זה התחיל בהודעה בפייסבוק. מירב טל הייתה אז גרושה הרבה שנים. מי ששלח לה את ההודעה היה יאיר יעקב - או כמו שכולם קוראים לו, יאיא. היא גרה בראשון לציון, הוא היה קיבוצניק - אבל משהו שם עבד. "הייתי מאוהבת כמו בת 16", מספרת מירב. "תמיד יש קשיים, ואצלנו זה זרם, וחיבור עם הילדים, והכול כזה מושלם, והמשפחות, ובאותו ראש, ונהנים להיות ביחד. יאיא הוא כזה איש אדמה, אוהב את המדינה. איש שעובד עם הידיים, גבר של פעם, אמיתי. כמו שאני אוהבת".
בשבעה באוקטובר הם היו ביחד בבית של יאיא בניר עוז. הם גרו בנפרד, אבל פנטזו על מגורים משותפים. באותה שבת, מירב נחטפה לעזה. גם הילדים של יאיא, יגיל ואור, נחטפו. יאיא נרצח, והגופה שלו נמצאת בעזה עד היום.
"בסוף השבוע שלפני יאיא חגג יום הולדת, ב-29.9. אז הפתעתי אותו, נסענו לצפון שנינו לבד, והייתה לנו שבת מקסימה ואמרנו שאת שמחת תורה נעשה עם הילדים. באנו לקיבוץ, עשינו ארוחת ערב כיפית, אני יאיא ושלושת הילדים", משחזרת מירב.
"יאיא בדרך כלל מתגלח רק במוצ"ש. לא יודעת למה אבל הפעם הוא התגלח בשישי, ולבש את הבגדים שקניתי לו, השוויץ כזה לילדים. ישבנו בחוץ ואמרתי לו, 'מה זה, עשיתי אותך יותר מדי חתיך, שלא יחטפו לי אותך'. הילדים אחר כך אמרו בצחוק שבגלל שככה דיברתי, הגיע חמאס".
מירב תיארה שהמשך הערב היה רגיל גם כן, "לא בומים, לא שמומים". הקטנים הלכו לבית של גרושתו של יאיא, והגדולה לחדר שלה בקיבוץ. "ראינו סרט ונרדמנו. ובבוקר, צבע אדום. הבאתי לנו קפה לממ"ד. יאיא יצא החוצה לעשן, ואני בטלפונים עם המשפחה, אחותו, הילדים שלי, הילדים שלו, 'מה איתכם? סבבה, כל טוב'. יאיא לא הסכים להיכנס לקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ. אז בכלל לא ידענו שהייתה חדירה".
מרגיש כמו מלחמה
"מתישהו ראינו בטלוויזיה שהייתה דלוקה בסלון שיש חדירות בבארי, קצת רחוק מאיתנו, עשר דקות נסיעה. ואת הטנדרים בשדרות שזה חצי שעה. אז את אומרת, 'אוקיי חדירה, יטפלו בזה'. ואז התחלתי קצת לפחד. הבאתי סכין גדולה מהמטבח, סגרתי את הטלוויזיה בסלון, סגרתי את התריסים, לקחתי את התיק האישי שלי, הכול הכנסתי לממ"ד. ויאיא צוחק עלי, בפייסטיים עם הילדים, 'תראו, מאיו הביאה סכין ואת התיק', כאילו, מה הלחץ?", מתארת מירב.
"ואז הפסקת חשמל. וזה מרגיש כמו מלחמה, כמו בסיפורים של ההורים שלי. נדלקה לנו אומנם תאורת חירום של הממ"ד, והמשיכו הטלפונים, והילדים אומרים לי שהם שומעים דיבורים בערבית בחוץ. יאיא אומר לי שהם מדמיינים, אבל הוא רצה להרגיע אותם, אז היינו בשקט בממ"ד. ואז הייתה צעקה בחוץ, 'אימא! אימא!'. יאיא, אמר לי, 'אני יוצא, מישהו זקוק לעזרה'. זאת הפעם הראשונה שלא הגבתי. לא אמרתי לו לא, לא אמרתי לו כן. הוא מכיר את השטח, הוא חי פה יותר ממני, זה המשפחה שלו, הקיבוץ".
