עדה שגיא בת ה-75 חיה בקיבוץ ניר עוז במשך 55 שנים. "זה היה גן עדן. המון שקט, המון שלווה", היא מספרת. "אתה הרגשת מוגן, וכל אירוע בטחוני הסתיים מהר ואתה יודע שהצבא מגיע. תמיד צחקתי שהמעבר מגן עדן לגיהינום הוא 15 שניות, אבל בשבעה באוקטובר זה השתבש".
בשבעה באוקטובר עדה התחבאה בממ"ד. בעלה דני נפטר כשנה קודם, לכן הייתה לבדה. "בהתחלה לא הבנתי, הייתי משוכנעת שהצבא עוד יגיע. אני זוכרת שהייתי תחת הרושם של הסרט 'גולדה' שראיתי באותו שבוע, וכשהבן שלי כתב לי ושאל איפה הצבא עניתי לו - זה מה שאני שואלת, אבל תפתחו את חקירת יום כיפור בשמחת תורה".
כמו שאר חברי הקיבוץ, גם עדה קיבלה את ההוראה להישאר בממ"ד. בשלב מסוים היא יצאה לשירותים, וכשיצאה כבר שבעה מחבלים היו בתוך הביתה שלה. "הם רצו את המפתחות של המכונית והראיתי להם איפה הם. סחבו אותי דרך השרשראות שלי החוצה. ראיתי עשרות מחבלים ובוזזים בקיבוץ, היה ירי מנשק קל בכל מקום". המחבלים הושיבו את עדה על טוסטוס ואחד מהם נתן לה מכה בראש עם הקת של הרובה. "הייתי בהלם מוחלט, הייתי משוכנעת שאני הולכת למות. הסתכלתי לבית העלמין בו דני קבור ואמרתי דני שלום, אני לא חוזרת לפה".
במהלך הנסיעה העבירו את עדה לרכב, אליו גם הכניסו את מירב טל, בת זוגו של יאיר יעקב ז"ל שלא הכירה קודם לכן. השתיים היו יחד במשך כל תקופת השבי. "אני חושבת שמרה ואני הרווחנו את זה שהיינו ביחד, גם עם כל השונות שלנו. השלמנו אחת את השנייה עם הבכי והצחוק, תרמנו אחת לשנייה, כל אחת בשעת המשבר שלה". השתיים שיחקו משחקי מילים כדי להעביר את הזמן וכל אחת הכניסה את השנייה לעולמה. "סיפרנו על המשפחות, היא על הילדים ואני על הנכדים. ממש הכרנו כמו שתי אחיות לכל דבר ועניין".
את עדה ומירב לקחו לדירה של משפחה בה שהו רוב תקופת השבי. בהתחלה, עדה חשבה שישנם רק ארבעה חטופים מניר עוז. "עד ששמענו בפעם הראשונה רדיו. שמעתי תלמיד שלי מספר על האירוע בבארי שהיה נורא ואיום ואני הייתי בהלם. ואז הוא אמר את המשפט המטורף - אבל האירוע של ניר עוז הרבה יותר נורא. 74 חטופים, המוני נרצחים ובתים שרופים. ואני הבנתי שניר עוז נהרסה".
כדי לעבור את הימים הקשים עדה ניסתה לזכור כל פרט ופרט - החל מימים ותאריכים ועד מיקומים בהם עברה בעזה. "זכרתי את השוק, זכרתי את הבית ממול, הייתי חייבת להיות בשליטה. היה לי חשוב לזכור כדי לספר אחר כך לשב"כ. הייתי משוכנעת שנחזור ושאני אצטרך לדווח מה עבר עליי".
ביום השלושים ושלושה לשבי הביאו לדירה בה שהו עדה ומירב את אלעד קציר ז"ל, תלמידה לשעבר של עדה, גם הוא מקיבוץ ניר עוז. "אני נורא התרגשתי ובכיתי, התחבקנו. הוא השלים לי סיפורים על ניר עוז ועודד אותי ללכת כמה שאפשר בחדר שבו שהיינו ולעשות כושר".
ביום ה-49 הפרידו הפרידו ביניהם, כשלקחו אותה ואת מירב לבית חולים לקראת השחרור. שם התאחדו עם חטופים נוספים, ביניהם גם חברתה של עדה אופליה רויטמן. "היא הייתה לבד כל השבי ולא ידעה כלום, אני עשיתי לה השלמות. זה היה ערב מטלטל ומטורף".
ביום ה-53 עדה שוחררה ויצאה מעזה. "ידעתי שכשאראה את הקצין הראשון אני אפרוץ בבכי וזה מה שקרה. במעבר כרם שלום עמדה סוללה של קצינים, ואני צרחתי להם - איפה הייתם בשבעה באוקטובר? הם תפסו אותי, כי עוד רגע הייתי צונחת. זה היה רגע מאוד קשה".
מאז שעדה חזרה היא עוד לא הייתה בניר עוז. "אני לא יכולה לחשוב על זה", היא אומרת. "עצם המחשבה שמול הבית שלי נמצא הממ"ד של שירי ביבס ששמעתי את הצעקות שלה באותה שבת בבוקר לא מאפשרת לי להגיע לשם. אני החלטתי שאני לא נשאבת לצער ולעצב, אני מסתכלת על מה שיש ולא על מה שאין. איבדתי יותר מדי שם".
בחודשים שעברו מאז שעדה חזרה מהשבי היא חיכתה לקבל את הבשורה על עסקה נוספת שתחזיר את יתר החטופים. "אני האמנתי שחודש אחרינו יתחילו לחזור עוד, שיהיו עוד הפסקות אש ועוד עסקאות, ולא האמנתי שזה ככה נדחה." אבל הזמן עבר והם נשארו בעזה, והתברר שכמה מחבריה לקיבוץ נרצחו בשבי. גם כרמל גת, תלמידתה לשעבר נרצחה רק בשבוע שעבר יחד עם חמישה חטופים נוספים. "זה פשוט דברים נוראיים, שאת יודעת שאת משאירה בן אדם מאחורייך בחיים והיה סיכוי שהוא ייצא, ואין. מי יחזור? איך יחזור? זה מטריף".