות שהוויית חייהן המרכזית – ולעיתים הבלעדית – היא הליכה בשוליים, חוסר יכולת וחוסר הצלחה, ובעיקר התחושה שאין סיכוי להשתלב ולהצלחה בלימודים. הנערות התקשו להכיל דמות של מורה, נחרדו מהקולות ומהטון, ודיברו על כך שזה מזכיר להן קולות קשים מחייהן ומהעבר. הקניית הרגלים בסיסיים של למידה הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט. המאבק והאתגר סביבן היו אחד המוקדים שבהם נעשתה העבודה".
"האמונה בעצמן והאמונה בצוות היו רחוקות מהן שנות אור. משפטים כמו 'שנים אומרים לי שאני אגש למבחן ומעולם לא ניגשתי', שנשמעים מפי נערה בת 17 וחצי אחרי מבחן הבגרות הראשון שלה – או אותה נערה שהגיעה בחירום בשעת לילה מאוחרת, בת 17 ושמונה חודשים, ללא ידיעת קרוא וכתוב, שבסופו של דבר סיימה את המסלול של תואר ראשון. כל אלו הם טיפה בים מההתמודדויות והתהליכים שעברנו עם הנערות לאורך השנים", היא מוסיפה. "הפרויקט הנדיר הזה הוא הגשמת חלום".
"כשמשהו מפריע, תקומי ותגידי"
רגע לפני שאנחנו נפרדות אני שואלת את אסתי מה הייתה אומרת לעצמה בת ה-5 אם הייתה יכולה לפגוש אותה. אסתי חושבת רגע ועונה: "כשמשהו מפריע, תקומי ותגידי 'משהו גרוע'. תגידי למורה בבית הספר או סתם לחברה של אימא. דרך סיפור אחד קטן – אפשר לפרוץ עולם. הילדה הקטנה אומרת מילה ולה זה לא נראה משהו גרוע, אבל המבוגר שעומד מולה יגלה עולם שלם מאחורי הילדה הזו".