לפרק הראשון של "בשבי": שיחה עם חן אלמוג גולדשטיין
"הוא יצא וחזר, הוא אמר לי, 'מאיו, הקיבוץ מפוצץ מחבלים'. ואנחנו שומעים אותם אחריו כבר בדלת. הוא נעל נעליים, ואני רואה את הרגליים שלו רועדות, והבנתי שזה רציני, אף פעם לא ראיתי אותו בלחץ כזה, 'תשבי פה מתחת לשולחן, ותביאי לי את הסכין'. לצערי הוא לא שם את הטלפון על שקט, וכשצלצלו אלינו המחבלים שמעו".
"ניסיתי להיכנס מתחת למיטה ולא הצלחתי. אתה מנסה מהר מהר לחשוב, מה עושים במצב כזה? עד שאתה לא נמצא בסיטואציה כזאת, אף אחד לא יודע אם הוא מתפקד או לא. ואני פשוט הרגשתי שאני מנהלת האירוע. אם זה להביא את התיק, אם זה להביא את הסכין, אם זה לסגור תריסים. חשבתי כמו בסרט, ואני בן אדם שמפחד מג'וקים, אבל באותו רגע, לא אקרא לזה אמיצה, אבל את מתפקדת. זה משהו שאתה יודע על עצמך רק בדיעבד".
"יאיא מחזיק את הדלת, והם יורים ויורים. ואז הוא מראה לי פציעה ראשונה, קרוב למפשעה, כמה חורים מרסיסים. אני לוחשת לו, 'יאיא, לא נורא. נטפל בזה אחר כך, תחזיק עד שהם יתייאשו, ויחשבו שאין אף אחד'. אחרי כמה דקות הוא נפצע ממש במפשעה. שנינו הסתכלנו בהלם, לא ידענו מה לעשות עם הפציעה. לא ידעתי מה להגיד. שלושים שניות שאנחנו מסתכלים אחד על השני, ו... פיצוץ ענק. שמו לנו מטען חבלה על הדלת".
"שנינו שוכבים אחד ליד השני, אני על רסיסים, אני מרגישה שנשרפתי באוזן ובכל הצד הימני שלי, אבל אני לא זזה. אני אומרת לו שאני אוהבת אותו ושנשחק אותה מתים. ואז, הסרטון הידוע. הם נכנסו, הרימו אותי מהחולצה, מנסה לשחק אותה מתה אבל הם ראו שאני חיה. שמעתי את הרעש של הנשק קרוב אליי, ולא רציתי לשמוע עוד פעם את הרעש קרוב לאוזניים. אז כבר פתחתי עיניים, ואמרתי לו 'בבקשה, פליז, פליז, אני אימא לוולד'. הוא אמר לי, 'אל תפחדי'. המחבל פתח את הארון של יגיל, ומצא בגדים שלו מגיל 7 אולי, והביא לי מכנסיים, כדי שאהיה חסודה ולא עם טייץ קצר בחוץ".
תמונות של דאעש
"הם שמו אותי על וספה וכל הבית הרוס. יאיא מצד שמאל שלי, עם הגב אליי, על הברכיים. שני מחבלים מחזיקים אותו בצדדים, והוא צעק, 'אני עומד למות מאיו!'. אמרתי לו, 'אל תתנגד'. גם כשיצאנו מהממ"ד הוא קלט את הבית, ושהלך עלינו, והוא צעק, והשתולל. ביקשתי ממנו לא להתנגד. ועכשיו, לא היה לי קול, כמו בחלום שאתה רוצה לצעוק למישהו ואתה לא מצליח. התמונה האחרונה שראיתי אותו, זה כאילו עורפים לו את הראש, תמונות של דאעש".
"על הווספה החזקתי למחבל את הקפוצ'ון כדי לא ליפול, הם נסעו כמו משוגעים. אחד מקדימה, אחד מאחורי עם סכין, וכל הדרך הם אללה וואכבר אללה וואכבר בהתלהבות. חשבתי שתכף אני אמות, ושאני רק מקווה שזה יהיה מהר. רק לא בא לי לשמוע את הנשק, זה מה שהלחיץ אותי. יכאב לי, יתנו לי מכות, אני אמות בסוף. אין מה לעשות, זה מצב נתון".
לפרק השני של "בשבי": שיחה עם הגר ברודץ'
"ואז אני בפתח של עזה. מורידים אותי מהווספה, נותנים לי מכות חזקות בראש. אני בהלם, מסובבת את הפנים, כאילו, מה אתה חוצפן? אתה לא מתבייש על בחורה? לקחו אותי, זרקו אותי לתוך רכב כמו שק תפוחי אדמה".
"ואז אני רואה את עדה שגיא שכובה, עקומה כולה הרגליים שלה על האמברקס. אני אומרת לה, 'יו, את מניר עוז'. שתינו המומות. הם גונבים לה תכשיטים בכוח, מתעצבנים כל הדרך הם צועקים ויורים. הצרחות שבחוץ, של ההמון הזועם, של החבר'ה ה'לא מעורבים', אלה הכי מסוכנים. אלה השונאים הגדולים שלנו. מהם הכי פחדנו. ראיתי מה הם עשו אפילו לגופות".
"ואז מעבירים אותנו לרכב אחר. כל הדרך אומרים לי להוריד את הראש, אני מנסה להסתכל, לאן אני נוסעת? אני רואה מישהו ברחוב מצלם ואני משערת שדרך התמונה הזאת המשפחה שלי תדע איפה אני. אני מנסה לזהות את הדרך כדאי שאוכל להכווין כוחות. אני המומה מזה שחשבתי על כל כך הרבה דברים".
המלאך ששמר
"ואז הביאו לי גלביה שחורה וחיג'אב והכול, רק העיניים לא מכוסות. אני אומרת לאחד המחבלים, 'תצלם אותי, נראה איך אני נראית'. כל זה במחשבה שאולי יתפסו את הטלפון וידעו. ואז אשתו באה, ואני אומרת, אה, חילווה אשתך, יפה, הילדים שלך יפים. אני מנסה להיות נחמדה".
"ואז אנחנו עולים לאיזה עליית גג, לדירה שהיינו בה עד יום שני בערב. והבחור הזה שבעצם קיבל אותנו ואמרתי לו שאשתו יפה, המחבל הזה, הוא היה בעצם המלאך ששמר עליי באותו ימים. הוא כל הזמן טען שהוא לא ג'יהאד ולא חמאס, הוא רק משפחה".
"הייתי אומרת לעדה, כמה שהוא חופר לנו, ושאיתו אנחנו חייבות להיות סבלניות, ולפעמים אין לך סבלנות לשמוע אותו, אבל היינו מקשיבות לו כי ידעתי שהוא מגלה לנו כל מיני דברים. למשל, שאנחנו בח'אן יונס, ושלנסוע לעזה לוקח שעה, דברים שאסור להם להגיד. ככה ידעתי כשהעבירו אותי לדירה אחרת, שאני לא בעזה, אלא עדיין בח'אן יונס. הוא הראה לי דברים בפייסבוק, את הטרקטור שהיו בו שני גורן ודורון כץ אשר עם הילדות שלה, והוא סיפר לי על המסיבה ברעים. המחבלים האחרים, אפילו מה השעה בקושי אסור להם להגיד".
"ביקשתי להתקלח, בסוף הוא הסכים. והוא הסביר לי שאת כל הבגדים הישנים הוא לוקח, ושהוא צריך לבדוק את כל הגוף שלי, כדי לראות שאין לי צ'יפ בגוף. אני מנסה לקרוא לעדה, שתקרא להוא המזמר. אני יודעת שרק הוא יכול להציל אותי עכשיו. הוא בא, 'את לא מדברת מילה. עכשיו יש לו עסק איתי'. הם מתווכחים בקול. השני, שרצה שאני אכנס למקלחת, מסתכל עליי ועל עדה ואומר, אתן לא רוצות? תבוא סיירה, מכונית. יקשרו לכם את הידיים והעיניים, ויעשו בכן מה שרוצים".
"אין לי בעיה להיכנס, אמרתי לו, רק שאישה תבדוק אותי, אף גבר לא יבדוק אותי, יש לי בעל, התנגדתי דרך הפרימטיביות שלהם. עכשיו, שם הם לא מבינים מה זה בן זוג, כל הזמן אמרתי, ג'וזי, כאילו שאני נשואה ליאיא. אז הביאו אישה שבדקה אותנו במקלחת. אני ג'ינג'ית, וכל נקודת חן שיש לי, או איזה חצ'קון קטן, היא שואלת אותי מה זה. הגוף שלי רועד כי על פוסטמה כזאת, החיים שלי תלויים. אם היא תראה עכשיו משהו שהיא תחשוב שהוא צ'יפ ויחתכו לי את הגוף כדי להוציא. ניסיתי להסביר שאין כזה דבר, אבל הם בטוחים שצה"ל מכניס לנו בגוף. מילא לחיילים… אבל לשתי נשים מבוגרות? לקחו את כל מה שהיה לי. הביאו לנו הכול חדש. הביאו לי כל מיני חולצות צבעוניות. אמרתי להם, בשום אופן, רק שחור".
לא אכפת לי למות, רק שיפוצצו אותם
"הם באים להגיד לנו שאנחנו עוברות. לפני זה, זה שרצה שאני אתקלח, לקח אותי לשיחה ואמר לי, אם אני רוצה להישאר איתו, אני זריזה וצעירה יותר, אז אם יקרה משהו, אני יכולה לרוץ איתם. בגלל שעדה היא מבוגרת יותר ופצועה ברגל, אז היא לא יכולה להישאר איתם, זה מסוכן. אמרתי, לא, עדה זה כמו אימא שלי".
"אני עולה, ואני סופרת את הקומות. אני מסתכלת על הדלת, אני רואה מספר 11. אני יודעת שאני בדירה מספר 11. אני מסתכלת כמה דיירים יש בקומה. מכניסים אותנו לחדר ילדים, עם 2 מיטות קומתיים מברזל. כל הלילה מסתכלים עלינו. אומר לך שתי דקות בשירותים. אני אומרת לו למה שתי דקות, אני חתיארה, אני זקנה. אז שלוש דקות. כאילו מסתלבט, הם מבסוטים. קיבלו תפקיד עם נשק".
"הם שמו ארון על החלון, שלא יראו אותנו ולא נוכל להציץ. כולם כבר פחדו, כי היה כבר צה"ל ועניינים. אז אנשים לא מסתובבים בחוץ כמעט. וההפצצות של צה"ל, כל הבית זז. הייתי סופרת, אחד, שתיים, שלוש, הבית רעד. בהתחלה הייתי קופצת למיטה של עדה, אחר כך כאילו התרגלנו לזה. כנראה מתרגלים לכל דבר".
"הייתי מתה שיכנסו חיילים, לא אכפת לי למות, רק שיפוצצו אותם. הרגשתי מושפלת כל הזמן. וזה משהו לא באגו שלך. כאילו אתה ישראל, זה משהו אחר. אנחנו הצבא הכי חזק, איך עשו לנו את זה? וגדלתי עם אבא שבמלחמות, לא קוראים לו, הוא פשוט הולך. כי איך הוא יגן עלינו, מאיפה, מהבית? והמשפטים של אבא שלי כל הזמן הדהדו לי, כאילו כמה שהם מטומטמים".
"בהתחלה היינו אוכלות בכוח, לא היה לנו תיאבון. ואז באמת לא היה אוכל, והיינו רעבות. אני זוכר תחושת רעב, כל הזמן הבטן שלי הייתה מקרקרת בלי הפסקה. היינו שותות מים, בבוקר היה איזה ביסקוויט קטן שהביאו לנו".
"עלתה לי המחשבה לדחוף את המחבל מהחלון כל הזמן, כי הם היו מציצים מהחלון. הייתי מדמיינת איך אני מרביצה להם. אם אני דוחפת אותו, אז יש לי עוד שניים, איך אני עושה, ואם הם ישנים. היו לנו מצבים שנשארנו לבד בדירה, שזה הכי מעצבן אותי. אמרתי את זה גם לדובר צה"ל, לא פעם ולא פעמיים השאירו אותנו לבד".
ישראל תגיע אליך
"היה אחד שהוא קצת פחדן, ואם היו משאירים אותו לבד בדירה, הייתי אומרת לעדה, תספרי עד שלוש, הוא נכנס אלינו לחדר, הוא פוחד להיות לבד. הוא היה מביא לנו נגיד קלמנטינה, כשאסור, והוא סיפר לנו שאלעד קציר נכנס אלינו לדירה".
"הייתי אומרת לו, חאלד, שאתה עושה ככה, לא לדבר עם חברים, ישראל תגיע אליך. אבל בכלל שאלתי את כל השאלות לדעת איך אני מגיעה אליהם, לכולם, והעברתי את זה לשב"כ".
"ביום ה-49 אמרו לנו שאנחנו הולכות הביתה. לא נתנו לנו להיפרד מאלעד. עוד פעם מחופשים, הולכים בשוק באמצע היום. ואז היה יום של עינויים. מהבית שמו אותנו בוואן, שמו לנו שקית ניילון שחורה על הראש. סגרו לנו את העיניים עם מסקינגטייפ. שמו לנו מסכת קורונה. ולהוריד את הראש, וככה שמונה שעות. ואז הגענו לאיזה בית חולים. בדיעבד אני יודעת שזה בית חולים נאצר. ואז למחרת הביאו לי את יגיל הנסיך".
"הוא ראה טלוויזיה, והוא ראה שאני חטופה. חזרתי מהשירותים, פתאום אני שומעת אותו, צועק לי. צרחנו ובכינו, היה ממש קשה. זה היה הקטע אחד הקשים שלי. כי להבין שילד עובר את זה, מילא אני. כל פעם אני נזכרת בזה, זה מאוד קשה לי".
בן גביר וסמוטריץ', שני ליצנים
"נכון, זה חמאס, אבל על מי אני צריכה לכעוס? על המדינה שלי, שלא שמרה עליי, שבניר עוז רק ב-16:00 הגיעו עם מכוניות של ימ"מ. היה גם כעס על אלה שהפגינו, כי זה קרה ממשהו. הכעס שלי שכל הזמן ישבו באולפנים כל מיני אלופים, אחים לנשק ואמרו, 'חיל האוויר חלש'. אז מה עכשיו האויב יעשה? לא ינצל את זה? הוא יחכה שחיל האוויר יתחזק? יושבים שם 120 חברי כנסת שמתים על זה שאנחנו נלחמים אחד בשני".
"בן גביר וסמוטריץ', שני הליצנים האלה, זה לא קשור שהם ימין, הם פשוט לא מבינים. הם חסרי אחריות בעיניי. ואני ימנית. אבל אני לא רוצה שתהיה להם השפעה על עסקת חטופים. כל אחד צריך לחשוב ממש, כאילו זה הילד שלו, כאילו זה אבא שלו, כאילו זה אימא שלו. אם לא הייתה את מסיבת הנובה, הם היו גם בתל אביב, ואז זה היה סרט אחר. אז כל הגיבורים למיניהם, שיורדים על משפחות החטופים, מה הם רוצים עכשיו?".
"העסק שלי נסגר, אני לא מסוגלת לעבוד. אי אפשר לחזור לשגרה. בהתחלה בכלל לא הייתי נשארת לבד. היום אני נשארת עם הכלבים שלי, זה נותן לי ביטחון".